זהירות – ספויילרים לסרטים הבאים: 12 קופים, בחזרה לעתיד, שליחות קטלנית (1, 2, 3), מסע הכזבים של ביל וטד.

יצא לי, לפני כמה ימים, לראות שוב את הסרט המעולה "12 קופים".  זה הזכיר לי משהו ששמתי לב אליו כבר לפני זמן רב, ואני נזכר בו בכל פעם שאני רואה סרט שעוסק, במישרין או בעקיפין, במסע בזמן. אולי הגיע הזמן לסכם אותו. זאת, מעבר לכך שהסרט הזה הוא עוד עדות לכך שעדיף היה שבראד פיט יראה פחות טוב, כדי שלא למסך את יכולות המשחק שלו.

ניתן לחלק את סרטי המסע בזמן לשתי קבוצות עיקריות – גישת "חזרה לעתיד" וגישת "שליחות קטלנית 1".

גישת "בחזרה לעתיד" גורסת שהעבר פתוח בפני החוזרים אליו בדיוק כמו ההווה. כלומר, כל פעולה שנעשית בעבר משפיעה על המציאות ומשנה אותה, ואת המציאות שתבוא אחריה – כלומר, את ההווה שממנו יצא הנוסע בזמן.

מרטי חוזר לשנת 1955 ובטעות מונע מהוריו להפגש – דבר שיכול למנוע את לידתו בעתיד – ומבלה את שארית הסרט בלנסות לתקן את הטעות הזו. הקונספט הזה ידוע יותר בתור "פרדוקס הסבא" – נניח שאני חוזר לעבר והורג את סבא שלי לפני שהוא הביא לעולם את אבא שלי (לצורך העניין, לפני שסבתא שלי התעברה). אז אבא שלי לא יוולד, ולכן אני לא אוולד, ולכן לא יהיה מי שיחזור לעבר ויהרוג את סבא שלי, ולכן אבא שלי יוולד, ולכן אני אוולד, ולכן אני אחזור לעבר ואהרוג, וחוזר חלילה.
הבעיה העיקרית ב"חזרה לעתיד" היא הדעיכה האיטית – מרגע שמנע מהוריו להפגש, היה מרטי אמור להעלם מיד (אם אכן הוריו לא יפגשו) או שכלום לא היה אמור לקרות (אם הוריו היו נפגשים בצורה אחרת, על פי ההסבר שמסופק בסרט "מכונת הזמן"). ההעלמות האיטית של מרטי, כאילו מישהו מחכה עד לרגע העתידי-היסטורי שבו הוריו מתנשקים, מגוחכת למדי. אבל מדובר בסרט משנות ה-80, ולכן אפשר לסלוח לו.

ואם נסלח לו, אז יש גם פתרון לפרדוקס הסבא, בהסתמך על קיומם של יקומים מקבילים. הטענה היא שאם אני חוזר לעבר והורג את סבא שלי, אני לא משנה את העתיד (או העבר, בשבילי) אלא יוצר הסתעפות בזמן, שממנו דברים יתפתחו אחרת. המציאות שממנה אני הגעתי (ושבה סבא שלי שרד והוליד את אבא שלי) עדיין קיימת ביקום מקביל, שממנו אני הגעתי. אבל מכאן (מרגע ההסתעפות) אני שייך למציאות אחרת. השאלה אם אני יכול לחזור לעתיד (או, נכון יותר, לנוע קדימה בזמן) שונה מהשאלה האם אני יכול לחזור למציאות שממנה יצאתי. הפתרון הזה מסביר כיצד מרטי נע קדימה בזמן בסוף הסרט, ומופתע לגלות את כל השינויים במציאות, שכביכול ליוו אותו כל חייו.

בסרט "שליחות קטלנית 1" נשלח רובוט-מחסל להרוג את שרה קונור, אמו של ג'ון קונור, מנהיג בני האדם בעתיד פוסט-אפוקליפטי (וואו, תמיד רציתי להשתמש במושג הזה) בו בני האדם נלחמים ברובוטים ומכונות. אחריו נשלח לוחם אנושי יחיד, קייל ריס, שתפקידו להגן על האם. הוא מצליח להגן עליה וביחד הם גוברים על הרובוט. קייל נהרג, אבל לא לפני ששרה והוא מתאהבים, שוכבים ושרה מתעברת ממנו עם – כמובן, ג'ון. אם כן, שליחתו של הרובוט לחסל את אמו של ג'ון קונור מתחילה שרשרת ארועים שמביאה ללידתו. האבסורד כאן הוא, שכדי למנוע את לידתו של ג'ון קונור, היו צריכות המכונות למנוע את שליחתו של המחסל לעבר.

גישת "שליחות קטלנית 1", אם כן, (שאליה שייך גם הסרט "12 קופים" ) היא הפשוטה יותר לעיכול, אך גם המעניינת יותר. לפי גישה זו, העתיד אינו פונקציה של מה שקרה בעבר. או, נכון יותר, ההווה, וגם העתיד שיבוא אחריו, הם כבר פונקציה של שינויים שמבחינת הסרט (והצופים) עדיין לא נעשו. כלומר, הסרט מצטייר כקופץ קדימה ואחורה מבחינת הזמנים (פלאשבקים לעתיד, ובעיקר דרך הסיפורים שמספר קייל לשרה), אבל הכרונוגרפיה שמתחת, זו שעל פיה נקבעת המציאות, זורמת בדיוק לפי סדר הצגתה בסרט. כלומר, קודם נשלחים הרובוט וקייל, אחר כך שרה נכנסת להריון ויולדת את ג'ון, שמנהיג את המרד נגד המכונות, ששלחו את המחסל להרוג את אמו. מעניין שהסרט השני בסדרה עובר בחדות לגישה השנייה, כאשר שרה, ג'ון והרובוט המגן משמידים את שאריות הרובוט מהסרט הראשון (ועל הדרך גם גורמים למותו של המפתח של סקיינט), ואח"כ משמידים את הרובוט המגן, כדי למנוע אפשרות שסקיינט יתפתח ממנו. מעניין עוד יותר שהסרט השלישי בסדרה חוזר חזרה לגישה הראשונה, הפאטליסטית, שבה לא ניתן לשנות את העתיד דרך חזרה לעבר (הסרט הרביעי כבר לא עוסק בכלל במסע בזמן).
"12 קופים" עובד באותה צורה. הרמז לקבוצה המכונה "צבא 12 הקופים" ( "The army of the 12 monkeys" ) מגיע מהודעה שהושארה במענה האוטומטי של קבוצת המדענים, ב-1996. ההודעה הושארה ע"י קת'רין ריילי, הפסיכיאטרית שמטפלת בג'יימס קול, בתור בדיחה, כיון שהיא חושבת שהגיעה למענה קולי של חברה לניקוי יבש. אבל את ההתייחסות לצבא 12 הקופים היא לוקחת מקול, ששמע את ההודעה הקולית שלה בעתיד, והאמין לה. שוב, חזרתו של קול לעבר, להתחקות אחר צבא 12 הקופים, היא זו שמעוררת את ההודעה ואת הקונספציה שהאסון האקולוגי נגרם ע"י צבא 12 הקופים.

הבעייה הגדולה בשבילי בגישה הזו היא שהיא פאטליסטית. גורל, הכל כתוב, איך שלא רוצים לקרוא לזה. זו הגישה שעל פיה, העתיד כבר קבוע מראש, ואנחנו לא יכולים להשפיע עליו בהחלטות שלנו. רוצה לומר, ההחלטות שלנו כבר קבעו אותו, ואנחנו, אפילו שנראה לנו שיש לנו שליטה עליהן, רק שחקנים שמבצעים תסריט, רכיבי מחשב שמריצים תכנית שתוצאתה ידועה מראש, ושחושבים שהחלטה מסויימת הייתה יכולה להיות אחרת. כמו שאמר מורפיאוס ב-"מטריקס רילודד" – מה שקרה קרה ולא היה יכול לקרות בשום דרך אחרת.

ועוד נקודה פרדוקסלית משעשעת להפליא (אותי, לפחות) מגיעה מהסרט השני בסדרה של ביל וטד, כשביל וטד נקלעים למצב קשה – הם פשוט מכריזים על כוונתם להשתמש במכונת הזמן (שהיא תא טלפון, אבל לכתוב "תא-טלפון-זמן" נראה לי מוזר) כדי לחזור ולהכין את הסצינה כך שהם ינצחו את הרשע. עצם ההכרזה, בשילוב עם זה שאכן יש ברשותם מכונת זמן, ושמתישהו בעתיד הם אכן יזכרו לחזור לעבר כדי להכין את הכל, הופכת לכלי לשינוי מיידי של המציאות – עצם הכוונה לשנות משהו כבר משנה אותו.

בחודש יולי, עיתון 'הארץ' מפרסם, רביעי מלמעלה, כתבה בנושא שמדבר לכולם: האם דינוזאורים נהגו ללכת בצוואר פשוט קדימה או לשאת את ראשם למעלה.

התמונה שמלווה את הכתבה היא של ה"פליאונתולוג" הידוע, ד"ר רוס גלר, הלא הוא דיוויד שווימר מהסדרה חברים.

בזמנו, הצבעתי על כך לעידו, שלא חשב שזה כל כך מוזר, אבל פרסם על זה אייטם.

אז חשבתי שזו מין התלוצצות שכזו, מין בדיחה חד פעמית בין העורך לקוראים, אבל מסתבר שלא כל כך מהר.

בתחילת החודש הבא, 'הארץ' מפרסם כתבה על בית כלא של השטאזי, שהפך לאתר הנצחה, ועומד להיסגר עקב ביקורי חינם של תלמידי בתי ספר. התמונה המלווה היא לא של אתר ההנצחה, אלא של אולריך מיהה, השחקן הראשי בסרט "חיים של אחרים", מתוך דף הסרט באתר IMDB:

אמנם סרט פופולארי ומצליח, אבל מצביע על עומק תרבותי כלשהו. עם זאת, לא זו הנקודה.

היום, בתחילת ספטמבר, מפרסם האתר מאמר על דוור שלא חילק את הדואר במשך מספר שנים. התמונה, כמובן, היא של הדוור הבלתי נשכח מ"סיינפלד", ניומן:

האם 'הארץ' משתמש בתמונה כדי להעביר מסר על הכתבה? אם כך, האם תמונה של שווימר בכתבה שעוסקת בדינוזאורים מעבירה את המסר טוב יותר מתמונה של, למשל, דינוזאור? האם תמונה של גיבור 'חיים של אחרים' בכתבה על בית הכלא של השטאזי, מעבירה את המסר טוב יותר מתמונה של, נניח, בית הכלא המדובר?
או שאולי 'הארץ' משתמש בתמונות האלו בשביל לשמר את עצמו בתור 'עכשיווי' (concurrent)? תמונה מתוך סדרה או סרט מדובר באה להראות שעורכי האתר מחוברים חזק למה שהולך עכשיו בתרבות. צריך לשים לב שמי שלא מחובר לתרבות (ולנקודות הספציפיות האלו) לא יבין את ההקשר. אמנם קצת קשה לדמיין שמישהו מכיר את שווימר ולא מודע לפועלו מחוץ ל'חברים' (ותפקידו כאנטק, מפקד גטו וורשה בסרט על המרד), אבל האם ברור שמי שיראה את תמונתו של אולריך מיהה, עם אזניות ישנות וצווארון עבה, יקשר אותו לסרט?
באחד המאמרים המצויינים על סימולקרה וסימולציה באתר 'האייל הקורא', מסופר משל המפה של בורחס. האם זה התגלמות של אותו משל? שארועים היסטוריים יכולים להיות מתווכים רק בעזרת דימויים מדרגה שנייה מתוך סרטים וסדרות שעסקו בהם? ואם כן, מי יבחר לייצג כתבות על גרמניה הנאצית? בראד פיט, או טום קרוז?

<עדכון 24/3/2010>

בכתבה שמדברת על אי מריבה בין הודו ובנגלדש, ש'טבע' באוקיינוס ההודי, היו צריכים תמונה של אי, ואם אפשר – של אחד שיש לו נטייה להעלם. ומה יותר טוב מהאי של הסדרה 'אבודים' בתור ייצוג?

כמובן, זה מובן מאליו לכל צופי הסדרה. ולאלו שלא? מממממ. תמונה של שני גברים ואשה על רקע של שיח.

</עדכון>

<עדכון 28.3.2010>

ושוב, אבא של ג'ורג', פרנק קוסטנזה ("סיינפלד") כמייצג לכתבה על תופעה של גברים שמפתחים שדיים של נשים. ולמי שלא זוכר, לפרנק וקריימר היה רעיון לייצר חזיות לגברים (והויכוח על איך לקרוא לזה – bro או manzier:

</עדכון>

'הארץ' מפרסם באתר היום את הידיעה הבאה:

הסיגריות שעלו 23 ביליארד דולר, אודות תושב ארה"ב שחויב בטעות בכמה מיליארדי ביליארדי דולרים.

הבעיה היא בדירוג: הכתבה ממוקמת במשבצת כתבות העדכון (רביעית מלמעלה, ללא כותרת שיוך כגון 'בעולם' או 'ספורט'), מתחת לכתבה על החלטתו של ניר ברקת, ראש עירית ירושלים, לנתק את שירותי הרווחה לשכונות המתפרעות, ומתחת לדרישתה של הילרי קלינטון מאירן לענות להצעתה כבר עכשיו. נפילת המתח בין שתי הכתבות האלו לדיווח על החיוב המוגזם נראית מוזרה, אם כי אולי במקומה, אם לא קרה שום דבר בטווח העדיפויות בינן. אולם, כשמסתכלים למטה יותר, קשה להבין למה כתבות שעוסקות בניסוי המוצלח ב"כיפת ברזל", מקרה שני של שפעת חזירים או ציטוט של שי דרומי נחשבים פחות ולכן זכו לרדת למשבצת 'בארץ', או שתי כתבות העוסקות באירן, אחת על פצצת גרעין תוך חצי שנה והשנייה על התרסקות מטוס נדחקו למשבצת 'בעולם'.

כשנכנסים לכתבה, זה הופך למוזר יותר.

מדובר בשתי פסקאות, המתארות טעות בחיוב בסכום גבוה מאוד.  הטעות תוקנה כבר למחרת, כך נכתב.

אז מה? בעצם, יש לנו כאן ידיעה רכילותית מובהקת, עם גימיק אחד: הסכום. הרי לא סביר להניח כי עורך כלשהו היה מניח לידיעה הזו לעלות אם היה מדובר בטעות של $100 (ע"ע מארק טווין ג'ורג' ברנרד שו והזונה). גם התגיות שמוצמדות לכתבה (כסף, בנקים) לא ממש משקפות כלום – מי שיחפש את התגיות הללו, סביר שאינו מחפש סיפורים מסוג זה.

רבים וטובים (יותר) כבר כתבו על שקיעתה של העיתונות הממוסדת מול עליית הבלוגים, על כח האדם הזול שמושקע בהחלטות עריכה ועל התחרות העזה בין האתרים וחברות הדיווח למיניהן שגורמות להן לפרסם דברים שמכרסמים בלגיטימיות שלהן לכנות את עצמם בשם 'עיתון לאנשים חושבים'. אז מה שכתבתי כאן לא ממש מחדש הרבה, אלא רק מביא דוגמא נוספת.

וחוץ מזה, אני הייתי ראשון.

בזמן האחרון התחלתי לקרוא קצת (בלוגים) על תכנון ומרחב עירוני. נחשפתי לזה די במקרה (שוב, דרך בלוגים) ואני חייב להודות שזה נושא מרתק. דברים שאני מקבל כמובן מאליו, כמו מה הופך בלוק רחוב לפעיל או למת, שילוב של בניינים עם הרחוב על מנת לשרת גם את הולכי הרגל (ולא רק את הדיירים) מקבלים פתאום קווי מתאר ואפשרות השפעה שמהממים אותי לפעמים (ולו רק בזכות אפקט ה"זה כל כך ברור!").

קראתי היום את הפוסט הזה של אדריכל הלל שוקן על המפלץ המוקם בתחום דרך חיפה – ההלכה – נתיבי איילון – ז'בוטינסקי, שבתקופה שאני עבדתי באזור התנאה בשם "ה-YOO של תל אביב" (וכנראה שמאז השתנה ל"שכונת פארק צמרת"). כבר אז סלדתי ממנו ומשלטי החוצות המפרסמים אותו, עם מעצב האסלות פיליפ סטארק, שבה להגיד לי שהוא אוהב את העיר הזו, ולכן מגיע לה יותר (!!) וקיוויתי שאיכשהו יתגלו שרידי בית קברות יהודי עתיק מתחת ויזרקו את כל הפרוייקט לפח.

אדריכל שוקן, בתור איש מקצוע, מתמקד בהיבטים של הפרוייקט על סביבתו והקשר שלו לעיר (שלה הוא בא להציע "יותר"), אבל אותי תפס הציטוט של דודי שירזי, מנכ"ל נאמ5, שפורס את תפיסת עולמו:

"שכונת פארק צמרת בנויה כך שהיא למעשה סגורה משני הכיוונים ויש לה 2 כניסות ויציאות“, הוא אומר. “התוכנית שלנו מדברת על סגירת השכונה באמצעות שער או שומר כדי לסנן גורמים שליליים מלהתקרב למגדלים.  מדובר בתוכנית שהיא מענה לצורך אבטחתי אמיתי של התושבים הפוטנציאליים כיוון שמדובר במגדלים מאוד יוקרתיים ובמכוניות מפוארות, החבר’ה האלה באים בכנופיות ואנחנו נמנע מהם להיכנס, כאשר גם עצם העמדת השומר תרתיע".

אם עוברים דרך הלינק לכתבה ב-YNET, מגלים שדודי הוא לא היחיד שחושב כך:

ארז שקד, סמנכ"ל קבוצת אביב הבונה את פרויקט 'אביב בצמרת' במתחם פארק צמרת התייחס אף הוא ליוזמה: "מרבית הרוכשים בפרויקט, הנם בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה מאוד המעדיפים לעבור מבתים פרטיים לדירות במגדלי יוקרה. התנאים הגיאוגרפיים של הפרויקט מאפשרים לחברה ליצור טבעת מגורים מבודדת המאפשרת גישה פרטית בעיקר לתושבי השכונה, דבר המבטיח בטחון ופרטיות מלאה לדיירים".

כשקראתי את הדברים האלו, עלו לי בראש תמונות מסרטים עתידניים קודרים כמו "רובוקופ" ו"זכרון גורלי" (ועוד רבים שמתארים יותר טוב את התופעה, אבל אני לא זוכר אותם), בהם המרחב הציבורי (והמציאות) מחולקת ומופרדת בין מי שיש לו ומי שאין לו. שכונה עם שומרים בלב תל אביב (בשביל להגן על הדיירים מפני "הכנופיות" שמסתובבות שם) היא תקדים מאוד מסוכן, ולא ירחק היום שגם חלקים מאלנבי/שדרות רוטשילד יסגרו כדי להגן על דיירי מגדל רוטשילד, או חלקים מארלוזרוב/בן יהודה, כדי להגן על דיירי מגדל חניון חן אנריקו. ואולי לא תקדים.

לא יכלתי שלא להזכר בפואמת השואה על כל אלו שלקחו לפני ואני לא דיברתי: כשהם בנו שכונה שכזו בארסוף לא אמרתי הרבה, כי מי בכלל נוסע עד שפיים בשביל הים. וכשהם עשו את זה ביפו רטנתי בשקט כי בתכל'ס – למי אכפת מהערבים* כל זמן שיש גישה לאבו חסן. ועל השירותים הפרטיים בשכונת פארק הצמרת – כן, עברתי ליד ונגעלתי, אבל גם אז, מה כבר יכלתי לעשות? עד שמישהו מהדיירים הממוגנים יחרבן לי על הראש דרך אסלה של פיליפ סטארק.

*הרגשתי צורך עז להגן על מי שיקרא את הפוסט הזה בלי להכיר אותי ויחשוב שבאמת לא אכפת לי מיפו או מערבים. אז לא. זו ציניות.

הרבה מים נשפכו בתקופה האחרונה (והלא-כל-כך אחרונה) על מותה של המדיה הדיווחית הישנה (טלוויזיה ובעיקר עיתונים) לטובת המדיה הדיווחית הצעירה והאלקטרונית יותר. בתחילה היו אלו הבלוגים ולבסוף המיקרו-בלוגים, שאותם מוביל טוויטר בגאון. התקשורת הישנה לא יכולה להתחרות במהירות העדכון, בזמנאמתיות (תכונת זמן האמת, באנגלית זה נשמע יותר טוב) ובחינמיות של השירותים החדשים. החידוש הגדול היה פתיחת הכתיבה לכל, ללא צורך לעבור ראיונות קבלה או לימוד מסודר. כל מי שיכולת הקלדה בידיו והלחנת משפטים בראשו, יכול לכתוב. ובניגוד למדיה המסורתית, אין צורך בכמות קוראים כתנאי להמשך כתיבה. סטטיסטיקות מלמדות שלרוב הבלוגים יש קורא אחד.

הרבה מאוד זמן הייתי מודרניסט אבולוציוניסט של המדיה. המדיה המסורתית הפכה להיות, כמו כל דבר מסורתי, למאובנת ועצלנית. רוב הידיעות מסתמכות על פיסות מידע שמוזרמות למערכת (ידיעות מטעם לעיתים) שהופכות לכתבה או מאמר, צוותי השטח חסרי הכוון ומגיעים לזירת הארועים שעליהם הם מקבלים דיווח מגופים רשמיים (משטרה, דובר צה"ל וכו' ) והפובליציסטים, שכותבים לרוב את דעתם האישית שכולנו כבר מכירים לעייפה.

וכשאין הזרמת ידיעות מטעם, ממלאים את המסך/נייר בפורנוגרפיה (לעיתים מינית ולעיתים לא) ורכילות דביקה, שבינה לבין חדשות שנות אור. עיתונאים עברו את אותו תהליך שעברו הפוליטיקאים – הם שכחו למה הם שם. זמן רב עבר מאז שעיתונאים כמו קרל ברנשטיין ואדוארד וודוורד ידעו לרדת לשטח ולעשות עבודה עיתונאית שחורה ואמיתית, בלי לדעת מראש אם תבוא תהילה. מה שהניע אותם (לדעתי) היה טהור יותר.

כמו של המשתמשים הביתיים, שלא מקבלים משכורת עבור העבודה. חשוב להדגיש שלא מדובר בכותב יחיד. להיפך – האסופה המקרית של כותבים שמביעים, כל אחד את דעתו, כל אחד את ידיעותיו, היא שיוצרת את המארג הדיווחי. קרא בלוג אחד (או עקוב אחרי טוויט אחד) ולא הרווחת כלום. קרא שלושה או ארבעה, ויש לך מספיק כדי ליצור סינרגיה משל עצמך.

המהומות האחרונות באירן הוכיחו את נחיצותן של כאלו פלטפורמות, במקומות שבהם השלטון לא מרשה לעיתונאים לסקר. מי ישורנו היכן היינו היום אם בעזה היה טוויטר בזמן המבצע האחרון.

היום נפלתי במקרה על שידור האינטרנט של מהדורת החדשות של הערוץ הראשון. תוך כדי דיון באולפן שידרו כתבה של גדעון קוץ, כתב קול ישראל, אשר נכנס בדרכון זר לאירן וצילם כתבה שלמה בטהרן, מבלי לחשוף כמובן את עובדת היותו ישראלי.

ואז זה היכה בי. הטוויטים והבלוגים לא מתקרבים לרמה כזו של ביצוע. בלוגר טהרני – סביר שיכתוב על הדברים, אבל אי אפשר לצפות מבלוגר ישראלי (או אמריקני, או בריטי או כל לאום אחר) שיכנס לאירן בדרכון זר ויצור כזו כתבה רק כדי להעלות אותה לבלוג שלו. כזו כמות של השקעה, כאשר אין גב שיתמוך בך בזמן ההכנה היא עצומה, וא אפשרן לצפות לה ממי שצריך גם לפרנס את עצמו.

איך יתפתחו הדברים היא שאלה מעניינת שנידונה ב(המון) מקומות אחרים. כנראה שלכל מערכת יש את יתרונותיה ונצטרך סינרגיה בינן, קצת יותר פוריה ממגישי ה-CNN שמקריאים באולפן שאלות שנשלחו בטוויטר טוייטו.

בנימין נתניהו נאם הערב נאום מלא במליצות חלולות, שבחללים שבינן הכילו מספר נקודות אמיצות ושנויות במחלוקת. נקודות שאפילו הכאילו-שמאלנים – מצביעי העבודה (מאוכזבי עראפת) הסכימו להם כבר מזמן ומקבלים אותן כמובן מאליו, אבל כשהן מגיעות מראש ממשלה שנחשב לאולטרה-ימני, שכתב בספרו "מקום תחת השמש" שנסיגה מגב ההר היא אסון אסטרטגי (וגם, שבניגוד לערבים, יהודים לא רוצחים ראשי ממשלה מסיבות אידיאולוגיות) – הן מהדהדות בעוצמה רבה יותר. שתי מדינות, אין לנו רצון לשלוט בעם אחר – כל אלו אינם מושגים השגורים בפיו. הקול קול בנימין והידיים ידי גרוסמן.

כמובן שהכל נאמר בצורה מושכלת שאפשר יהיה לחזור ממנה בעתיד (ההתנחלויות הן לא המכשול לשלום, צריך אומץ לא רק מהצד הישראלי [גיחי גיחי]), אבל בכל זאת – כבוד.

צפוי היה כי שני הצדדים יתאכזבו מהנאום. לשמאל היו חסרים דברים, לימין זה היה יותר מדי. ואולי האכזבה היא צעד טקטי, כדי לחזק ולמשוך עוד. ואכן, סאיב עריקאת,  נציגי החמאס, אריה אלדד וחבריו – כולם קיבלו מקום של כבוד בתוך הכתבה "נאום נתניהו – התגובות" באתר "הארץ".

ומי קיבל את המקום הראשון בכתבות "המגזין" בצד ימין באתר? ברק אובמה. ולמה? כי הוא הלך לשחק גולף בזמן הנאום.

אכן, אין גבול לחוצפה. איך מעיז נשיא ארה"ב שלא לשבת מול מסך הטלוויזיה בזמן הנאום? מה מסך אחד? אחרי הכל, כל רשתות הטלוויזיה שידרו את הנאום. כל ישראלי יודע לזפזפ בין ערוצים שמשדרים את אותו הדבר (קשה בפיגועים, קל בקרב). יש לו מזל, לשוורצע, שוויתרנו לו על נוכחות פיזית בארוע, שורה ראשונה ליד שמעון פרס. זה כבר היה מלמד אותו מה זה לשחק גולף בזמן שראש הממשלה של המדינה הכי פרובנציאלית בעולם (אחרי פיג'י, שתבעה את מיקרוסופט על הפרת זכויות יוצרים, אחרי שהאחרונה קראה לאחד מגרסאות החלונות שלה "פרוייקט פיג'י" ) עומד מול המצלמות ומדקלם את מה שידוע לכולם (כולל אובמה) כבר שנים.

מבין כל הכתבות, הפרשנויות, התחינות התוכחות כלפי גזר הדין בפרשת צ'יקו תמיר, תפס לי את העין המאמר הבא באתר NRG, עליו חתום אבי אשכנזי, כתב הפלילים של מעריב:

הדיון בשאלת חומרת העונש לעומת העבירה הוא עניין לפוסט אחר (ואולי לבלוג אחר), אבל המאמר הזה הוא רק הקצנה, ובמידה רבה, חשיפת האמת מאחורי כל  התלונות כלפי גזר הדין, והיא הדיעה כי צריך להתייחס לכל העניין כאל מעשה שובבות של ילד פוחח וחמוד, ולא בגלל המעשה אלא בגלל הילד.

משה "צ'יקו" תמיר (להלן צ'יקו) נאשם בכך שנתן לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי, למרות שלילד אפילו לא היה רשיון אזרחי (או שהיה בגיל לרשיון שכזה). לאחר שהילד פגע ברכב חוזה וגרם לו נזק שכנע צ'יקו את נהגו האישי לקחת על עצמו את האחריות ואף דאג להעביר 1000 ש"ח במזומן לבעל הרכב הנפגע, כדי למנוע דיווח לחברת הביטוח. איכשהו, כרגיל במדינת ישראל, כל העניין נזל החוצה והגיע לחקירה וכתב אישום, שהוליד גזר דין של הורדה בדרגה.

במאמר, מנסה אשכנזי להציג את דאגת האב, צ'יקו, לבנו, כהמעשה ההרואי בכל הפרשה. "המשמעות של להיות בן אדם היא בראש ובראשונה לגונן על ילדך, גם אם עשה טעות" הוא כותב. "רק מי שיגן על ילדיו יגן במלחמה ובאימונים גם על חייליו".

לפני ההתייחסות לשאלה אם אכן ניסה צ'יקו להגן על בנו, נדרש להתייחס לשאלת הכפרה. אם נקבל את הטענה שכל מעשה ההסתרה, ההדחה לדבר עבירה (הנהג האישי) והשוחד (לבעל הרכב) נבעו מדאגת אב לבנו, האם יש הזאת להקל מחומרת המעשה או העונש? ניקח בתור דוגמא את סיפור הגבורה בלבנון שמביא אשכנזי. צ'יקו נכנס עם כח ללבנון ונקלע למארב. "ברשת הקשר של צה"ל נמסר על מספר לוחמי אגוז שנפגעו. רק לאחר הדיווחים הללו נצרו המחבלים את האש… התברר לנו שצ'יקו חילץ את חייליו באמצעות תחבולה, כשדיווח בקשר באופן שקרי כי יש לצה"ל נפגעים. בעקבות הדיווח הזה פסקה אש המחבלים, והחיילים חזרו בשלום כשבידיהם גופות המחבלים."

בסיפור הזה, מי הם המיוצגים? הבן מיוצג ע"י החיילים, שלהם, כמו לבנו, דאג צ'יקו בתחבולתו. והמחבלים? את מי הם מייצגים? אכן, אותנו. אנחנו, שמכוניותינו כולנו יכלו להפגע (ואולי אף אנחנו בגופינו, או הורינו או ילדינו), אנחנו המחבלים שתוחבלו בסיפור. אשכנזי מנסה להצדיק את קולת העבירה של צ'יקו בהתייחסו אלינו, החברה, כאל מחבלים אשר רק חיכו שצ'יקו יעמד כדי לעוט על הטרף. מעניין.

אבל כל זה משנה רק אם מאמינים שכל מעשה ההסתרה נבע מדאגת האב. ואני לא מאמין. מה היה קורה לילד אם היה נתפס במעשה? סביר שרישיון הנהיגה שלו היה נשלל עתידית, הוא היה משלם קנס גבוה (כלומר, אביו היה משלם) וסיבוכי הביטוח. איש לא היה נכנס לכלא, סביר להניח, וגם אם כן – סביר שצ'יקו המפקד מודע לאפקט החינוכי של עונש שכזה.

לא, מעשה ההסתרה לא נועד להגן על הבן אלא על האב. מה היה קורה אם היה מתברר שקצין בכיר בצה"ל, מפקד חטיבת גולני ובית הספר למג"דים, נתן לבנו הקטין וחסר הרשיון לנהוג ברכב צבאי? ועוד לאחר שפגע ברכב אחר? הסתרת העבירה נועדה להגן על הקצין, להסתיר את הפשע שביצע הוא עצמו בכך שהרשה את הדבר. להגן עליו מעונש אזרחי ומעונש צבאי, כפי שקרה עכשיו. שיקר למפקדיו ושיקר לציבור כדי להמנע מעונש. אכן, בתחבולות תעשה לך מלחמה. קצין למופת.

שמעתי לפני זמו רב מישהו אומר כי פושעים אינם נענשים בגלל פשעם, אלא בגלל שנתפסו. ההוכחה לכך היא שמי שלא נתפס – לא נענש. סביר שאבות (ואמהות) רבים מרשים לילדיהם נטולי הרשיון לנהוג ברכבם באין רואה, לשם החוויה. ואולי גם מי מהם שפוגע ברכב אחר סוגר את העניין בצורה פרטית. זה לא הופך את העניין לחוקי, ואף אחד שנתפס לא ישוחרר בגין אהבה והקרבה לבנו. על אחת כמה וכמה אם הוא קצין בכיר ששולח את חבריו לבכות את חומרת עונשו.

דה-מרקר IT מפרסם היום את המאמר הבא:

http://it.themarker.com/tmit/article/6872

המאמר מספר על חברה ישראלית שמפתחת שירות עבור פיקוד העורף, שיתריע נקודתית על נפילת טילים באזור מסוים, לפי חלוקה גאוגרפית. המאמר מספר על הטכנולוגיה, אשר יעדכן על נפילת טילים "ישירות למסך הטלפון". "איך בדיוק תפעל מערכת ההתרעות?" שואל הכתב, ומצטט: "גיא וייס, אחד היזמים בחברה, מסביר כי המערכת תאפשר שליחת התרעות בדרכים מגוונות, כגון התרעות אישיות לאוכלוסיה מוגדרת, באזור מוגדר… התרעה עשויה להישלח כהתרעה סלולרית, אינטרנטית, באמצעות כבלים ושלטי חוצות." היזם ממשיך ומסביר כי "מוצר Mobile Alert של eVigilo מבוסס על טכנולוגיית שידור מבוססת מיקום המחוברת ישירות לתאים הסלולריים… המוצר משתמש בערוצי שידור ייעודים אשר לא מושפעים מהעומס של הרשת, (לעומת) SMS רגיל נתקע ברשת בזמן חירום עקב בעיות עומס."

כלומר, מערכת הבטחון תחבר שדרים יעודיים לאנטנות הסלולריות, אשר יעקפו את העדיפות של שיחות טלפון, SMS או כל שירות אחר, וישדרו את האזעקה אל הטלפון.

"כאשר פיקוד העורף רוצה לשלוח הודעה לאיזור מסויים, מסביר וייס, הוא מסמן את האיזור על המפה הדיגיטלית… בוחר בהודעה הרלוונטית לאירוע … ושולח. המערכת מזהה מהן האנטנות אשר מכסות את האיזור הרלוונטי ושולחת אליהן את ההודעה בערוץ הייעודי". נפלא. אין צורך לשלוח למנוי אשר נמצא בתל אביב הודעה על נפילת טילים בדרום, אלא רק למי שנמצא בטווח האנטנות שהודגרו כנמצאות באיזור הנפילה.

אבל, החלק החשוב ביותר של הידיעה קבור השולי הפסקה האחת-לפני-האחרונה: "ניתן להגדיר ערוצים שונים לגורמים שונים, כגון ערוץ למשטרה, אשר יהיה נפרד מערוץ פיקוד העורף (ניתן להגדיר עד 1,000 ערוצים שונים). המנוי יכול לבחור להפעיל או להפסיק את השירות בכל עת שיחפוץ וגם לבחור להאזין לערוצים המעניינים אותו, בדומה לשימוש בטלויזיה וברדיו".

בתור תרגיל, בואו נקרא את הידיעה מהסוף להתחלה: משרד הבטחון, יחד עם עוד גופים כגון המשטרה, החשב הכללי באוצר וחברות הסלולר ובחסות השר מתן וילנאי, הולכים לחבר למערכת הסלולרית שידור ממוקד יעד, בעדיפות שידור גבוהה מאשר כל ערוץ אחר. בעת חרום, ישודרו התרעות ממוקדות לאזורים המוכים, ובזמן רגיעה – מה בזמן רגיעה? ערוצי שידור של המשטרה. ומי עוד? אולי חברות הסלולר עצמן. ואולי (תרחיש בלתי סביר) חברות הסלולר ימכרו זמן שידור לחברות מסחריות כגון קשת, רשת, ערוץ 10 או ערוץ 7. ואולי (תרחיש הרבה יותר בלתי סביר) ישודרו פרסומות ממוקדות ליעד. שהרי, אם במכולת של יוסי אי שם בדרום יש מבצע על מורטדלה קשיו, למה מנוי שנמצא בתל אביב צריך לקבל על זה הודעה?

החידוש אינו בתוכן. פרסום ממוקד הוא ענף פורה ומתפתח, שמעסיק את מיטב המוחות. החידוש הוא בכוחנות החדירה. מי מאיתנו ישתיק את הערוץ שאמור להציל את חיינו במידה והאיומים שמחלקת השיווק של מערכת הבטחון מוכרת בהצלחה רבה כבר שנים?

כמו מאגר המידע הביומטרי, הבעיה אינה בתאוריה אלא בתכל'ס: גם כאן , לא יעבור זמן רב עד שמישהו יעלה את הרעיון של ניצול "עודף הפס" למטרות רווח. ומי המרוויח? מערכת הבטחון? חברות הסלולר? חברות שיווק? מה שבטוח – לא הציבור.

בעקבות המכתב הגלוי שפרסם א.ב. יהושע לגדעון לוי, החלטתי להצטרף לטרנד ולכתוב מכתב גלוי בחזרה לא.ב. יהושע. אין בי שום כוונה או רצון לייצג את מר לוי בתגובתי, אבל כיון שהמכתב פתוח ומפורסם בעיתון גדול, אני מרגיש כאילו כוון גם אלי, ולכן מרגיש שיש לי הזכות להגיב בעצמי.

אברהם היקר,

אמנם לא נפגשנו מעולם, ואפילו לא קראתי אף אחד מספריך, למרות שאתה נחשב לאחד הסופרים הלאומיים, ספריך נלמדים לבחינות הבגרות בספרות ומגדול עד קטן, סביר שאין מי שלא מכיר לפחות את שמך.

וכשאני קורא את המכתב שפרסמת, לא נותר בי ספק לגבי היותך סופר גדול. היכולת למשוך במילים ולסובבן באויר כאילו היו כדורים ביד לוליין אכן מרשימה. מרשימה לא פחות היא הטכניקה לשים את מילותיך שלך בתוך ההסגר של של "הרי אתה יודע, גדעון", שהרי, "בתוך עמך אתה יושב". הרי גם אתה יודע, אברהם, ואיש שכמוך, הבקיא כל כך במילים ומשמעותן, סביר שחש את עוצמת הארס והשנאה שנוטפת מכל טוקבק, מכל אגרוף אלקטרוני שכל אחד מעמך, שבתוכו אתה יושב, משחרר תחת כל אתר אינטרנט.

בעוד שלמעלה מ-80% מהנסקרים חושבים שהמבצע מוצלח, פחות מ-20% חושבים שהוא יביא הקלה מהקאסמים. התשובה לשאלה "מה מוצלח במבצע, אם כן?" נראית ברורה מאליה. אולי לא לכולם. ואולי התשובה מסתתרת בתוך מאמר דיעה של אחת נעמיקה ציון, בציטוט של פואד בן אליעזר.
אינני יודע אם אתה אבא לילדים או לא, אבל סביר שאם לילדך האחד תשבר ציפורן ברגל בעוד שעל רגלו של השני יעבור מכבש עפר, תדע טוב מאוד למי צריך לעזור קודם ועל מי צריך לרחם יותר. סביר שגם תדע להשתיק את שבור הציפורן במחי פרצוף זועף, אם ידרוש את תשומת הלב. למרות שתבין שכאב הוא כאב, משהו בשכל הישר יאמר לך ולכל אחד למי צריך להתייחס קודם.

והרי כולנו היינו ילדים, וכולנו יודעים את הטעם המתוק של מכה תחת מכה. כמה טוב להיות כך, קטן וחסר כבלים מוסריים, כאשר בעיטה לאזור רגיש עדיין לא נחשבה למשהו מלוכלך. כאשר היכולת לגרום נזק אמיתי הייתה כל כך קטנה. כמה חבל שחלקנו, ואולי רובנו (אם לשפוט לפי הטוקבקים) לא מתבגרים מראיית המציאות הזו.
אנחנו לא צודקים. ויותר מכך- אנחנו לא טועים. אנחנו פשוט לא יודעים. תחושת הסכריניות הדביקה, של חיבוק ה"ביחד" מאוסה כל כך כי כבר היינו שם כל כך הרבה פעמים. אחרי מלחמת לבנון השנייה (שכמה מחבריך הטובים תמכו בה בתחילתה), אחרי האינתיפדה השנייה, חזרו טקסי ההלקאה העצמית של התקשורת – איך לא בדקנו, איך לא שאלנו. איך עשינו בדיוק את מה שקורה כרגע. רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על הזכרונות האלו, ומקווה שהפעם הוא לא יתבדה שוב, בעוד שמדינה שלימה קוראת להקיא שדרנית חדשות שמעלה בחיים-יביניות המתבקשת והביע צער על מותם של בני אדם. אותם בני אדם מהציטוט בו בחרת לסיים. בטוחני שלא התכוונת בדברים לומר שהכללים שעל פיהם אנחנו נוהגים, של הפצצת אנשים מהאויר והרג המוני בשמן של טלי חטואל ובנותיה, צריכים לחול על הפלסטינים. שוויון שכזה בין כל בני האדם היה מעלה את המתים בתוכנו עשרות מונים.

לסיכום אני מבקש שתמשיך לשמור על קולך הספרותי המיוחד. מחקרים מראים שאנשים קוראים פחות ופחות ספרים בעולם, ויש שמקשרים זאת לבורות ואלימות שמראות עליה מדאיגה, גם בעולם וגם אצלינו. בינתיים מוטב לכולנו לבדוק את מעשינו יותר מאשר את מעשי האחר, ולא לנסות להוכיח שכשהתותחים רועמים, גם המוזות הופכות לפטריוטיות.

בידידות תמיד,אהוד קלדור

לפני כמה ימים, נתקלתי במאמר הזה בדה-מרקר, של אחד עידו סולומון:

כך תהפוך משבר להזדמנות: בתוך הקושי הגלום בגלי הפיטורים הקרבים – מנצנצות גם אפשרויות

המאמר מביא עצות לעובדים הנמוכים בחברות, כיצד לשמר את מקומם בחברה, ולדאוג שלאחר תום המשבר סיכויי ההתקדמות שלהם יגדלו. בתור עובד נמוך של חברה גדולה, הקריאה שלי היא מאוד צינית, וממוקדת בדברים מאוד מסויימים:

• בארגונים שמצמצמים בין היתר שכבות של מנהלי ביניים… יש לעובדים הזדמנות לגלות מנהיגות… עובדים שיוכיחו את עצמם עשויים להרוויח קפיצת מדרגה בקריירה, שאולי לא היתה מגיעה בסיטואציה אחרת", אומר קובי בן משה, מנכ"ל קבוצת אביב.

ואיך עובדים מוכיחים את עצמם? בן משה ממשיך ומסביר:

• כמו בתיאטרון, כשהשחקן הראשי שובר רגל ופתאום למחליף יש הזדמנות של פעם בחיים להיות בתפקיד ראשי, כך גם בעבודה. מנהיגות יכולה להתבטא בגישה חיובית שתשפיע לטובה על הקולגות או על לקוחות הארגון, בהעלאת רעיונות לייעול או בלקיחת משימות מעבר לנדרש.

במילים אחרות, להוכיח את עצמך פירושו לעשות עבור החברה הרבה יותר ממה שעשית עד היום, ממה שחשבת שאתה צריך לעשות, או ממה שכתוב בחוזה שלך שאתה אמור לעשות.
ומה עוד?

• אמפטיה היא תכונה קריטית, אומר בן משה. היא צריכה לבוא ממקום אמיתי, שבו העובד מבין מדוע המנהלים עושים מהלכים מסוימים, כמו פיטורים או קיצוצים, ולא עסוק בתלונות או מתעקש על העלאה שהובטחה לו מזמן. היכולת להיכנס לנעלי המנהלים מאוד מוערכת, וכשתהיה הזדמנות לקידום או העלאה אתה תהיה הראשון ברשימה, מפני שידעת לוותר בשלב הזה. קנטרנות, בוז, אי שביעות רצון והתמרמרות לא יעזרו לאף אחד.

אל תשכחו שכמו אהבה או חן, אמפטיה היא משהו שאי אפשר לזייף. היא צריכה להיות אמיתית. חוץ מזה שאתם אמורים לעשות הרבה יותר בשבילנו, אתם אמורים לקבל בהבנה את זה שאנחנו עושים בשבילכם הרבה פחות. אתם צריכים להבין ולשמוח על כך שהחבר הכי טוב שלכם הוא זה שפוטר, להכנס לנעלי מנהליך ולהבין, שאם אתם  הייתם מנהלים והייתם צריך לקצץ במשכורת של העובדים שלכם כדי להראות התייעלות – גם אתם הייתם עושים ככה. היי – אם תשמרו על פה סגור מספיק זמן, אולי אפילו תזכו לעשות את זה בתום המשבר. כבר ציינו שהמשבר הזה הוא סוג של תכנית ריאליטי למצוא את המנהל הבא?

• דפנה קליינר, סמנכ"ל משאבי אנוש בביטוח ישיר, סבורה כי הדברים החשובים שיכולים לגרום למשבר ליהפך להזדמנות עבור העובד הם מחויבות אישית ואחריות על יצירת הזדמנויות, קודם כל עבור החברה ורק אחר כך עבור עצמו. "היכולת לחשוב קודם כל על מקום העבודה שלך בימים קשים ורק אחר כך על הרווח האישי היא המפתח להצלחה. כדי ליצור את ההזדמנויות צריך להגדיל ראש".

ובן משה הוא לא היחיד. גם דפנה, סמנכ"לית משאבי אנוש, חושבת שצריך לעבוד יותר ולסתום את הפה. ולהמשיך לחייך. אם אחד לא אוהב אנשים ממורמרים. במיוחד לא החבר'ה ממשאבי אנוש. אגב, היא לא מזכירה את זה שהאחריות לשמור על שביעות רצונם של העובדים מוטלת עליה, ושירידה במוטיבציה שלהם רק תוסיף לה עבודה. היא בכלל לא חושבת על זה. להפך – היא מוכנה להקריב את עצמה לטובת החברה, בדיוק כמו שהיא מייעצת.

אבל, לא צריך להסחף עם כל המוטיבציה הזו:

• רצון העובד לנצל את ההזדמנות וליהפך לגורם משמעותי בתהליכים הארגוניים עלול להפוך לחרב פיפיות. אילנית קולר, פסיכולוגית ארגונית, מנהלת בכירה בקבוצת אדם מילא, מוצאת לנכון להזהיר את העובדים ממוטיווציית יתר.

אילנית, שאין לה בכלל קשר לשני הדוברים הקודמים, משלימה את תפיסת המציאות במנה הגונה של… מציאות:

•  "חשוב להיות יצירתי … אבל כמו בכל דבר – חשוב לא להגזים. לא לדפוק על דלתו של המנהל עם כל רעיון שצץ לך בראש.

אנחנו יודעים שיש לכם המון רעיונות לשיפורים, אבל אל תציקו לנו. יש לנו משבר כרגע, ודברים יותר חשובים מלהקשיב לכם. יותר חשוב שתטפלו כרגע בתיק של שולמן, כי אתמול פיטרנו את אבי, שהיה אחראי עליו. נודניק? מי אמר נודניק?

• חשוב לדעת לסנן… כדי לא למצוא את עצמך נתפש כנודניק

אה, כן. אילנית אמרה.

וגם אילנית לא שוכחת לדבר על הצורך למלא את תפקידך על הצד הטוב ביותר,בנוסף על כל אחריות נוספת שהיית מספיק משתתף ואמפטי כדי לקחת על עצמך:

• "גם בעניין הגדלת הראש צריך לשמור על פרופורציות", אומרת קולר, "לעתים עובדים נדרשים לקחת על עצמם תחומי אחריות ופעילות רחבים מאלה שהיו להם קודם לכן. אבל אסור להזניח את התפקיד המקורי. עודף מוטיווציה ורצון להתקדם לא אמור לבוא על חשבון הביצועים המתבקשים. עובד שישכח את מקומו עלול למעול בתפקידו".

למעול בתפקידו. ממש כך. טוב שלא אמרה "למעול באמון מנהליו".

אז מה היה לנו כאן? אל תתלוננו על קיצוצים ומניעת הטבות ותנאים ואל תתאבלו יותר מדי על חברים שהלכו. אל תגידו 'לא' כשהמנהל שלכם 'שואל' אתכם אם בא לכם לעשות קצת יותר או לעבוד יותר שעות, אבל גם אל תזכירו את זה שאתה עובדים יותר ממה שאתם אמורים.

המאמר הזה, למי שקורא אותו כך, לא נשמע כאילו שהוא בא לעזור לעובדים. הוא נשמע שהוא בא לעזור לחברות עצמן, כדי שהן יוכלו לנווט את עצמן בקלות דרך המשבר ולצאת ממנו בלי לקצץ במשכורות של הדרג הניהולי, בדיווידנדים של מועצת המנהלים או, חס וחלילה, לגרום לירידה בערך המנייה. כמובן שאף אחד לא מדבר על כמות העובדים שבאמת יקודמו, או מבטיח איזו הבטחה. אף אחד לא מדבר על סוף המשבר, כאשר השוק יהיה מוצף אנשי הייטק מובטלים שמוכנים לעבוד 20 שעות ביום בלי תנאים ובחצי משכורת. ברור שנעדיף לקדם אותך, <הכנס שם>. הרי את/ה היית שם בשבילנו כשאנחנו היינו צריכים.