מה יש'ך מפרסומות?

כבר שנים שאני מנהל מערכת אהבה-שנאה עם הדברים האלו. או אולי מערכת שנאה-אהבה-שנאה.

מצד אחד, פרסומות הן תחלואה גדולה מאוד של הדור הנוכחי. הן המאפיין הדומיננטי של ההיפר-צרכנות שאנחנו חיים בתוכה, שמשדלת אותך לקנות דגם חדש עוד לפני שפתחת את האריזה של הישן, שמחברת את סגנון החיים שפנטזת עליו עם חולצה, נעליים, מכונית או כרטיס הגרלה. הז'אנר הזה עומד להרבה פחות מבחני צנזורה ו-"מה  מותר להראות" (או שאולי ,עומד בהרבה פחות…), ושמסתתר מאחורי התירוץ הקלוש של "זו בסך הכל פרסומת…". תעשייה שמגלגלת הרב מאוד כסף, בלי לייצר שום דבר שיש לו קיום בפני עצמו.
מצד שני, זו תעשייה מאוד זוהרת. אנשי התעשייה תמיד מצטיירים בעיני לבושים יפה, נראים טוב. הם תמיד במסיבות, משתכרים (אבל בצורה מגניבה, ועם אלכוהול טוב), ויש להם הילה של מגניבות. אפילו ליאור אשכנזי, ב"מתי נתנשק", הוא בעל משרד פרסום לשעבר, בניו יורק.

ופרסומות, בעצם, הן סרטים קצרים. סרטונים מושקעים למדי, לרוב. כבר יצא לי לראות פרסומות  שגרמו לי לצחוק, כאלו שגרמו לי לבכות (אחת שאני זוכר די טוב, למלחמה בסרטן, עם הילדה שגוזרת את השיער כדי לתת לאחיה, שאין לו, בגלל כימו), וכאלו שבהן לא הבנתי מה ניסו לומר. בכלל, אם היה אפשר לנתק אותן מהצורך למכור משהו, סביר להניח שהיה נחשף שם כשרון כתיבה ושנינות יוצאת דופן. אבל אי אפשר.

כשהייתי קטן (יותר) רציתי לעבוד בפרסום. אבל כמו הרבה דברים אחרים, זה נשאר בתוך הראש. ואז. התחלתי לראות בזה דברים שפחות אהבתי. וגם התפישה שלי, של פרסומות ומה תפקידן האמיתי בעולם, קצת השתנתה (כן, כולם היו יותר חכמים ממני).  יש אנשים (בעיקר אנשי פרסום) שיגידו שאני, כמו כל מבקר, בסך הכל אחד שרצה ולא יצא. להם אני יכול לומר בתגובה שזה בסדר, כי כל פרסומאי הוא יוצר מתוסכל, שאולי יודע ליצור, אבל לא יודע לייצר, כלום.

אני אנסה לכתוב כאן ביקורת על פרסומות, תחת הכללים הבאים:

  1. כיון שאני חי בארה"ב, הספסימנים שלי יהיו גם מכאן וגם משם (אפשר לראות הכל דרך האינטרנט).
  2. לטובת אלו שלא רואים פרסומות (Good for you), אני אשתדל לשים גם לינק לפרסומת המבוקרת, תוך התעלמות מהעובדה שזה רק ממשיך את שרשרת הרוע.
  3. הביקורת תהיה בשני מישורים – האחד, הפרסומת כסרט קצר, מה ניסו לומר וכיוצא בזה. השני, הפרסומת כפרסומת – מה ניסו למכור, דרך מה, על מה משחקים לנו והשאר.
  4. כל אחד משני המישורים הוא חובבני לגמרי. אין לי הכשרה בפרסומות, פסיכולוגיה או קולנוע. ואולי עדיף שכך.

Y: The Last Man

Y: The Last Man

תמונת השער של החוברת הראשונה

Y הוא לא הקומיקס הראשון שקראתי (הראשון היה Preacher), אבל הוא הקומיקס שהכניס אותי לעניין. הוא מאוד קליל, וחוברת מסתיימת תוך שעה או שעתיים.

Y הוא קומיקס אסונות, אלא שבניגוד לסרטי אסונות מוכרים, הוא לא עוסק באסון או בארועים המרגשים שקדמו לו (או בנסיונות למנוע אותו), אלא בעידן הפוסט-אסון.

יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, כל הגברים בעולם מתים. בכל מקום מוטלות גופות ובכל מקום נשים בפארנויה, עד שהן מתאוששות ומתחילות להחזר את החיים למסלול. כלומר, לאיזשהו מסלול.

הניקוי של כרומוזום Y מהעולם הוא טוטאלי – לא רק בני אדם. כל מי שמינו זכר נידון למוות באותו יום ובאותה שעה, חוץ משניים. יוריק בראון הוא בחור צעיר, שמשתתף בתכנית לאימון קופי נחייה, ובמסגרת זו נמצא עמו קוף קפוצ'ין – אמפרסנד. והם שני הזכרים היחידים ששורדים את הטבח הביולוגי.
בתחילה, מה שמכתיב את צעדיו של יוריק הם נסיונותיו למצוא את חברתו בת', שנסעה לאוסטרליה זמן לא רב לפני הארוע. אבל, יוריק הוא לא היחיד בעל האינטרסים בסיפור. למרות שהסיטואציה נשמעת בהתחלה כמו חלומו של כל גבר (סטרייט), המצב לא כל כך פשוט ונוח. בתור הגבר היחיד בעולם, יוריק הוא האפשרות היחידה של המין האנושי להמשיך להתקיים, הוא השיקוץ הנורא בעיני קבוצות פונדומנטליסטיות של נשים, שרואות בארועים עונש מאלוהים לגברים, והוא אפילו המפתח של מדינת ישראל להשתלט על כל המזרח התיכון (כן, כן).

המטרות, אם כן, משתנות כל הזמן והתאם למצב בשטח. יוריק יוצא למסע על פני כל ארצות הברית, מחופש ומוסתר, ומלווה בכמה שותפות בעלות אינטרסים קצת מעורפלים. גם לאחותו, לאמו ולצה"ל יש תפקיד לא קטן, כמו גם לכת קטנה ואיזוטרית של סוכנות סמויות אמריקאיות.

הסדרה מכילה כרגע 9 ספרים, והעשירי אמור לצאת ב-18 ליוני, 2008, ולסגור את הסדרה. סדרה קלילה ונעימה, מלאת התייחסויות (references) לסרטי קולנוע (יוריק הוא חובב קולנוע מושבע), ומאוד מומלצת, בעיקר למי שהגיע לגיל שאפשר להתחיל.

קומיקס – כללי

בארץ עדיין קוראים להם קומיקס, אבל כאן בארצות הברית, המונח הזה מתאר בדרך כלל את ארבע המשבצות המצויירות בדף האחרון של העיתון (מי מכיר את דילברט?). הספרים המצויירים של סופרמן וחבריו נקראים כאן 'רומאנים גראפיים' (שזה תרגום די פשוט של Graphic Novels). יש שתי הוצאות גדולות שמחלקות בינן את הקומיקסים המוכרים – Marvel ו-DC. בינן, לדעתי, הקומיקס של DC יותר אפל וכבד, ואילו מארוול קלילים יותר. ל-DC יש חברת בת קטנה יותר בשם Vertigo, ורוב הקומיקס אצלי בבית מגיע ממנה.
בגדול, קומיקס הוא ספר, שרוב התאור בו מצויר. יש גם מילים, והן לרוב מופיעות כבועה שיוצאת מתוך מי שאומר אותן, או במלבן שלא מחובר לאף אחד, אם המספר הוא זה שמדבר. עמוד קומיקס מחולק בדרך כלל לכמה משבצות, כשבכל אחת יש תמונה, ואולי כמה מילים כתובות. לרוב, המשבצות עוקבות לפי סידור קריאה רגיל (כלומר, באנגלית 'קוראים' משבצות משמאל לימין ומלמעלה למטה). לרוב, כיון שלא תמיד הכל כל כך מסודר.

למרות שקומיקס הוא רק פלטפורמה (כמו מילים בספר קריאה), ואפשר לכתוב כל ספר בתמונות, רוב הקומיקסים המוכרים (או לפחות – המוכרים לי) עוסקים במציאות אלטרנטיבית (??), שבה יש גיבורי-על (יעני, super-heroes), או אלטרנטיבה כלשהי למציאות. בשנים האחרונות תעשיית הקולנוע גילתה את הקומיקס, ומבול של סרטים מבוססי קומיקס מציף את המסך. סופרמן, באטמן, אקסמן, V (הלא הוא V for Vendetta), קונסטנטין, גברים בשחור, איירונמן ועוד. וגם על המאטריקס יש מה לומר.
לכשעצמי, מצאתי שקומיקס אלטרנטיבי מתאים לי יותר. קומיקס שבו המציאות היא המוזרה, ואין בה אנשים עם כוחות. לפחות, לא כוחות כמו לסופרמן.

קומיקס מתפרסם בדרך כלל בחוברת של כמה עשרות עמודים, מעיין פרק בסדרה. אחרי שכמה חוברות מתפרסמות, הוא נאספות לספר, שמכיל בין 7 ל-10 חוברות (עונה?). כך שכל ספר שכזה (שהוא היחידה הבסיסית שאני קונה, חוברות מצטיירות בעיני כדלות מדי) יוצא בהפרש של כמה חודשים מהקודם. היתרון הגדול של להכנס לסדרה בשלב מאוחר הוא אותו יתרון של להתחיל לראות 'אבודים' עכשיו – אפשר לראות 3 עונות ברצף, בלי פרסומות ובלי לחכות שבוע לפרק הבא. בקומיקס, באופן ברור, האפקט של לדבר על הפרק למחרת בבוקר במשרד חלש יותר.

איגוד השוטרים היידים – מייקל שייבון

תקציר בעברית.

מתישהו במהלך ההיסטוריה, מדינת ישראל לא קמה. במקומה, קיבלו היהודים מנדט להתיישב לתקופת זמן מוגבלת באלסקה, ואז ימצאו להם פתרון (סופי?). אבל זה לא העניין, אלא רק הרקע לסיפור בלשי המתרחש בסיטקה. הוא כולל רצח, סמים, טרור, סקס ויחסים, ובעצם כל היסודות של מותחן בלשי (לפני כמה זמן התפרסמה ידיעה שהאחים כהן מתכוונים לעשות מזה סרט).

הספר מתחיל מעניין למדי ומרווח בקריאה, אבל קצת אחרי האמצע הוא תופס קצב, וקשה להניח אותו.

הספר כתוב במקור באנגלית (אני קראתי את התרגום לעברית), אבל שפת המקומיים בסיטקה היא יידיש, והספר כולו מתובל בה. נשאר רק לקוות שהאחים כהן ישמרו על הרוח הזו והסרט יהיה דובר אידיש (מה, רק למל גיבסון מותר ליצור סרטים בשפות ארכאיות?)