בעקבות המכתב הגלוי שפרסם א.ב. יהושע לגדעון לוי, החלטתי להצטרף לטרנד ולכתוב מכתב גלוי בחזרה לא.ב. יהושע. אין בי שום כוונה או רצון לייצג את מר לוי בתגובתי, אבל כיון שהמכתב פתוח ומפורסם בעיתון גדול, אני מרגיש כאילו כוון גם אלי, ולכן מרגיש שיש לי הזכות להגיב בעצמי.

אברהם היקר,

אמנם לא נפגשנו מעולם, ואפילו לא קראתי אף אחד מספריך, למרות שאתה נחשב לאחד הסופרים הלאומיים, ספריך נלמדים לבחינות הבגרות בספרות ומגדול עד קטן, סביר שאין מי שלא מכיר לפחות את שמך.

וכשאני קורא את המכתב שפרסמת, לא נותר בי ספק לגבי היותך סופר גדול. היכולת למשוך במילים ולסובבן באויר כאילו היו כדורים ביד לוליין אכן מרשימה. מרשימה לא פחות היא הטכניקה לשים את מילותיך שלך בתוך ההסגר של של "הרי אתה יודע, גדעון", שהרי, "בתוך עמך אתה יושב". הרי גם אתה יודע, אברהם, ואיש שכמוך, הבקיא כל כך במילים ומשמעותן, סביר שחש את עוצמת הארס והשנאה שנוטפת מכל טוקבק, מכל אגרוף אלקטרוני שכל אחד מעמך, שבתוכו אתה יושב, משחרר תחת כל אתר אינטרנט.

בעוד שלמעלה מ-80% מהנסקרים חושבים שהמבצע מוצלח, פחות מ-20% חושבים שהוא יביא הקלה מהקאסמים. התשובה לשאלה "מה מוצלח במבצע, אם כן?" נראית ברורה מאליה. אולי לא לכולם. ואולי התשובה מסתתרת בתוך מאמר דיעה של אחת נעמיקה ציון, בציטוט של פואד בן אליעזר.
אינני יודע אם אתה אבא לילדים או לא, אבל סביר שאם לילדך האחד תשבר ציפורן ברגל בעוד שעל רגלו של השני יעבור מכבש עפר, תדע טוב מאוד למי צריך לעזור קודם ועל מי צריך לרחם יותר. סביר שגם תדע להשתיק את שבור הציפורן במחי פרצוף זועף, אם ידרוש את תשומת הלב. למרות שתבין שכאב הוא כאב, משהו בשכל הישר יאמר לך ולכל אחד למי צריך להתייחס קודם.

והרי כולנו היינו ילדים, וכולנו יודעים את הטעם המתוק של מכה תחת מכה. כמה טוב להיות כך, קטן וחסר כבלים מוסריים, כאשר בעיטה לאזור רגיש עדיין לא נחשבה למשהו מלוכלך. כאשר היכולת לגרום נזק אמיתי הייתה כל כך קטנה. כמה חבל שחלקנו, ואולי רובנו (אם לשפוט לפי הטוקבקים) לא מתבגרים מראיית המציאות הזו.
אנחנו לא צודקים. ויותר מכך- אנחנו לא טועים. אנחנו פשוט לא יודעים. תחושת הסכריניות הדביקה, של חיבוק ה"ביחד" מאוסה כל כך כי כבר היינו שם כל כך הרבה פעמים. אחרי מלחמת לבנון השנייה (שכמה מחבריך הטובים תמכו בה בתחילתה), אחרי האינתיפדה השנייה, חזרו טקסי ההלקאה העצמית של התקשורת – איך לא בדקנו, איך לא שאלנו. איך עשינו בדיוק את מה שקורה כרגע. רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על הזכרונות האלו, ומקווה שהפעם הוא לא יתבדה שוב, בעוד שמדינה שלימה קוראת להקיא שדרנית חדשות שמעלה בחיים-יביניות המתבקשת והביע צער על מותם של בני אדם. אותם בני אדם מהציטוט בו בחרת לסיים. בטוחני שלא התכוונת בדברים לומר שהכללים שעל פיהם אנחנו נוהגים, של הפצצת אנשים מהאויר והרג המוני בשמן של טלי חטואל ובנותיה, צריכים לחול על הפלסטינים. שוויון שכזה בין כל בני האדם היה מעלה את המתים בתוכנו עשרות מונים.

לסיכום אני מבקש שתמשיך לשמור על קולך הספרותי המיוחד. מחקרים מראים שאנשים קוראים פחות ופחות ספרים בעולם, ויש שמקשרים זאת לבורות ואלימות שמראות עליה מדאיגה, גם בעולם וגם אצלינו. בינתיים מוטב לכולנו לבדוק את מעשינו יותר מאשר את מעשי האחר, ולא לנסות להוכיח שכשהתותחים רועמים, גם המוזות הופכות לפטריוטיות.

בידידות תמיד,אהוד קלדור