לחלק הראשון

לחלק השני

יש לי קרובי משפחה בניו יורק. קרובים רחוקים מאוד, אבל עדיין, והיום ביקרנו אותם.

התחלנו את היום בהליכה ברגל כמובן, לכיכר הזמנים, או טיימס סקוור. הכיכר הזו היא הומאז' למחקרי אפילפסיה ואיך אפשר לעורר התקף בעזרת גירויים חיצוניים. למי שלא יצא, מדובר בעשרות שלטי פרסומת אלקטרוניים, שמהבהבים אליך מכל צד, מתיימרים לספק חדשות לפעמים, אבל בעיקר באים למשוך תשומת לב בגודל, בעוצמה, בצבע. אפילו באור יום, כשהאפקט מוחלש, קשה שלא להתנשם מול עומס הגירוי הזה, שבא לעורר אותך לסוג מסוים של פעולה. מתחת לשלטים פועלות חנויות ענק של רשתות ענק, ואני לא יכול שלא לתהות מי בא לכאן כדי לקנות משהו, בין המוני אדם, במחיר שסביר שגבוה יותר מאשר באותה חנות, שני בלוקים משם. ואף על פי כן, הכל מלא.

כן, הכיכר הומה אדם, ובמבט ראשון קצת קשה להבין למה. וגם במבט שני, ואפילו במבט לאחור. מה יש כאן? מעבר למונומט, אין כאן שום דבר שימשוך אליו את כולם. אפילו תיירים. מונומט? באים, מצטלמים, הולכים. אה, כן, מצלמים כאן פרק של Glee. אנשים מסביב. במעבר החצייה מוצב שלט של חברת פוקס שאומר שבעוברך את הכביש אתה מסכים לכך שאולי יצלמו אותך לטלוויזיה ואם זה לא מתאים לך, אתה מוזמן לעבור במקום אחר. הגירסה הסופר קפקאית של הסכם משתמש.

הקרובים שלי גרים באזור רחוב 73, בצד המערבי של הפארק. פעם, לפני כמעט 10 שנים, ישנתי אצלם כמה שבועות בבית בעת ביקור בעיר, כשהם לא היו. בוקר אחד, בסביבות שמונה בבוקר, העירה אותי ידידה מהלימודים ושאלה אם אני יודע מה הולך מסביבי. הדלקתי טלויזיה בדיוק כדי לראות את המטוס השני מתנגש בבנין שביקרתי בו יומיים קודם, הספקתי להוציא שיחת טלפון אחת לאמי, לומר שאני בסדר, ואז העולם השתנה לתמיד. הגג שלהם לא פנה לכיוון הנכון, אבל הצלחתי לראות ענני עשן, ואחר כך ענני אבק.

ניו יורק נראתה באותו ערב כמו יום כיפור פוגש את רצח רבין. הרכבות היו מושבתות על פני יותר מחצי עיר, ומכוניות לא נסעו, מלבד ניידות ואמבולנסים. ביוניון סקוור התאספו אנשים, הדליקו נרות, ציירו, בכו ושרו. כמו נורה שמקבלת מכה ומתחילה להאיר חזק יותר, לקראת ההישרפות הבלתי נמנעת, כך רגע קצר-ארוך של סולידריות, תמיכה הדדית וכאב, תמימות ילדותית בדומה לפעם הראשונה שמבינים מהו המוות, חיבוקים תחת הסינר של אמא, לקראת ימים של חשד הדדי, אמצעי בטחון מוגברים, הסתגרות ותחושה, מוכרת משהו, של "כולם נגדנו". עם כל המפלצתיות של הארוע, היה משהו נעים, מחמם בערב ההוא. ואולי לא, ואני סתם סוטה.

ובחזרה לימינו – סיימנו ביקור נימוסין ונסענו לגריניץ' וממנה לאיטליה הקטנה. עוד יום אחד נגמר לו, בדרך ללבד הגדול. המשמעויות של הלבד הגדול מתחילות להכות בי, ואני מרגיש את הבנאים הפנימיים כבר בונים את החומות במרץ. אני מתנצל על המיעוט בפרטים.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

לילה טוב

לחלק ראשון

היום שהתחיל באיחור אופנתי היה בסימן טיולים ברגל. הלכנו ברגל מכיכר האו"ם (או כמו שהילידים מכנים אותה – UN plaza) לכיון סנטרל פארק. כל העיר מלאה מבקרים, וכיון שפסחא היום, אפילו עברנו דרך שדרה–חסומה–למכוניות אחת, עם המוני אדם ליד הכנסיה, והפגנה לזכויות מלאות לגייז. אל כיכר הזמנים (Times Square), החסומה–לתנועה לתמיד (לפחות לעכשיו) לא הגענו היום, אבל היא בתכנית. אנחנו המשכנו צפונה ומערבה עד לפארק המרכזי.

הפארק המרכזי, כשמו כן הוא. במרכז מנהטן, כמעט 3500 דונם שמשתרעים 4 ק"מ לרוחב ו-0.8 ק"מ לרוחב, תחומים ברחוב 59 (דרום), השדרה החמישית (מזרח), רחוב 110 שנקראגם סנטרל פארק צפון ושדרת סנטרל פארק מערב. הפארק קרוב בגדלו לגולדן גייט פארק בסאן פרנסיסקו ולעוד כמה פארקים בעולם, ביניהם גם פארק הירקון בתל אביב. (ותודה לויקיפדיה).

סנטרל פארק הומה אדם, מכל סוג וגיל. לפי המראה חלקם תיירים, משפחות, זוגות וחבורות, שבאו לפארק שהוא אחת מהאטרקציות התיירותיות של העיר, וחלקם מקומיים שבאו להנות מהפארק. את המקומיים, לדעתי, אפשר לזהות לפי אופי הפעילות: הם לא מתקהלים סביב מופעי הרחוב, לא מתהלכים ברחובות הראשיים אלא יושבים על הספסלים הפנימיים, משחקים שחמט או קוראים ספר.

אין כמו פארק בלב העיר. כל עירוני, הארד קור כאשר יהיה, רוצה מדי פעם לשבת על דשא, או לפחות על ספסל מול דשא, ולעשות משהו. לקרוא ספר, לשתות בירה, לדבר עם מישהו. או אולי לרכב על אפניים במקום שבו לא צריך שביל אופניים, בין עצים לאגם. עיר, אורבני ככל שתהיה, או אפילו ככל שתהיה אורבנית יותר, חייבת לספק לתושביה את האפשרות לצאת מהאורבניות בלי לצאת מהעיר, בלי להזדקק למכונית או לתכנן טיול ארוך. מעבר להיותו "ריאה ירוקה" עבור העיר, הפארק מהווה עבור תושביה מקום בריחה, ואפילו אטרקציה מכניסה לקופת העיר עבור תושבי ערים אחרות, שרוצים לחלוק את הקסם, או שאולי להם, בעריהם, אין.

ובין אם כך ובין שלא, אנחנו מסיימים לצפות במופע של רקדני הרחוב וממשיכים ללכת, עד למוזיאון הטבע, או natural history museum. הכניסה לתערוכה הקבועה היא בתרומה לפי רצונך (דולר אחד לאדם נשמע מספיק), והתערוכות האחרות, על המוח ועל הדינוזאורים היותר גדולים, בתשלום נוסף, ועליהן ויתרנו.

את הדרך חזרה למלון כבר קרטענו, אבל המוני האדם ברחוב עדיין סיפקו די והותר קרקס אנושי, מהסוג שהופך את ניו יורק לעיר שבה אי אפשר להשתעמם.

סושי עם הילדה והסבא–סבתא, מקלחת ולישון. טוב, גיטרה, פרק אחרון של Weeds עונה 3, קצת טלוויזיה, פוסט ולישון.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום ראשון.

לילה טוב.

לחלק השלישי

חזרתי לניו יורק אחרי הרבה זמן שלא הייתי בה וגיליתי שאני עדיין מאוהב בעיר הזו. זו קלישאה, אבל כדרכן של כל הקלישאות היא גם נכונה, ואין כמו ניו יורק לקלישאות.

הגענו לכאן במסגרת טיול משפחתי, וכיון שאני הולך להיות כאן 6 (ודוק, שישה) ימים, החלטתי לכתוב קצת כל יום, גם על חוויות הטיול אבל גם כדי לנסות להסביר, גם לעצמי, למה אני עם עיניים נוצצות ומחייך חיוך טיפשי כבר בשדה התעופה, אחרי טיסה.

אז כן, היום הייתה רק טיסה, ונחיתה ב-JFK ב-22:45, מה שלא משאיר הרבה מה לעשות במסגרת משפחתית, מעבר לנסיעה למלון, מקלחת ולישון. סליחה, ולכתוב.

בדרך, לבד עם נהג מונית שתקן (המשפחה הגיעה כבר קודם בטיסה אחרת) אני יכול להסתכל מהחלון ולבחון את הנוף. כבישים מחוררים ולא מאוזנים, גשרי מתכת מתחלדים, סיבובים חדים מדי. מפעל עם 4 ארובות בכניסה מצד גשר קווינסבורו. מה יש כאן לאהוב?

ואולי את זה. העיר הזו נראית כמו בסיס ישן, שעליו הרכיבו טלאי אחרי טלאי של דברים, כשהיה צריך. בגלל זה חוצים מעליך כבישים לא קשורים שמשמשים כבש לגשר כלשהו, או ארובות פלסטיק באמצע הכביש לניקוז קיטור מהרכבת התחתית. כל כך הרבה שינויים, כל כל הרבה תוספות העמיסו על המקום הזה, ותחושת סחרחורת הכאוס ששולטת כאן בכל משכרת אותי. יש הרבה נוחות במקום מתוכנן כמו זה שאני גר בו, בקליפורניה, ויש המון קסם בבלגאן הקסום הזה, שמזכיר לי ציור של אשר במקומות מסוימים בעיר.

ומצד שני, זה לא עובר את רמת הפונקציונליות. אף אחד לא משקיע בשפצורים האלו מעבר למה שצריך לתפקוד שלהם. הגשרים הם קורות מתכת וברגים, בקושי צבועים נגד החלודה, הארובות בכביש נראות כאילו תקעו אותן שם אתמול, כתחליף זמני עד לפתרון הקבוע. כבר 40 שנה.

אם בתל אביב צריך להוסיף גשר, זה יהיה פרוייקט של שנתיים ובסיומו הגשר יהיה מעוצב, השינוי במרחב ישתרע ברדיוס של 50 מטרים נוספים מהגשר והכי חשוב – לא יראו את קו התפר. ישקיעו הרבה בלדאוג שיראה כאילו זה מה שהיה שם מעולם.

לניו יורק אין זמן לשטויות האלו. זו לא עיר שיכולה להרשות לעצמה לסגור משהו ליותר מדי זמן. פועל עם קומפרסור, חור לאדים וסיימנו. הכביש העילי הזה יציב מספיק? קדימה, לפרוייקט הבא. ואולי, ניו יורק התבגרה כבר ממחשבות על יופי. עם כל כך הרבה אנשים, ועוד הרבה יותר שבאים לבקר או שרוצים לבוא, ועם זה שכל העולם מכיר בה, היא כבר לא מרגישה צורך להתגנדר לכבוד אף אחד. היא לא צריכה להסתיר את גילה ואת הקמטים. היא כבר ידעה מספיק אהבה ויודעת שיש הרבה שאוהבים אותה טבעי, בלי כחל ובלי שרק. ומי שלא רוצה, מי שמחפש עור מתוח וליפסטיק – שילך לסינגפור.

אז לילה, ומגיעים למלון. מהקומה ה-36 אפשר לראות את האמפייר סטייט המואר צבעוני, וגם הרבה בתי מגורים נמוכים ואפורים. יש כאן הכל, ביחד, דחוס לעיסה בלתי אפשרית שבכל זאת עובדת.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

לילה טוב.

לחלק השני