הרבה מים נשפכו בתקופה האחרונה (והלא-כל-כך אחרונה) על מותה של המדיה הדיווחית הישנה (טלוויזיה ובעיקר עיתונים) לטובת המדיה הדיווחית הצעירה והאלקטרונית יותר. בתחילה היו אלו הבלוגים ולבסוף המיקרו-בלוגים, שאותם מוביל טוויטר בגאון. התקשורת הישנה לא יכולה להתחרות במהירות העדכון, בזמנאמתיות (תכונת זמן האמת, באנגלית זה נשמע יותר טוב) ובחינמיות של השירותים החדשים. החידוש הגדול היה פתיחת הכתיבה לכל, ללא צורך לעבור ראיונות קבלה או לימוד מסודר. כל מי שיכולת הקלדה בידיו והלחנת משפטים בראשו, יכול לכתוב. ובניגוד למדיה המסורתית, אין צורך בכמות קוראים כתנאי להמשך כתיבה. סטטיסטיקות מלמדות שלרוב הבלוגים יש קורא אחד.

הרבה מאוד זמן הייתי מודרניסט אבולוציוניסט של המדיה. המדיה המסורתית הפכה להיות, כמו כל דבר מסורתי, למאובנת ועצלנית. רוב הידיעות מסתמכות על פיסות מידע שמוזרמות למערכת (ידיעות מטעם לעיתים) שהופכות לכתבה או מאמר, צוותי השטח חסרי הכוון ומגיעים לזירת הארועים שעליהם הם מקבלים דיווח מגופים רשמיים (משטרה, דובר צה"ל וכו' ) והפובליציסטים, שכותבים לרוב את דעתם האישית שכולנו כבר מכירים לעייפה.

וכשאין הזרמת ידיעות מטעם, ממלאים את המסך/נייר בפורנוגרפיה (לעיתים מינית ולעיתים לא) ורכילות דביקה, שבינה לבין חדשות שנות אור. עיתונאים עברו את אותו תהליך שעברו הפוליטיקאים – הם שכחו למה הם שם. זמן רב עבר מאז שעיתונאים כמו קרל ברנשטיין ואדוארד וודוורד ידעו לרדת לשטח ולעשות עבודה עיתונאית שחורה ואמיתית, בלי לדעת מראש אם תבוא תהילה. מה שהניע אותם (לדעתי) היה טהור יותר.

כמו של המשתמשים הביתיים, שלא מקבלים משכורת עבור העבודה. חשוב להדגיש שלא מדובר בכותב יחיד. להיפך – האסופה המקרית של כותבים שמביעים, כל אחד את דעתו, כל אחד את ידיעותיו, היא שיוצרת את המארג הדיווחי. קרא בלוג אחד (או עקוב אחרי טוויט אחד) ולא הרווחת כלום. קרא שלושה או ארבעה, ויש לך מספיק כדי ליצור סינרגיה משל עצמך.

המהומות האחרונות באירן הוכיחו את נחיצותן של כאלו פלטפורמות, במקומות שבהם השלטון לא מרשה לעיתונאים לסקר. מי ישורנו היכן היינו היום אם בעזה היה טוויטר בזמן המבצע האחרון.

היום נפלתי במקרה על שידור האינטרנט של מהדורת החדשות של הערוץ הראשון. תוך כדי דיון באולפן שידרו כתבה של גדעון קוץ, כתב קול ישראל, אשר נכנס בדרכון זר לאירן וצילם כתבה שלמה בטהרן, מבלי לחשוף כמובן את עובדת היותו ישראלי.

ואז זה היכה בי. הטוויטים והבלוגים לא מתקרבים לרמה כזו של ביצוע. בלוגר טהרני – סביר שיכתוב על הדברים, אבל אי אפשר לצפות מבלוגר ישראלי (או אמריקני, או בריטי או כל לאום אחר) שיכנס לאירן בדרכון זר ויצור כזו כתבה רק כדי להעלות אותה לבלוג שלו. כזו כמות של השקעה, כאשר אין גב שיתמוך בך בזמן ההכנה היא עצומה, וא אפשרן לצפות לה ממי שצריך גם לפרנס את עצמו.

איך יתפתחו הדברים היא שאלה מעניינת שנידונה ב(המון) מקומות אחרים. כנראה שלכל מערכת יש את יתרונותיה ונצטרך סינרגיה בינן, קצת יותר פוריה ממגישי ה-CNN שמקריאים באולפן שאלות שנשלחו בטוויטר טוייטו.