מבין כל הכתבות, הפרשנויות, התחינות התוכחות כלפי גזר הדין בפרשת צ'יקו תמיר, תפס לי את העין המאמר הבא באתר NRG, עליו חתום אבי אשכנזי, כתב הפלילים של מעריב:

הדיון בשאלת חומרת העונש לעומת העבירה הוא עניין לפוסט אחר (ואולי לבלוג אחר), אבל המאמר הזה הוא רק הקצנה, ובמידה רבה, חשיפת האמת מאחורי כל  התלונות כלפי גזר הדין, והיא הדיעה כי צריך להתייחס לכל העניין כאל מעשה שובבות של ילד פוחח וחמוד, ולא בגלל המעשה אלא בגלל הילד.

משה "צ'יקו" תמיר (להלן צ'יקו) נאשם בכך שנתן לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי, למרות שלילד אפילו לא היה רשיון אזרחי (או שהיה בגיל לרשיון שכזה). לאחר שהילד פגע ברכב חוזה וגרם לו נזק שכנע צ'יקו את נהגו האישי לקחת על עצמו את האחריות ואף דאג להעביר 1000 ש"ח במזומן לבעל הרכב הנפגע, כדי למנוע דיווח לחברת הביטוח. איכשהו, כרגיל במדינת ישראל, כל העניין נזל החוצה והגיע לחקירה וכתב אישום, שהוליד גזר דין של הורדה בדרגה.

במאמר, מנסה אשכנזי להציג את דאגת האב, צ'יקו, לבנו, כהמעשה ההרואי בכל הפרשה. "המשמעות של להיות בן אדם היא בראש ובראשונה לגונן על ילדך, גם אם עשה טעות" הוא כותב. "רק מי שיגן על ילדיו יגן במלחמה ובאימונים גם על חייליו".

לפני ההתייחסות לשאלה אם אכן ניסה צ'יקו להגן על בנו, נדרש להתייחס לשאלת הכפרה. אם נקבל את הטענה שכל מעשה ההסתרה, ההדחה לדבר עבירה (הנהג האישי) והשוחד (לבעל הרכב) נבעו מדאגת אב לבנו, האם יש הזאת להקל מחומרת המעשה או העונש? ניקח בתור דוגמא את סיפור הגבורה בלבנון שמביא אשכנזי. צ'יקו נכנס עם כח ללבנון ונקלע למארב. "ברשת הקשר של צה"ל נמסר על מספר לוחמי אגוז שנפגעו. רק לאחר הדיווחים הללו נצרו המחבלים את האש… התברר לנו שצ'יקו חילץ את חייליו באמצעות תחבולה, כשדיווח בקשר באופן שקרי כי יש לצה"ל נפגעים. בעקבות הדיווח הזה פסקה אש המחבלים, והחיילים חזרו בשלום כשבידיהם גופות המחבלים."

בסיפור הזה, מי הם המיוצגים? הבן מיוצג ע"י החיילים, שלהם, כמו לבנו, דאג צ'יקו בתחבולתו. והמחבלים? את מי הם מייצגים? אכן, אותנו. אנחנו, שמכוניותינו כולנו יכלו להפגע (ואולי אף אנחנו בגופינו, או הורינו או ילדינו), אנחנו המחבלים שתוחבלו בסיפור. אשכנזי מנסה להצדיק את קולת העבירה של צ'יקו בהתייחסו אלינו, החברה, כאל מחבלים אשר רק חיכו שצ'יקו יעמד כדי לעוט על הטרף. מעניין.

אבל כל זה משנה רק אם מאמינים שכל מעשה ההסתרה נבע מדאגת האב. ואני לא מאמין. מה היה קורה לילד אם היה נתפס במעשה? סביר שרישיון הנהיגה שלו היה נשלל עתידית, הוא היה משלם קנס גבוה (כלומר, אביו היה משלם) וסיבוכי הביטוח. איש לא היה נכנס לכלא, סביר להניח, וגם אם כן – סביר שצ'יקו המפקד מודע לאפקט החינוכי של עונש שכזה.

לא, מעשה ההסתרה לא נועד להגן על הבן אלא על האב. מה היה קורה אם היה מתברר שקצין בכיר בצה"ל, מפקד חטיבת גולני ובית הספר למג"דים, נתן לבנו הקטין וחסר הרשיון לנהוג ברכב צבאי? ועוד לאחר שפגע ברכב אחר? הסתרת העבירה נועדה להגן על הקצין, להסתיר את הפשע שביצע הוא עצמו בכך שהרשה את הדבר. להגן עליו מעונש אזרחי ומעונש צבאי, כפי שקרה עכשיו. שיקר למפקדיו ושיקר לציבור כדי להמנע מעונש. אכן, בתחבולות תעשה לך מלחמה. קצין למופת.

שמעתי לפני זמו רב מישהו אומר כי פושעים אינם נענשים בגלל פשעם, אלא בגלל שנתפסו. ההוכחה לכך היא שמי שלא נתפס – לא נענש. סביר שאבות (ואמהות) רבים מרשים לילדיהם נטולי הרשיון לנהוג ברכבם באין רואה, לשם החוויה. ואולי גם מי מהם שפוגע ברכב אחר סוגר את העניין בצורה פרטית. זה לא הופך את העניין לחוקי, ואף אחד שנתפס לא ישוחרר בגין אהבה והקרבה לבנו. על אחת כמה וכמה אם הוא קצין בכיר ששולח את חבריו לבכות את חומרת עונשו.