בזמן האחרון התחלתי לקרוא קצת (בלוגים) על תכנון ומרחב עירוני. נחשפתי לזה די במקרה (שוב, דרך בלוגים) ואני חייב להודות שזה נושא מרתק. דברים שאני מקבל כמובן מאליו, כמו מה הופך בלוק רחוב לפעיל או למת, שילוב של בניינים עם הרחוב על מנת לשרת גם את הולכי הרגל (ולא רק את הדיירים) מקבלים פתאום קווי מתאר ואפשרות השפעה שמהממים אותי לפעמים (ולו רק בזכות אפקט ה"זה כל כך ברור!").

קראתי היום את הפוסט הזה של אדריכל הלל שוקן על המפלץ המוקם בתחום דרך חיפה – ההלכה – נתיבי איילון – ז'בוטינסקי, שבתקופה שאני עבדתי באזור התנאה בשם "ה-YOO של תל אביב" (וכנראה שמאז השתנה ל"שכונת פארק צמרת"). כבר אז סלדתי ממנו ומשלטי החוצות המפרסמים אותו, עם מעצב האסלות פיליפ סטארק, שבה להגיד לי שהוא אוהב את העיר הזו, ולכן מגיע לה יותר (!!) וקיוויתי שאיכשהו יתגלו שרידי בית קברות יהודי עתיק מתחת ויזרקו את כל הפרוייקט לפח.

אדריכל שוקן, בתור איש מקצוע, מתמקד בהיבטים של הפרוייקט על סביבתו והקשר שלו לעיר (שלה הוא בא להציע "יותר"), אבל אותי תפס הציטוט של דודי שירזי, מנכ"ל נאמ5, שפורס את תפיסת עולמו:

"שכונת פארק צמרת בנויה כך שהיא למעשה סגורה משני הכיוונים ויש לה 2 כניסות ויציאות“, הוא אומר. “התוכנית שלנו מדברת על סגירת השכונה באמצעות שער או שומר כדי לסנן גורמים שליליים מלהתקרב למגדלים.  מדובר בתוכנית שהיא מענה לצורך אבטחתי אמיתי של התושבים הפוטנציאליים כיוון שמדובר במגדלים מאוד יוקרתיים ובמכוניות מפוארות, החבר’ה האלה באים בכנופיות ואנחנו נמנע מהם להיכנס, כאשר גם עצם העמדת השומר תרתיע".

אם עוברים דרך הלינק לכתבה ב-YNET, מגלים שדודי הוא לא היחיד שחושב כך:

ארז שקד, סמנכ"ל קבוצת אביב הבונה את פרויקט 'אביב בצמרת' במתחם פארק צמרת התייחס אף הוא ליוזמה: "מרבית הרוכשים בפרויקט, הנם בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה מאוד המעדיפים לעבור מבתים פרטיים לדירות במגדלי יוקרה. התנאים הגיאוגרפיים של הפרויקט מאפשרים לחברה ליצור טבעת מגורים מבודדת המאפשרת גישה פרטית בעיקר לתושבי השכונה, דבר המבטיח בטחון ופרטיות מלאה לדיירים".

כשקראתי את הדברים האלו, עלו לי בראש תמונות מסרטים עתידניים קודרים כמו "רובוקופ" ו"זכרון גורלי" (ועוד רבים שמתארים יותר טוב את התופעה, אבל אני לא זוכר אותם), בהם המרחב הציבורי (והמציאות) מחולקת ומופרדת בין מי שיש לו ומי שאין לו. שכונה עם שומרים בלב תל אביב (בשביל להגן על הדיירים מפני "הכנופיות" שמסתובבות שם) היא תקדים מאוד מסוכן, ולא ירחק היום שגם חלקים מאלנבי/שדרות רוטשילד יסגרו כדי להגן על דיירי מגדל רוטשילד, או חלקים מארלוזרוב/בן יהודה, כדי להגן על דיירי מגדל חניון חן אנריקו. ואולי לא תקדים.

לא יכלתי שלא להזכר בפואמת השואה על כל אלו שלקחו לפני ואני לא דיברתי: כשהם בנו שכונה שכזו בארסוף לא אמרתי הרבה, כי מי בכלל נוסע עד שפיים בשביל הים. וכשהם עשו את זה ביפו רטנתי בשקט כי בתכל'ס – למי אכפת מהערבים* כל זמן שיש גישה לאבו חסן. ועל השירותים הפרטיים בשכונת פארק הצמרת – כן, עברתי ליד ונגעלתי, אבל גם אז, מה כבר יכלתי לעשות? עד שמישהו מהדיירים הממוגנים יחרבן לי על הראש דרך אסלה של פיליפ סטארק.

*הרגשתי צורך עז להגן על מי שיקרא את הפוסט הזה בלי להכיר אותי ויחשוב שבאמת לא אכפת לי מיפו או מערבים. אז לא. זו ציניות.

הרבה מים נשפכו בתקופה האחרונה (והלא-כל-כך אחרונה) על מותה של המדיה הדיווחית הישנה (טלוויזיה ובעיקר עיתונים) לטובת המדיה הדיווחית הצעירה והאלקטרונית יותר. בתחילה היו אלו הבלוגים ולבסוף המיקרו-בלוגים, שאותם מוביל טוויטר בגאון. התקשורת הישנה לא יכולה להתחרות במהירות העדכון, בזמנאמתיות (תכונת זמן האמת, באנגלית זה נשמע יותר טוב) ובחינמיות של השירותים החדשים. החידוש הגדול היה פתיחת הכתיבה לכל, ללא צורך לעבור ראיונות קבלה או לימוד מסודר. כל מי שיכולת הקלדה בידיו והלחנת משפטים בראשו, יכול לכתוב. ובניגוד למדיה המסורתית, אין צורך בכמות קוראים כתנאי להמשך כתיבה. סטטיסטיקות מלמדות שלרוב הבלוגים יש קורא אחד.

הרבה מאוד זמן הייתי מודרניסט אבולוציוניסט של המדיה. המדיה המסורתית הפכה להיות, כמו כל דבר מסורתי, למאובנת ועצלנית. רוב הידיעות מסתמכות על פיסות מידע שמוזרמות למערכת (ידיעות מטעם לעיתים) שהופכות לכתבה או מאמר, צוותי השטח חסרי הכוון ומגיעים לזירת הארועים שעליהם הם מקבלים דיווח מגופים רשמיים (משטרה, דובר צה"ל וכו' ) והפובליציסטים, שכותבים לרוב את דעתם האישית שכולנו כבר מכירים לעייפה.

וכשאין הזרמת ידיעות מטעם, ממלאים את המסך/נייר בפורנוגרפיה (לעיתים מינית ולעיתים לא) ורכילות דביקה, שבינה לבין חדשות שנות אור. עיתונאים עברו את אותו תהליך שעברו הפוליטיקאים – הם שכחו למה הם שם. זמן רב עבר מאז שעיתונאים כמו קרל ברנשטיין ואדוארד וודוורד ידעו לרדת לשטח ולעשות עבודה עיתונאית שחורה ואמיתית, בלי לדעת מראש אם תבוא תהילה. מה שהניע אותם (לדעתי) היה טהור יותר.

כמו של המשתמשים הביתיים, שלא מקבלים משכורת עבור העבודה. חשוב להדגיש שלא מדובר בכותב יחיד. להיפך – האסופה המקרית של כותבים שמביעים, כל אחד את דעתו, כל אחד את ידיעותיו, היא שיוצרת את המארג הדיווחי. קרא בלוג אחד (או עקוב אחרי טוויט אחד) ולא הרווחת כלום. קרא שלושה או ארבעה, ויש לך מספיק כדי ליצור סינרגיה משל עצמך.

המהומות האחרונות באירן הוכיחו את נחיצותן של כאלו פלטפורמות, במקומות שבהם השלטון לא מרשה לעיתונאים לסקר. מי ישורנו היכן היינו היום אם בעזה היה טוויטר בזמן המבצע האחרון.

היום נפלתי במקרה על שידור האינטרנט של מהדורת החדשות של הערוץ הראשון. תוך כדי דיון באולפן שידרו כתבה של גדעון קוץ, כתב קול ישראל, אשר נכנס בדרכון זר לאירן וצילם כתבה שלמה בטהרן, מבלי לחשוף כמובן את עובדת היותו ישראלי.

ואז זה היכה בי. הטוויטים והבלוגים לא מתקרבים לרמה כזו של ביצוע. בלוגר טהרני – סביר שיכתוב על הדברים, אבל אי אפשר לצפות מבלוגר ישראלי (או אמריקני, או בריטי או כל לאום אחר) שיכנס לאירן בדרכון זר ויצור כזו כתבה רק כדי להעלות אותה לבלוג שלו. כזו כמות של השקעה, כאשר אין גב שיתמוך בך בזמן ההכנה היא עצומה, וא אפשרן לצפות לה ממי שצריך גם לפרנס את עצמו.

איך יתפתחו הדברים היא שאלה מעניינת שנידונה ב(המון) מקומות אחרים. כנראה שלכל מערכת יש את יתרונותיה ונצטרך סינרגיה בינן, קצת יותר פוריה ממגישי ה-CNN שמקריאים באולפן שאלות שנשלחו בטוויטר טוייטו.

בנימין נתניהו נאם הערב נאום מלא במליצות חלולות, שבחללים שבינן הכילו מספר נקודות אמיצות ושנויות במחלוקת. נקודות שאפילו הכאילו-שמאלנים – מצביעי העבודה (מאוכזבי עראפת) הסכימו להם כבר מזמן ומקבלים אותן כמובן מאליו, אבל כשהן מגיעות מראש ממשלה שנחשב לאולטרה-ימני, שכתב בספרו "מקום תחת השמש" שנסיגה מגב ההר היא אסון אסטרטגי (וגם, שבניגוד לערבים, יהודים לא רוצחים ראשי ממשלה מסיבות אידיאולוגיות) – הן מהדהדות בעוצמה רבה יותר. שתי מדינות, אין לנו רצון לשלוט בעם אחר – כל אלו אינם מושגים השגורים בפיו. הקול קול בנימין והידיים ידי גרוסמן.

כמובן שהכל נאמר בצורה מושכלת שאפשר יהיה לחזור ממנה בעתיד (ההתנחלויות הן לא המכשול לשלום, צריך אומץ לא רק מהצד הישראלי [גיחי גיחי]), אבל בכל זאת – כבוד.

צפוי היה כי שני הצדדים יתאכזבו מהנאום. לשמאל היו חסרים דברים, לימין זה היה יותר מדי. ואולי האכזבה היא צעד טקטי, כדי לחזק ולמשוך עוד. ואכן, סאיב עריקאת,  נציגי החמאס, אריה אלדד וחבריו – כולם קיבלו מקום של כבוד בתוך הכתבה "נאום נתניהו – התגובות" באתר "הארץ".

ומי קיבל את המקום הראשון בכתבות "המגזין" בצד ימין באתר? ברק אובמה. ולמה? כי הוא הלך לשחק גולף בזמן הנאום.

אכן, אין גבול לחוצפה. איך מעיז נשיא ארה"ב שלא לשבת מול מסך הטלוויזיה בזמן הנאום? מה מסך אחד? אחרי הכל, כל רשתות הטלוויזיה שידרו את הנאום. כל ישראלי יודע לזפזפ בין ערוצים שמשדרים את אותו הדבר (קשה בפיגועים, קל בקרב). יש לו מזל, לשוורצע, שוויתרנו לו על נוכחות פיזית בארוע, שורה ראשונה ליד שמעון פרס. זה כבר היה מלמד אותו מה זה לשחק גולף בזמן שראש הממשלה של המדינה הכי פרובנציאלית בעולם (אחרי פיג'י, שתבעה את מיקרוסופט על הפרת זכויות יוצרים, אחרי שהאחרונה קראה לאחד מגרסאות החלונות שלה "פרוייקט פיג'י" ) עומד מול המצלמות ומדקלם את מה שידוע לכולם (כולל אובמה) כבר שנים.

מבין כל הכתבות, הפרשנויות, התחינות התוכחות כלפי גזר הדין בפרשת צ'יקו תמיר, תפס לי את העין המאמר הבא באתר NRG, עליו חתום אבי אשכנזי, כתב הפלילים של מעריב:

הדיון בשאלת חומרת העונש לעומת העבירה הוא עניין לפוסט אחר (ואולי לבלוג אחר), אבל המאמר הזה הוא רק הקצנה, ובמידה רבה, חשיפת האמת מאחורי כל  התלונות כלפי גזר הדין, והיא הדיעה כי צריך להתייחס לכל העניין כאל מעשה שובבות של ילד פוחח וחמוד, ולא בגלל המעשה אלא בגלל הילד.

משה "צ'יקו" תמיר (להלן צ'יקו) נאשם בכך שנתן לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי, למרות שלילד אפילו לא היה רשיון אזרחי (או שהיה בגיל לרשיון שכזה). לאחר שהילד פגע ברכב חוזה וגרם לו נזק שכנע צ'יקו את נהגו האישי לקחת על עצמו את האחריות ואף דאג להעביר 1000 ש"ח במזומן לבעל הרכב הנפגע, כדי למנוע דיווח לחברת הביטוח. איכשהו, כרגיל במדינת ישראל, כל העניין נזל החוצה והגיע לחקירה וכתב אישום, שהוליד גזר דין של הורדה בדרגה.

במאמר, מנסה אשכנזי להציג את דאגת האב, צ'יקו, לבנו, כהמעשה ההרואי בכל הפרשה. "המשמעות של להיות בן אדם היא בראש ובראשונה לגונן על ילדך, גם אם עשה טעות" הוא כותב. "רק מי שיגן על ילדיו יגן במלחמה ובאימונים גם על חייליו".

לפני ההתייחסות לשאלה אם אכן ניסה צ'יקו להגן על בנו, נדרש להתייחס לשאלת הכפרה. אם נקבל את הטענה שכל מעשה ההסתרה, ההדחה לדבר עבירה (הנהג האישי) והשוחד (לבעל הרכב) נבעו מדאגת אב לבנו, האם יש הזאת להקל מחומרת המעשה או העונש? ניקח בתור דוגמא את סיפור הגבורה בלבנון שמביא אשכנזי. צ'יקו נכנס עם כח ללבנון ונקלע למארב. "ברשת הקשר של צה"ל נמסר על מספר לוחמי אגוז שנפגעו. רק לאחר הדיווחים הללו נצרו המחבלים את האש… התברר לנו שצ'יקו חילץ את חייליו באמצעות תחבולה, כשדיווח בקשר באופן שקרי כי יש לצה"ל נפגעים. בעקבות הדיווח הזה פסקה אש המחבלים, והחיילים חזרו בשלום כשבידיהם גופות המחבלים."

בסיפור הזה, מי הם המיוצגים? הבן מיוצג ע"י החיילים, שלהם, כמו לבנו, דאג צ'יקו בתחבולתו. והמחבלים? את מי הם מייצגים? אכן, אותנו. אנחנו, שמכוניותינו כולנו יכלו להפגע (ואולי אף אנחנו בגופינו, או הורינו או ילדינו), אנחנו המחבלים שתוחבלו בסיפור. אשכנזי מנסה להצדיק את קולת העבירה של צ'יקו בהתייחסו אלינו, החברה, כאל מחבלים אשר רק חיכו שצ'יקו יעמד כדי לעוט על הטרף. מעניין.

אבל כל זה משנה רק אם מאמינים שכל מעשה ההסתרה נבע מדאגת האב. ואני לא מאמין. מה היה קורה לילד אם היה נתפס במעשה? סביר שרישיון הנהיגה שלו היה נשלל עתידית, הוא היה משלם קנס גבוה (כלומר, אביו היה משלם) וסיבוכי הביטוח. איש לא היה נכנס לכלא, סביר להניח, וגם אם כן – סביר שצ'יקו המפקד מודע לאפקט החינוכי של עונש שכזה.

לא, מעשה ההסתרה לא נועד להגן על הבן אלא על האב. מה היה קורה אם היה מתברר שקצין בכיר בצה"ל, מפקד חטיבת גולני ובית הספר למג"דים, נתן לבנו הקטין וחסר הרשיון לנהוג ברכב צבאי? ועוד לאחר שפגע ברכב אחר? הסתרת העבירה נועדה להגן על הקצין, להסתיר את הפשע שביצע הוא עצמו בכך שהרשה את הדבר. להגן עליו מעונש אזרחי ומעונש צבאי, כפי שקרה עכשיו. שיקר למפקדיו ושיקר לציבור כדי להמנע מעונש. אכן, בתחבולות תעשה לך מלחמה. קצין למופת.

שמעתי לפני זמו רב מישהו אומר כי פושעים אינם נענשים בגלל פשעם, אלא בגלל שנתפסו. ההוכחה לכך היא שמי שלא נתפס – לא נענש. סביר שאבות (ואמהות) רבים מרשים לילדיהם נטולי הרשיון לנהוג ברכבם באין רואה, לשם החוויה. ואולי גם מי מהם שפוגע ברכב אחר סוגר את העניין בצורה פרטית. זה לא הופך את העניין לחוקי, ואף אחד שנתפס לא ישוחרר בגין אהבה והקרבה לבנו. על אחת כמה וכמה אם הוא קצין בכיר ששולח את חבריו לבכות את חומרת עונשו.