אמריקה האינסל

או: למה כבר הפסדנו לצ'אד

1.
ידעתי שטראמפ הולך לנצח חצי שני לפני הבחירות ב-2016.

2.
לפני שנמשיך, בואו נדבר על אינסלים. אינסל (incel). involuntary celibates, או "מתנזרים שלא מבחירה" הם קהילה מקוונת שמהדבר המאחד בינם הוא שהם מרגישים שמערכות יחסים (וסקס) נמנעים מהם. אתם יכולים לקרוא עליהם כאן (וויקיפדיה) אבל אם אתם חושבים "מה כבר מעניין בחבורה של ילדים מחוצ'קנים שעוד לא הזדיינו", אז תדעו ששישה ממקרי הירי ההמוני בארה"ב מאז 2014 בוצעו על ידי אינסלים.

3.
לאינסלים יש לרוב תחושת עליונות (לרוב גברית ולבנה) ואמונה שמשהו נמנע מהם כי מישהו לקח להם את זה בכח. בנות הן רכוש וגם לאינסלים מגיע מזה, וכל השחורים וההיספנים והספורטאים (jocks) לקחו להם.

4.
כמו לכל קבוצת שייכות, גם לאינסלים יש סלנג משל עצמם. בנות נקראות באופן כללי femoids. נשים מושכות נקראות Stacy (וברבים Stacies) ופחות מושכות נקראות Becky (Beckies). גברים ממוצעים נקראים Normies (מלשון נורמל) וגברים מושכים נקראים Chad (ורבים Chads). וברשותכם, נתמקד בצ'אד.

5.
צ'אד הוא התגלמות חוסר הצדק בעיני אינסלים. אלו גברים שנכנסים לחדר וכל הבנות מרטיבות. הם מסתירים את האינסלים מהבנות האלו וגוזלים מהם את מה שמגיע גם להם. אבל לא צריך להיות פסיכולוג גדול בשביל להבין שעם כל השנאה העזה לצ'אדים, הם גם מושאי קנאה עזה. כל אינסל היה רוצה להיות צ'אד.

6.
אם נסתכל על אמריקה כמו על פרוסת לחם, אפשר לומר ש"אמריקה" שרוב העולם מכיר נמצאת בקשה של הלחם. הערים הגדולות והמוכרת (ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, בוסטון, דאלאס וכו') נמצאות בהיקף החיצוני. אבל רובה של אמריקה, זו שכמעט אף אחד לא מכיר (כולל רוב האמריקניים) היא הרך של הלחם. האזור הזה, שגם באמריקה נקרא flyover country, כלומר האזור הזה שטסים מעליו למקום אחר) הוא שמרני לרוב ונוצרי.

7.
ואמריקה נמצאת כבר שנים במצב של הדחקה של דברים רעים. לא סתם הפוליטיקלי-קורקט הגיע מכאן. כי מילים לא יפות משחיתות אותך ואסור להגיד אותן. הכל תמיד טוב ותמיד מחויך. פעם חשבתי שהאמריקניים צבועים, היום אני יודע שזה לא זה. זה פשוט סטייט-אוף-מיינד שהכל צריך להראות טוב, אפילו אם הוא לא.

8.
הפרק האיקוני בסיינפלד על serenity now מדגים את זה בצורה מדוייקת )פרק מומלץ למי שלא מכיר(. קריימר לומד על בשרו שלהדחיק כעסים רק גורם להם להתפרץ בברוטליות כשכבר אי אפשר להחזיק. מי שרוצה את זה בפחות מצחיק מוזמן לקרוא על going postal.

9.
אז אמריקה גדלה והופכת לסוג של אינסל. חלק גדול ממנה מרגיש שהשליטה במדינה וקביעת סדרי העדיפויות נלקחו מהם על ידי הצ'אדים ב"קשה" של הלחם. האליטיסטים האלה, עם תארים במשפטים מאוניברסיטאות עם שמות גדולים, שיושבים במעטפת ולא נותנים לרך של הלחם להיות מה שהוא יכול להיות. והמרמור גדל והולך, אבל אי אפשר לעשות כלום כי חזות היא הכל, והכל חייב להיות טוב.

10.
לפני שנמשיך, צריך לומר שהאינסליות הזו שונה ממה שתארנו למעלה. האמריקנים ברך של הלחם לא מחפשים לזיין כמו בניו יורק, אלא להיות חופשיים לעשות מה שעושים בקשה. כמו אצל אינסלים, גם כאן מדובר במקסם שווא.

11.
אז אמריקה האינסלית מסתכלת על הצ'אדים שלה ושונאת. אין כאן הבדל בין רפובליקניים לדמוקרטיים. ג'ורג' בוש, כמו ברק אובמה, מייצג בשבילם קאסטה שנואה שאין ממש מה לעשות נגדה.

12.
ואז טראמפ. דונלד טראמפ נחשב תמיד לסוג של רני רהב אמריקני. הוא עשיר ככורח אבל לא משתייך לאליטות. הוא לא מנומס, משתתף בקליפים של WWE וכדומה, ובעיקר מהווה קוריוז. יש גם לציין שטראמפ כבר ניסה בשנים קודמות לרוץ לנשיאות, בלא הצלחה.

13.
הפעם, ב-2016, מישהו החליט ששווה לרפובליקניים להריץ את טראמפ, וכך אנחנו מגיעים למשפט הראשון בפוסט. הרבה זמן לא הבנתי למה הרגשתי שזה הולך להיות. היום אני יודע שבזמן שבאראק אובמה, הילארי קלינטון וכל השאר עשו ממנו צחוק, חיכיתי להבנה שתחלחל למטה, שהאיש הזה הוא בדיחה במקרה הטוב, בובה במקרה הרע ומגלומן סוציופט שמישהן חשב שיוכל לשלוט בו, במקרה היותר גרוע. וכל הזמן זה לא קרה. מול כל האנשים החכמים האלה, המנהיגים, עמדה חצי אמריקה ואמרה "זה לא מעניין אותי. He's the one."

14.
כי טראמפ, בעיניהם, הוא האנטי צ'אד. או, אם תרצו, הוא הצ'אד שלהם. הוא החבר החתיך שהולכים איתו למסיבה והוא מכיר לך את הסטייסי. הוא החבר הקוורטרבק שמכסח את כל מי שמרביץ לך. וזה לא משנה שהוא צ'אד, כי הוא הצ'אד שלהם. הברק הזה בעיניים, של מי שמצא את זה שישמור עליו נגד הבריונים של בית הספר, היא מה שראיתי אצלם. ואת זה אי אפשר היה לשנות בזה שתראה להם שהוא אומר ש"צריך לתפוס אותן בכוס שלהן" (grab them by their pussy). זה בדיוק מה שהם רוצים. מישהו שיגיד את כל הדברים שהאליטה אמרה שאסור להגיד כמו פאק או ניגר. זה מה שהם חיפשו.

15.
ולכן, זה לא משנה אם דונלד טראמפ יזכה בנובמבר או לא. הקרב הזה כבר אבוד. טראמפ הוא לא הטראמפיזם, והטראמפיזם לא יעלם אם הוא יפסיד. הנזק שהוא גרם למדינה הזו הוא קשה, ולא בטוח שתוכל להתאושש ממנו. נובמבר היא רק אבן דרך שבה נגלה אם צריך להלחם בטראמפ או בטראמפיזם בלבד, אבל אני לא בטוח כמה זה שונה. טראמפ בשיבתו כנשיא בעיקר מדבר הרבה על כמה הוא מוצלח (כמו יואב גלנט) אבל עושה מעט מאוד, כי כמו כל בריון הוא גם פחדן גדול (כמו יואב גלנט). רוב הדברים הרעים שקרו בתקופתו לא היו תולדה של החלטות רשמיות שלו, אלא של ציוצים שלו בטוויטר. ובשביל האנשים האלה הוא לא צריך שהאליטיסטים האלו יפסיקו לגנוב לו את הנצחון. הנצחון כבר שלו והוא לא צריך נשיאות בטוויטר בשביל שעוד קבוצות פרוטו-נאציות ילכו אחרי האמירות שלו.

16.
הטראמפיזם כאן והוא לא ייעלם מעצמו. למזלה של אמריקה הטראמפיזם גם הוליד התעוררות גדולה לצד השני, בנצחון בבית הנבחרים ב-2018. לטעמי, הדמוקרטים עשו את אותה טעות של 2016 עם בחירה בביידן, שגם הוא מייצג את האליטות הישנות, במקום ללכת עם מישהו קצת יותר רדיקלי (כמו ברני או מישהו בדמותה של אלקסנדריה אוקסיו קורטז), שיראה לשטח שהם מקשיבים ומוכנים לשנות אבני יסוד. אבל הדמוקרטים הזקנים הם בעצמם שמרנים, ומישהו שמסכים לחפות על רצח וביתור של עיתונאי בטורקיה עדיף על מישהו שמדבר על צדק חלוקתי, הגדלת מיסים על העשירים ותיעדוף מתקן.

17.
נצחון על הטראמפיזם לא יבוא מוושינגטון, אלא מהשטח. אנשי קונגרס וסנאט שרוצים בשינוי הזה לא צריכים להביא אותו, אלא לתמוך באלו מלמטה שמנסים להביא אותו. כי טראמפ עלה לא בזכות הרפובליקניים שניסו לשים לו רגל לאורך הדרך ואז הפכו למיקי זוהר שלו, אלא בזכות זה שהוא היה מה שהחלק הרך חיפש הרבה זמן. גם משמאל זה יכול לקרות כך.

שוברים את האינטרנט

יצא לי לראות את "ראלף שובר את האינטרנט".

האמת היא, שכששמעתי על הסרט הזה בפעם הראשונה, האינסטינקט הראשון שלי היה "הו לא, עוד סרט אימוג׳י!". סרט האימוג׳י היה, בעיני, יציאה מבחילה שכנראה שעלתה במוחם של כותבים שיכורים שנגמר להם מה לכתוב. ערימה של פרסומות לחברות אינטרנט ובאזז וורדז, שתיווכו לילדים את האינטרנט ועולם המחשוב בצורה הגרועה ביותר שיכולה להיות.

ובכן, החדשות הטובות הן ש"ראלף שובר את האינטרנט" הוא לא סרט האימוג׳י. עד כאן החדשות הטובות.

ראיתי את ראלף הראשון, או wreck it Ralph, אחרי Ralph breaks the internet. הסרט הראשון באמת חמוד. סיפור על הדמויות ממשחקי הוידאו של בני דורי, עם רפרנסים מעולים והומור טוב מהסוג של הסרטים האלו – כזה שמדבר גם לילדים וגם לגדולים, כל אחד בדרכו שלו.

הסרט השני, כמו שאמרתי, לא גרוע כמו האימוג׳י. וזה בעיקר בזכות תיווך קצת יותר נכון של הדברים המציאותיים (קניות באינטרנט, לייקים, פופ-אפים וכו') לאובייקטים בסרט. אבל הסרט הוא כולו, למרבה הצער, ערימה מהבילה של פרסומות. פרסומות על פרסומות, שבמרכזן פולחן עצמי של דיסני. חלק גדול מהסרט מוקדש לדיסני, על שלל דמויותיהם וסרטיהם (וזכיונותיהם, כגון מלחמת הכוכבים), וכמה שהם נערצים על ילדים.

כמו שאמרתי, היו רגעים יפים, כמו אוסף נסיכות דיסני שמדברות במיאוס על זה שתמיד יש גבר שחושב שהוא צריכים להציל אותן. מה שפוגם היא העובדה שדיסני עצמם שיווקו (ומשווקים) את הגישה הזו. זה, והעובדה שבקטע המדובר אחת הנסיכות שותה ספרייט(!) ואחת אחרת מחזיקה קפה קר של סטארבקס.

בקיצור, אם היו קצת פחות מתעסקים במה אפשר למכור על גב הסרט הזה, אולי היה אפשר קצת יותר להינות מהרפרנס לבדיחות אבא, מהריקרולינג ועוד. אבל אני, מצאתי את עצמי מעקם את הפרצוף יותר מדי פעמים, שממש הייתי צריך מסאג׳ אחרי.

חצוצרן בוואדי

אז בואו נדבר על טראמפ.

אני הייתי אחד מאלו שידעו שהוא הולך להיבחר. איכשהו, כמה חודשים לפני הבחירות, פתאום זה הפסיק להיראות לי כמו הרב בא-גד או משה פייגלין, והתחיל להראות אחרת. לא משוויץ. דברו עם המשפחה שלי והם יאשרו. אז אמרתי להם שטראמפ הולך להיות "מפלגת הגמלאים" של הבחירות האלו. ובזה טעיתי.

מפלגת הגמלאים הייתה ה"קומיק רליף" של בחירות 2006. הרבה אנשים שהרגישו מיאוס משני הצדדים ומפוליטיקה בכלל, אבל לא רצו שלא להצביע, הכניסו לכנסת מפלגה שלא חשבה שתיכנס, והתוצאות היו בהתאם. כמה שנים של עוף מכובס עם כמה זוטי שערוריות, והם נשטפו החוצה.

ובתחילה חשבתי שגם טראמפ יהיה ככה. חיה מפוחדת, שנקלעה לאמצע הכביש עם אורות מתקרבים, שלא תעשה הרבה חוץ ממופעי ליצנות, ואז נחזור. אבל לא.

אני שומע את האיש מדבר לפעמים, ושואל את עצמי איך יכול להיות שבארץ של הקפיטליזם, האיש הזה לא נלעס ונזרק החוצה לפני שנים. היכולת הרטורית שלו שלילית, הוא עסוק בלדבר רק על עצמו וכמה שהוא מדהים, הוא כושל כלכלית כבר שנים (א-לה אליעזר פישמן) ואם להאמין לתחקיר של "ניו יורק טיימס", גם לא ממש עשה משהו בחייו. קצרה היריעה.

כי אם הוא כל כך אינפנטיל וחסר יכולות (אני לא באמת שואל 'אם'), איך זה שהוא הגיע להיות נשיא?

וכאן זה מקבל תפנית אפילה. כי אם האיש עצמו לא היה מסוגל (ולטענתו, בכלל לא רצה) להיבחר לנשיא, אז מישהו החליט להשתמש בו בתור דחליל, כדי לדחוף בעזרתו דברים. דברים שאנשים לא היו מקבלים ברגיל, או מארכי-נבלים, אבל אם זה גורם להם להרגיש בתוך תכנית ריאליטי, אם לצטט את מאיר אריאל, אז למה לא אפילו עם אלה?

סטיב באנון הוא אחד מאלה. באנון הוא מה שמכנים agent of chaos בספרות. הוא לא מנסה לשחק את המשחק הפוליטי הישן. הוא מנסה להרוס אותו. ומתוך הבלאגן שיווצר, אפשר יהיה להפחיד אנשים מספיק כדי שפתאום השמדה של קבוצה מסוימת תראה כמו פתרון טוב. זה מה שבאנון רוצה, ולא משנה מה גדי טאוב או המעריצים האחרים יגידו לכם.

אני עדיין לא בטוח אם באנון ניצח או לא. אמנם הוא פוטר מהבית הלבן, אבל באנון הוא מפעיל-בובות (puppeteer) טוב, ויכול להיות שהוא פשוט דאג להיפלט משם מספיק בזמן כדי לא להתלכלך עם כל החקירות השונות של טראמפ. ואז, כשטראמפ ייפול, באנון יהיה שם לאסוף את שברי המטורללים של טראמפ.

טראמפ מסוכן, אבל לא בגלל טראמפ. הוא מסוכן כי אין כזה דבר "טראמפ". יש גיבוב של שטויות שהושמעו בשעה האחרונה, ויהיו כבר לא רלוונטיות עוד 5 דקות. שום דבר לא מעניין את טראמפ, חוץ מכסף. זוכרים את המלודרמטיות של ביבי שאומר שהוא רוצה שייזכרו אותו כ"פרוטקטור אוף איזראל"? את טראמפ אפילו זה לא מעניין. הדבר היחיד שמדיד אצלו זה כסף, שלו ושל שותפיו. כן, אין ספק שארה"ב, בתור מדינה, לא תפסיד כסף במו"מ בינלאומי. אבל בתוך המדינה, הוא ידאג רק לעצמו, ולמי ש"יסדר" אותו הכי טוב. הוא קל לתימרון, במיוחד לדברים שנשמעים פרובוקטיביים.

טראמפ הוא איש מסוכן. הוא מסוכן כמו לסתום חור בצוללת עם נייר אלומיניום. האלומיניום עצמו לא מסוכן, הוא פשוט נותן לך תחושת בטחון מזויפת, ובסופו של דבר נותן לדברים שיביאו עלינו מוות, להיכנס.

ובעיקר מעציב אותי לראות את ההתמוגגות ממנו בישראל. אנשים שצוחקים (בצדק) מרני רהב, רואים בטראמפ את את אוהב ישראל הגדול ביותר של המאה. אתם לא מבינים שעם כל החתן היהודי והבת הגיורת (ראיתי אנשים מתווכחים ברצינות אם הגיור שלה כהילכתו או לא), הוא יזרוק את ישראל לכלבים אם מישהו יציע לו יותר. הבת שלו? זה האיש שצוחק על כמה מטומטמים הילדים שלו (אריק ודון ג׳וניור), הולך עם מטריה כשהבן הקטן (בארון) מאחוריו בגשם, ועוד ועוד. הוא אפילו לא ירגיש מכה קלה בכנף אחרי שישחרר את ישראל לתהום.

טראמפ הוא טיפש מסוכן, שמובל על ידי מסוכנים לא-טיפשים. שום דבר טוב לא יכול לצאת לנו מזה, ולא משנה כמה נתמוגג.

מוקדש לבן שלי, שבגיל 3 קרא לאיש trumpet man.

זרם תודעה לניקוי התודעה

זהו? בנאדם יוצא קצת להתאוורר, חוזר 7.5 שנים אחרי וזה מה שהוא מוצא? מה זה הבלאגן הזה?

וכשכבר חשבתי שיצאתי מהדרעק, והגעתי לארץ הנימוס המזויף, איך יצא שהדביל הזה, הרני רהב האמריקני, האיש עם הרטוריקה של יאסר ערפאת, האוהב ישראל הזה, הפך לנשיא?

בכלל, מה קרה לעולם?

עושה רושם ששבעים שנה, שני דורות בערך, זה הזמן שלוקח לבני אדם לשכוח שחברתיות היא משהו שצריך לשמור אותו ועליו. ואני לא מדבר על "חברתיות" במובן של להיות חבר, או אפילו להיות סוציאליסט, אלא במובן הכי פרימיטיבי, של החברה.

בני אדם הם לא טורפים עליונים. אנחנו לא אריות, לא זאבים ולא כרישים. למעשה, היתרון ההישרדותי היחיד שלנו הוא ביכולת להתאחד ולשמור אחד על השני. אבל כל אחד מאיתנו רוצה להיות אריה, או זאב, או כריש. כולנו גדלנו לתוך האינדיבידואליזם, וכולנו רוצים להיות הגיבורים של הסרט, אלו שמצילים את העולם. ולפעמים אנחנו לא חושבים על זה שאלו לא סטטיסטים בסרט שלנו, אלא אנשים אחרים.

הדמוקרטיה, כמו שאמר צ'רצ'יל, היא צורת המשטר הגרועה ביותר, אחרי כל הצורות האחרות. הדמוקרטיה השכילה לייצר כלים שישמרו את חבריה מלעשות שטויות מתוך עצבים, או תחושת עליונות מדומיינת. למרבה הצער, היכולת לחרב את הדמוקרטיה מוטמעת בתוכה גם כן. גם היטלר עלה לשלטון בבחירות. היי, גודווין.

אנחנו נוטים מדי פעם לשכוח את זה שאנחנו אחראים על גורלנו, ואין איזו גננת שתכנס תכף ותסדר הכל. ואם אנחנו נישבה, או נירדם, ולא נשמור על הסדר, לא יהיה.

נאצים תמיד יהיו. בספר "קריפטונומיקון", אחת המשימות שלקחה על עצמה את הדמויות, יהודי בן לניצולי שואה (אם אני זוכר נכון), היא לרכז את כל המידע על זיהוי דפוסים דומים ואמצעי התגוננות ומרי לפני שמאוחר מדי. באחד הדיאלוגים הוא אומר שאי אפשר לחגוג שלא תהיה עוד שואה. תמיד יהיו אנשים שירצו להשמיד אנשים אחרים, וצריך לדאוג לזה שלפחות לקורבנות העתידיים יהיה כמה שיותר מידע על איך להלחם בדבר כזה.

תמיד יהיו נאצים. ברובנו יש נאצי קטן. שנאה היא רגש אנושי בסיסי, שניזון מהרבה אחרים. החכמה היא לא לתת לו לצאת. אני יכול לכעוס או להאשים אחרים במצבי, אבל אני לא מממש את הכעסים האלו. וזו המשמעות האמיתית של להיות חלק מחברה – לדעת לחיות עם אנשים שלא בא לי לחיות איתם. כבר היכרתי אנשים שחשבו שאם רק נוריד את הנשק – כולם כבר יאהבו ויסתדרו אחד עם השני. אני לא עד כדי כך אופטימי, לפחות לא כרגע, אבל חושב שיש עוד באמצע.

אז תמיד יהיו נאצים. ויהיו את אלו שיחשבו שהם יותר טובים, ובגלל זה מותר להם להשמיד אחרים. החכמה של לשמר את החברה היא לא לתת לגיטימיות לעמדות כאלו, ולטפל באלו שחושבים שכל זאת מותר. כי תמיד יהיו כאלו. וצריך לדעת איך להתמודד איתם.

אז מסתבר שהשיטה האמריקנית של לחייך כל הזמן ולשמור הכל בבטן לא עובדת לטווח הארוך, ודונלד טראמפ הצליח לרכב על גל הביוב הזה עד לבית הלבן. ואם יכול להיות משהו יותר עצוב, זו התפיסה המטופשת שלו כאוהב ישראל. יש לי הרבה להוציא על טראמפ, נקווה שיצא בהמשך.

זהו, קצת בליל אחרי כל כך הרבה זמן, מקווה שייתפקס בהמשך. תודה על ההמתנה.

על ה-GPL בחיים האישיים

מי שלא עוסק במחשבים אולי לא מכיר את ה-GPL, רשיון הקוד הפתוח. לשמחתנו, לא צריך להכיר אותו כדי לקרוא את הפוסט. ברשותכם:

ישנו אדם בשם ריצ'רד סטולמן. סטולמן הוא דמות מוכרת, כמעט מיתית בקהילות הקוד הפתוח. הוא היה שותף לפיתוח הלינוקס של ימינו, על בסיס הקוד שכתב לינוס טורוולד, ואף פרש וייסד את השם גנו (וממנו נגזר גנו/לינוקס, שהוא תו התקן של התאחדות התוכנה החופשית או FSF – free software foundation למערכות לינוקס שלא כוללות בתוכן קוד סגור של אחרים), מפתח עורך הטקסט אימקס (וכאן באמת אפשר להכנס למלחמות קודש, ואני אמנע) ופעיל בכל תחומי הקוד החופשי, "חופשי" במובן של "משוחרר" ולא של "חינם" (באנגלית ההבדלה היא free as in free speech, not as in free beer). סטולמן הוא נזיר לפי דתו, מתחזק אלטר אגו בשם סיינט איגנושיוס (saint iGNUcious) מכנסיית אימקס, מתלבש ברישול וכיאות לאיש הקוד הפתוח – מתחזק זקן לא עבות. הוא יצא בהתקפות גם נגד אפל וגם נגד גוגל על מדיניות שמירת המידע שלהם, לא מחזיק טלפון סלולרי ומחזיק כרטיס אשראי בו הוא משתמש רק לצרכי טיסות, וצוחק על זה שכדי לטוס, כרטיס אשראי נחוץ יותר מאשר דרכון. את כל זאת למדתי בהרצאה שהוא נתן במטה טוויטר בסאן פרנסיסקו.

לפני כמה חודשים הודיע סטולמן כי הוא מגיע לארץ ויתן כמה הרצאות. היום הוא הודיע על ביטול. הסיבה לביטול היא שמסע ההופעות שלו לאזור ממומן על ידי גורמים פלסטינים שהזמינו אותו לדבר אצלם באוניברסיטאות (העובדה הזו לא הופיע בדיווחים הראשונים על בואו לארץ) וכשהם שמעו שהוא מתכוון לנצל את השהייה באזור כדי לדבר בישראל הם התנגדו, ואמרו שאם הוא מתכוון לנצל את הכרטיס שהם שילמו עליו כדי לדבר גם אצל האויבים שלהם, הם מבטלים. (האמת היא שזו הפרשנות שלי, ובעצם פורסם רק שהם התנגדו לביקור, ולא למה. אתם מוזמנים לחשוב שזה בגלל שהפלסטינים שונאים ישראלים בלי סיבה ורק רוצים לדפוק אותם, או כל פרשנות אחרת). סטולמן, שאינו חלק מהסכסוך, עשה חשבון, או כמו שכתב באימייל שהודיע על הביטול: "אני יכול להגיע ולבטל את ההרצאות בישראל או לא להגיע, ולבטל את ההרצאות בישראל" והחליט להגיע לפלסטין מבלי להגיע לארץ. והארץ כמרקחה.

לפני כמה חודשים, בעקבות ביטול ההופעה של להקת הפיקסיז בנסיבות דומות (אבל שונות. ודוק – אף אחד לא פנה לסטולמן ואמר לו שצריך להחרים את ישראל), התפרסם בבלוג המוזיקה של גיא חג'ג', עונג שבת, פוסט שקונן על הביטול, וכותבו ראה את עצמו בתור קורבן. בתגובה, התפרסם בבלוג "פלצן מתנשא" פוסט תגובה על היכולת הפסיכולוגית המופלאה של חסידי הפיקסיז (להקות אחרות) כנפגעי טרור (כך ממש!) של חרם על ישראל, שנובע ממשהו שהם לא קשורים אליו. את רובם זה אפילו לא מעניין.

ועכשיו, תופעה דומה בחתך אוכלוסיה אחר. גם כאן נשמעות אמירות על טרור, על בגידה של סטולמן בהצהרות הפתיחות שלו (כי הפלסטינים קובעים עבורו איפה לא ידבר), על ירייה ברגל כי ממילא מי שיבוא לראות אותו שייך למחנה השמאל, וכולי. ומבלי להכנס לשאלה התמיכה בחרם באופן כללי, אם זה מוצדק או יעיל, אם אלו שתומכים הם שונאי עצמם או לא, רציתי רק לומר את זה:

אנשים, תתאפסו על עצמכם! סטולמן בסך הכל מכבד את מי שמשלם לו על הטיול. אז מה, שיטת ה"אם אתה כבר כאן" לא הצליחה הפעם? מה זה קשור לחרם, לטרור או לכל עניין אחר? רוצים לשמוע את סטולמן? תפנו אליו ותביאו אותו לארץ, הוא יבוא בשמחה. או, אולי, סעו לשמוע אותו ברמאללה. זה יהיה הרבה יותר "גשר לשלום ודו שיח" מאשר שהוא יבוא לארץ דרך רמאללה. אני מכיר מספיק אנשים שמבקרים שם באופן קבוע ודי נהנים מזה. צרו איתי קשר אם אתם מחפשים טרמפ.

אבל אל תחשבו שבגלל שאתם בעד שלום ומזדעזעים מזה שעוד ילד פלסטיני מת, יש לכם זכויות יותר על אחרים. לא כדי לשמוע את סטולמן ולא את הפיקסיז. רוצים שהמצב הזה יפסק? לכו תקימו אוהל מול קריית הממשלה ותמחו על זה שאנשיה מתחזקים את המצב במקום לפתור אותו. הפאסיביות של "אני נגד הכיבוש" אולי טובה בויכוחי ליל שישי על החברים הימניים לייט שלכם, אבל היא לא מחזיקה מים כששואלים "מה עשית נגד הכיבוש"? איפה חטפת מכות מחיילים כשהפגנת עם פלסטינים? על איזה פלסטיני הגנת בגופך כשחטף מכות ממג"בניקים? או, במילותיו האלמותיות של פלאטו שרון – מה אתם עשיתם בשביל מדינה?
ואפילו אז זה לא ישנה. ואת הדבר הזה סביר שמי שפעיל ומשלם מחיר אישי – במכות, רצח אופי או כלא צבאי – כבר יודע: גם מעשים לא מביאים זכות. הם ממרקים את המצפון ומזככים את הקול שאיתו אתם צועקים בכיכר העיר, אבל מהצד השני אין להם משמעות. רק לתוצאות, וכאלו אין. ועד שלא יהיו כאלו, ועד שלא יהיה כאן בידול אמיתי – מהסוג שיש בהפגנות ניאו נאציות בגרמניה, כשהמתנגדים משמאל מגיעים והולכים מכות רצח עם ההיטלר יוגנד החדשים – אין לכם מה לבכות שלא מכירים באופייכם הזך והנקי. לכו ותתחילו להתלכלך, עד שנוכל לענות על השאלה "מתי הכיבוש נגמר?".

האזרח א.ק. ומלחמתו בטחנות הרוח

בעקבות פקיעתה המתקרבת של הויזה שלי, בביקור הבא בישראל אני צריך לבקר בשגרירות ארה"ב ולחדש. וכמו לכל שכן או חבר אמריקני, גם לשגרירות ארה"ב לא קופצים לבקר בלי להודיע. להודיע, כלומר לבקר באתר של חברה חיצונית ששכרה חברה אחרת כדי שתבנה לה אתר, שיגבה $22 עבור הביקור. אבל לא על זה רציתי לדבר.

ושם נתקלתי, או נכון יותר, נתקל הפיירפוקס שלי, בטקסט סטנדרטי אבל משודרג:

This Web site is best seen in Windows Explorer 6.0 or higher. Firefox, Safari and other Web browsers will not allow all parts of the application to be seen or used. Please do not open more than one window using this website at one time.

או, בשפה העברית:

אתר זה נצפה בצורה הטובה ביותר באמצעות שימוש באקספלורר 6 ומעלה. השימוש בפיירפוקס, ספארי או דפדפנים אחרים עלול לגרום לחלק מהאתר לא לעבוד בצורה מלא.
בזמן השימוש באתר אין לפתוח יותר מחלון אחד של האתר בו זמנית.

אני תמיד מוטרד מהדברים האלו, בעיקר כי הם מבטאים העדפה מסחרית שאני לא שותף לה – גם לחברה כחברה (מיקרוסופט מול האחרים) וגם כמודל מסחרי (חברה מסחרית מול קוד פתוח, כמו פיירפוקס). אבל הפעם מדובר במוסד ממשלתי (נכון, אני לא אזרח שלו) שאמור להיות שווה לכולם, עם המאזניים והמטפחת על העיניים. ואז נזכרתי בקלישאה האמריקנית של 'לכתוב לחבר הקונגרס שלך'. אז חבר בקונגרס אין לי, אבל חיפשתי ומצאתי את אתר משרד המדינה (Department of State) של הילארי קלינטון, ובמדור 'כתוב לנו' – כתבתי להם:

when visiting the Israel embassy site to schedule a meeting to renew my visa, i came across a message promoting the use of Internet Explorer:
"This Web site is best seen in Windows Explorer 6.0 or higher. Firefox, Safari and other Web browsers will not allow all parts of the application to be seen or used. Please do not open more than one window using this website at one time."

as a user, i find it disturbing that not that a government site is promoting a commercial company in its web site, but also deters, by name, from using any other browser.
governmental institutes should represent impartiality towards different vendors, if not support the none-commercial, open source ones.

awaiting your reply,
Ehud Kaldor

אז זה המכתב הראשון לקונגרסמן שלי, ועדיין אין תגובה (טוב, שלחתי את זה לפני שלוש שעות. הילארי בטח עסוקה), אבל אני מבטיח לעדכן. ואתם, ילדים, זכרו לכתוב לראש הממשלה על דברים שמטרידים אתכם. מי יודע מה יצא מזה.

ניו יורק בשישה חלקים, חלק שלישי

לחלק הראשון

לחלק השני

יש לי קרובי משפחה בניו יורק. קרובים רחוקים מאוד, אבל עדיין, והיום ביקרנו אותם.

התחלנו את היום בהליכה ברגל כמובן, לכיכר הזמנים, או טיימס סקוור. הכיכר הזו היא הומאז' למחקרי אפילפסיה ואיך אפשר לעורר התקף בעזרת גירויים חיצוניים. למי שלא יצא, מדובר בעשרות שלטי פרסומת אלקטרוניים, שמהבהבים אליך מכל צד, מתיימרים לספק חדשות לפעמים, אבל בעיקר באים למשוך תשומת לב בגודל, בעוצמה, בצבע. אפילו באור יום, כשהאפקט מוחלש, קשה שלא להתנשם מול עומס הגירוי הזה, שבא לעורר אותך לסוג מסוים של פעולה. מתחת לשלטים פועלות חנויות ענק של רשתות ענק, ואני לא יכול שלא לתהות מי בא לכאן כדי לקנות משהו, בין המוני אדם, במחיר שסביר שגבוה יותר מאשר באותה חנות, שני בלוקים משם. ואף על פי כן, הכל מלא.

כן, הכיכר הומה אדם, ובמבט ראשון קצת קשה להבין למה. וגם במבט שני, ואפילו במבט לאחור. מה יש כאן? מעבר למונומט, אין כאן שום דבר שימשוך אליו את כולם. אפילו תיירים. מונומט? באים, מצטלמים, הולכים. אה, כן, מצלמים כאן פרק של Glee. אנשים מסביב. במעבר החצייה מוצב שלט של חברת פוקס שאומר שבעוברך את הכביש אתה מסכים לכך שאולי יצלמו אותך לטלוויזיה ואם זה לא מתאים לך, אתה מוזמן לעבור במקום אחר. הגירסה הסופר קפקאית של הסכם משתמש.

הקרובים שלי גרים באזור רחוב 73, בצד המערבי של הפארק. פעם, לפני כמעט 10 שנים, ישנתי אצלם כמה שבועות בבית בעת ביקור בעיר, כשהם לא היו. בוקר אחד, בסביבות שמונה בבוקר, העירה אותי ידידה מהלימודים ושאלה אם אני יודע מה הולך מסביבי. הדלקתי טלויזיה בדיוק כדי לראות את המטוס השני מתנגש בבנין שביקרתי בו יומיים קודם, הספקתי להוציא שיחת טלפון אחת לאמי, לומר שאני בסדר, ואז העולם השתנה לתמיד. הגג שלהם לא פנה לכיוון הנכון, אבל הצלחתי לראות ענני עשן, ואחר כך ענני אבק.

ניו יורק נראתה באותו ערב כמו יום כיפור פוגש את רצח רבין. הרכבות היו מושבתות על פני יותר מחצי עיר, ומכוניות לא נסעו, מלבד ניידות ואמבולנסים. ביוניון סקוור התאספו אנשים, הדליקו נרות, ציירו, בכו ושרו. כמו נורה שמקבלת מכה ומתחילה להאיר חזק יותר, לקראת ההישרפות הבלתי נמנעת, כך רגע קצר-ארוך של סולידריות, תמיכה הדדית וכאב, תמימות ילדותית בדומה לפעם הראשונה שמבינים מהו המוות, חיבוקים תחת הסינר של אמא, לקראת ימים של חשד הדדי, אמצעי בטחון מוגברים, הסתגרות ותחושה, מוכרת משהו, של "כולם נגדנו". עם כל המפלצתיות של הארוע, היה משהו נעים, מחמם בערב ההוא. ואולי לא, ואני סתם סוטה.

ובחזרה לימינו – סיימנו ביקור נימוסין ונסענו לגריניץ' וממנה לאיטליה הקטנה. עוד יום אחד נגמר לו, בדרך ללבד הגדול. המשמעויות של הלבד הגדול מתחילות להכות בי, ואני מרגיש את הבנאים הפנימיים כבר בונים את החומות במרץ. אני מתנצל על המיעוט בפרטים.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

לילה טוב

ניו יורק בשישה חלקים, חלק שני

לחלק ראשון

היום שהתחיל באיחור אופנתי היה בסימן טיולים ברגל. הלכנו ברגל מכיכר האו"ם (או כמו שהילידים מכנים אותה – UN plaza) לכיון סנטרל פארק. כל העיר מלאה מבקרים, וכיון שפסחא היום, אפילו עברנו דרך שדרהחסומהלמכוניות אחת, עם המוני אדם ליד הכנסיה, והפגנה לזכויות מלאות לגייז. אל כיכר הזמנים (Times Square), החסומהלתנועה לתמיד (לפחות לעכשיו) לא הגענו היום, אבל היא בתכנית. אנחנו המשכנו צפונה ומערבה עד לפארק המרכזי.

נציג כנסיית הצלב האדום?
נציג כנסיית הצלב האדום?

הפארק המרכזי, כשמו כן הוא. במרכז מנהטן, כמעט 3500 דונם שמשתרעים 4 ק"מ לרוחב ו-0.8 ק"מ לרוחב, תחומים ברחוב 59 (דרום), השדרה החמישית (מזרח), רחוב 110 שנקראגם סנטרל פארק צפון ושדרת סנטרל פארק מערב. הפארק קרוב בגדלו לגולדן גייט פארק בסאן פרנסיסקו ולעוד כמה פארקים בעולם, ביניהם גם פארק הירקון בתל אביב. (ותודה לויקיפדיה).

סנטרל פארק הומה אדם, מכל סוג וגיל. לפי המראה חלקם תיירים, משפחות, זוגות וחבורות, שבאו לפארק שהוא אחת מהאטרקציות התיירותיות של העיר, וחלקם מקומיים שבאו להנות מהפארק. את המקומיים, לדעתי, אפשר לזהות לפי אופי הפעילות: הם לא מתקהלים סביב מופעי הרחוב, לא מתהלכים ברחובות הראשיים אלא יושבים על הספסלים הפנימיים, משחקים שחמט או קוראים ספר.

אין כמו פארק בלב העיר. כל עירוני, הארד קור כאשר יהיה, רוצה מדי פעם לשבת על דשא, או לפחות על ספסל מול דשא, ולעשות משהו. לקרוא ספר, לשתות בירה, לדבר עם מישהו. או אולי לרכב על אפניים במקום שבו לא צריך שביל אופניים, בין עצים לאגם. עיר, אורבני ככל שתהיה, או אפילו ככל שתהיה אורבנית יותר, חייבת לספק לתושביה את האפשרות לצאת מהאורבניות בלי לצאת מהעיר, בלי להזדקק למכונית או לתכנן טיול ארוך. מעבר להיותו "ריאה ירוקה" עבור העיר, הפארק מהווה עבור תושביה מקום בריחה, ואפילו אטרקציה מכניסה לקופת העיר עבור תושבי ערים אחרות, שרוצים לחלוק את הקסם, או שאולי להם, בעריהם, אין.

ובין אם כך ובין שלא, אנחנו מסיימים לצפות במופע של רקדני הרחוב וממשיכים ללכת, עד למוזיאון הטבע, או natural history museum. הכניסה לתערוכה הקבועה היא בתרומה לפי רצונך (דולר אחד לאדם נשמע מספיק), והתערוכות האחרות, על המוח ועל הדינוזאורים היותר גדולים, בתשלום נוסף, ועליהן ויתרנו.

את הדרך חזרה למלון כבר קרטענו, אבל המוני האדם ברחוב עדיין סיפקו די והותר קרקס אנושי, מהסוג שהופך את ניו יורק לעיר שבה אי אפשר להשתעמם.

סושי עם הילדה והסבאסבתא, מקלחת ולישון. טוב, גיטרה, פרק אחרון של Weeds עונה 3, קצת טלוויזיה, פוסט ולישון.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום ראשון.

לילה טוב.

העיר ניו יורק מעל לאגם בסנטרל פארק
העיר ניו יורק מעל לאגם בסנטרל פארק

לחלק השלישי

ניו יורק בשישה חלקים, חלק ראשון

חזרתי לניו יורק אחרי הרבה זמן שלא הייתי בה וגיליתי שאני עדיין מאוהב בעיר הזו. זו קלישאה, אבל כדרכן של כל הקלישאות היא גם נכונה, ואין כמו ניו יורק לקלישאות.

הגענו לכאן במסגרת טיול משפחתי, וכיון שאני הולך להיות כאן 6 (ודוק, שישה) ימים, החלטתי לכתוב קצת כל יום, גם על חוויות הטיול אבל גם כדי לנסות להסביר, גם לעצמי, למה אני עם עיניים נוצצות ומחייך חיוך טיפשי כבר בשדה התעופה, אחרי טיסה.

אז כן, היום הייתה רק טיסה, ונחיתה ב-JFK ב-22:45, מה שלא משאיר הרבה מה לעשות במסגרת משפחתית, מעבר לנסיעה למלון, מקלחת ולישון. סליחה, ולכתוב.

בדרך, לבד עם נהג מונית שתקן (המשפחה הגיעה כבר קודם בטיסה אחרת) אני יכול להסתכל מהחלון ולבחון את הנוף. כבישים מחוררים ולא מאוזנים, גשרי מתכת מתחלדים, סיבובים חדים מדי. מפעל עם 4 ארובות בכניסה מצד גשר קווינסבורו. מה יש כאן לאהוב?

ואולי את זה. העיר הזו נראית כמו בסיס ישן, שעליו הרכיבו טלאי אחרי טלאי של דברים, כשהיה צריך. בגלל זה חוצים מעליך כבישים לא קשורים שמשמשים כבש לגשר כלשהו, או ארובות פלסטיק באמצע הכביש לניקוז קיטור מהרכבת התחתית. כל כך הרבה שינויים, כל כל הרבה תוספות העמיסו על המקום הזה, ותחושת סחרחורת הכאוס ששולטת כאן בכל משכרת אותי. יש הרבה נוחות במקום מתוכנן כמו זה שאני גר בו, בקליפורניה, ויש המון קסם בבלגאן הקסום הזה, שמזכיר לי ציור של אשר במקומות מסוימים בעיר.

ומצד שני, זה לא עובר את רמת הפונקציונליות. אף אחד לא משקיע בשפצורים האלו מעבר למה שצריך לתפקוד שלהם. הגשרים הם קורות מתכת וברגים, בקושי צבועים נגד החלודה, הארובות בכביש נראות כאילו תקעו אותן שם אתמול, כתחליף זמני עד לפתרון הקבוע. כבר 40 שנה.

אם בתל אביב צריך להוסיף גשר, זה יהיה פרוייקט של שנתיים ובסיומו הגשר יהיה מעוצב, השינוי במרחב ישתרע ברדיוס של 50 מטרים נוספים מהגשר והכי חשוב – לא יראו את קו התפר. ישקיעו הרבה בלדאוג שיראה כאילו זה מה שהיה שם מעולם.

לניו יורק אין זמן לשטויות האלו. זו לא עיר שיכולה להרשות לעצמה לסגור משהו ליותר מדי זמן. פועל עם קומפרסור, חור לאדים וסיימנו. הכביש העילי הזה יציב מספיק? קדימה, לפרוייקט הבא. ואולי, ניו יורק התבגרה כבר ממחשבות על יופי. עם כל כך הרבה אנשים, ועוד הרבה יותר שבאים לבקר או שרוצים לבוא, ועם זה שכל העולם מכיר בה, היא כבר לא מרגישה צורך להתגנדר לכבוד אף אחד. היא לא צריכה להסתיר את גילה ואת הקמטים. היא כבר ידעה מספיק אהבה ויודעת שיש הרבה שאוהבים אותה טבעי, בלי כחל ובלי שרק. ומי שלא רוצה, מי שמחפש עור מתוח וליפסטיק – שילך לסינגפור.

אז לילה, ומגיעים למלון. מהקומה ה-36 אפשר לראות את האמפייר סטייט המואר צבעוני, וגם הרבה בתי מגורים נמוכים ואפורים. יש כאן הכל, ביחד, דחוס לעיסה בלתי אפשרית שבכל זאת עובדת.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

לילה טוב.

לחלק השני