את הקטע הקצר הזה אני כותב בלי שראיתי את האח הגדול יותר מ-10 דקות במצטבר, מבלי שידעתי מיהו יורם זק או דנה רון עד כה(הייתי צריך עכשיו לחזור לאתר כדי להזכר בשמה). אבל בעיתון לאנשים חושבים ראיתי את השם שלו, עם המילים “פליטה” ו”קשת מכסים את התחת”. לא הייתם נכנסים?

 

אז יש עורך אחד, יורם זק. הוא עורך ב”האח הגדול”. יש מין משפט כזה שאומרים למתמודדים, כנראה, לפני שמדיחים אותם מהתועבה, שהולך בערך ככה: “מתמודד ינקל, יש לך חצי דקה להסביר לאח הגדול לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את צריכה להישאר בבית האח הגדול”. ואז, יום אחד, העורך יורם זק, במהלך בדיקת מיקרופונים, אמר, בהתייחסו למתמודדת דנה רון ובפראפרזה על המשפט לעיל: "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". אבל המקרופון היה פתוח, וערוץ 20 קלט את האמירה ושידר אותה, והשאר היסטריה.

 

המקרה הזה ממש לקוח מספרי הלימוד. באופן אישי, אין רע באמירה של זק. כל מי שגדל בארץ בין בנים והיה בצבא שמע את סגנון הדיבור הזה. משתמשים בו בין החברה ולא ליד בנות, אף אחד לא משתמש בו להתחיל עם אף אחד (חוץ, אולי. מאמני פיתוי) או ליד אבא ואמא. מי שאומר את זה הוא בדרך כלל זה שאין לו סיכוי לעשות את האמור במשפט וזה מעיין ונטילציה עבורו.

משפטים מהסוג הזה הם כמו לחטט באף, להפליץ, לטעום את הפירה עם האצבע, חוק 3 השניות או כל דבר אחר שלפעמים עושים כשחושבים (או מקווים) שאף אחד לא רואה או שומע. לכל אחד יש דברים כאלו, שמלווים אותו כבר הרבה זמן, והוא לא יכול או לא רוצה להשתחרר מהם. אריק שמידט, טעה כשאמר שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך פרטיות. טעה כי לכל אחד יש מה להסתיר. בגלל זה מסביב לאסלה יש קירות.

והאמירה הזו היא אולי שוביניסטית, ילדותית, מיזוגנית ועוד, אבל מכאן ועד צקצוקי הלשון כלפיה קצת מתחסדים. אנחנו חיים במדינה שבה השר לבטחון פנים קורא לערבים "ערבושים", מפקד חיל האויר אומר שכשהוא מטיל פצצה במשקל טון על בית מגורים הדבר היחיד שהוא מרגיש זו מכה קלה בכנף, וששדיה של דנה רון, מבלי שאכיר אותה ומבלי להפחית מכבודה, בוודאי שיחקו תפקיד בוועדת הקבלה של האח הגדול, שבה ניסו לצפות מה ימסמר את הצופים (הגברים) למסך. אמירה מסוג זה היא לא הדבר שאם היינו מבערים (אותה או את הלך המחשבה שמוליד אותה) היינו הופכים לבריטים.

 

מצד שני, וזה תמיד הצד השני שיש לו יותר חשיבות, יש כאן בעיה. והבעיה היא המקרופון הפתוח. הדברים הללו, שמותר שיאמרו בפורומים מסויימים, אסור שיזלגו החוצה, ואם כן – מי שאמרם (או מי שאחראי עליו) צריך לשאת באחריות ולקחת את עצמו למקום אחר (או, בהתאמה, לבעוט אותו לכל הרוחות). בדיוק כפי שאם אני אפליץ בגינה ומישהו יעבור לידי ויתן בי מבט מובחל, לא יעזרו לי טיעונים של אוויר פתוח, או שלא ראיתי אותו. האחריות לשמור את השגעונות שלי פרטיים היא שלי, ואני לא יכול להסתתר מאחורי התביעה לפרטיות אם פישלתי. אני לא יכול לדרוש מאותו עובר אורח לשכוח את הריח, ויורם זק ומשלמי משכורתו לא יכולים לפטור את עצמם בטענה שאלו סתם אמירות והן נאמרות בכל מקום וכל הזמן. הן נאמרות בכל מקום וכל הזמן, אבל לא כשאמא ואבא והילדים בסביבה, וגם לא כשאשתך או החברה שלך או המרצה למשפטים באיזור, ולא כשהמקרופון פתוח. וכשהוא כן פתוח, קשת צריכה לפחות לעשות הצגה של מישהו שיש לו ערכים ולהחליף את יורם זק, ובקול רם ויציב.

 

הערה: אני מוכן גם לקבל את התסריט שבו קשת טוענת שאין שום בעיה ומשאירה את זק בתפקיד, ואז פורץ חרם הצרכנים הראשון בישראל וכל האחים הגדולים עפים לעזאזל. או שלא. מה אכפת לי? אני לא רואה ערוצי טלוויזיה.

 

הערה 2: את הלינקים באתר "הארץ" קראתי בשיטת postorder. כלומר, לחצתי על כל לינק קשור שהגעתי אליו והתחלתי לכתוב כשהיה לי מספיק. רק אחרי שסיימתי חזרתי וקראתי את מה שנשאר, ואז גיליתי שניב שטנדל, בכתבה הראשונה, כתב בערך כמוני (או, נכון יותר לומר, אני כתבתי כמוהו) כולל צירוף המקרים המטריד של השימוש בביטוי "צקצוקי לשון". החלטתי לפרסם למרות זאת, כי לא קראתי את שלו לפני. מה שכן, הריני להודות כאן שהוא היה לפני.

נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כמו שאומרים אצל המקצוענים, נראה שנשיא מצרים (לשעבר), חוסני מובארק, נכנע סופית והתפטר מתפקידו. הוא עוזב את מצרים, אחרי שלושים שנות שליטה ביד חזקה ובזרוע נטויה. השבועות האחרונים הם אולי המקבילה של המצרים ל-10 המכות, שבעקבותיהן הבין פרעה של המאה ה-20 שהוא חייב לשחרר את עם העבדים (אם כי הפעם הוא עוזב, ולא הם).

אני חייב להודות שהדבר שהכי הדאיג אותי במהפכה הזו היא ההתמוססות שלה. בכל פעם שמובארק נאם והציע כפשרה את הדברים שהיה אמור לעשות מבלי המהומות (דמוקרטיה, צדק שיוויוני יותר, זכויות) עצרתי את נשמתי הוירטואלית בצפייה מתוחה: האם הפעם הם ישברו? האם הם עייפים, כואבים, מוכים כבר יותר מדי, ויקבלו את הפשרה, ויהפכו את המהפכה הזו, את חגיגת הדמוקרטיה הזו (ואני שונא קלישאות) למשא ומתן על תנאים, שבהם האנשים הקטנים מקבלים משהו קטן ולא חשוב שהיה צריך להיות שלהם מכח הזכות, ואילו האנשים הגדולים מבססים מחדש את מעמדם, עם חיזוק של "תראו כמה אנחנו טובים ומוכנים לוותר למען ההמון". משהו כמו מאבקי השמאל או מאבקי הסטודנטים בישראל (מישהו אמר פיצה?).

ובכל פעם מצאתי את עצמי משחרר את הנשימה בהקלה למקרא התגובות. בכל פעם שקראתי שההמון צעק בוז, שההמון הבטיח מהומות בתגובה לפשרה, כשההמון קרא "החוצה!” מבלי להתבלבל, עלה לי חיוך עם הפנים שאולי (וכבר אמרתי שאני שונא קלישאות) יש עוד סיכוי למין האנושי.

אני עדיין מודע לכך שאני כותב מהמקום הנוח שלי בקליפורניה. אני לא חוטף מכות בכיכר, או עובר עינויים של המשטרה החשאית. ואני עדיין משתדל לעקוב מקרוב אחרי מה שבעיני, יהיה אחד הארועים המכוננים של המאה. אני מקווה, לפחות.

כמה דברים צדדיים שעולים מהסיפור הזה:

אמריקנים. אחרי השבוע הראשון של ההתקוממות, שבו ארצות הברית עדיין לא ידעה במי לתמוך, נראה ש(כרגיל) הולכים עם המנצחים. אני אומר את זה למרות שהם לצידי, כי אני בטוח שאם באותו שבוע הסוקוריטטה של מובארק הייתה רוצחת 2000 איש ומענה עוד 20,000 ושוברת את ההתנגדות, אמריקה והעולם שמאחוריה היו מגיבים בהודעת גינוי קלה (ומתואמת עם מובארק, סביר להניח) שאחרי היו חוזרים לתת לו כסף ונשק ולארח אותו אצלם כמנהיג המדינה הערבית החזקה באיזור. אבל זה הדבר הקטן. הדבר הגדול הוא שמאז שנפלה ההחלטה לתמוך בעממי ולזרוק את מובארק לכלבים, נראה שברק אובמה ועוזריו לא מסוגלים לסתום את הפה. מזכיר הבית הלבן אומר שהעם המצרי רוצה <…>. ברק אובמה ומנהיגי המערב מאוכזבים מנאום מובארק. באמת? זה מה שנראה חשוב? מי אתה שתגיד? מה, ארה"ב לא ידעה את זה קודם? חיכיתם עד שהאנשים בכיכר יחטפו כאפות אמיתיות בשביל שאתם לא תחטפו כאפות וירטואליות? לא נתתם לו את האמצעים בהם הוא היכה במתקוממים? באמת, איזה כיף שההמונים הפילו את הבריון הגדול, ועכשיו הבריונים הקטנים יכולים לבעוט בו בלי להפגע באמת.

ישראלים. כצפוי, זמנים קשים עוברים על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לבינתיים, ועאלק). עיתונאי הוילה, לוחמי צדק וחופש דיבור שכמותם, מדבררים את מערכת הבטחון. ולא את החיילים, אלא את מערכת הבטחון הפוליטית, את האנשים שרוצים שלום ובטחון כמו שחברת אנטי–וירוס רוצה שלא יהיו וירוסים, או כמו שחברת תרופות רוצה שלא יהיו מחלות. והאנשים האלו, שהביאו לכם את גרסת הבמאי ל"בכל דור ודור קמים עלינו" (מצרים, סוריה, פלסטינים, אירן) ממשיכים לתת את הטון ולהזהיר שהשינוי לא לטובתינו (במקרה הטוב). בהאחזות החמאס בסיני (גם הפחדה וגם מורשת מוזיקלית צבאית), האחים המוסלמים, הברחות לרצועת עזה – אלו כולם מושגים שיחזרו הרבה בזמן הקרוב.

קצת מצחיק לקרוא פרשנות **ישראלית** שקוראת למצרים 'דמוקרטיה בחסות הצבא'. במדינה שהמתאם בין אלופים ומעלה לפוליטיקאים (כושלים וחוזרים), שבה דובר צה"ל הוא מין אורקל, שלמרות שנתפס בשקר העיתונאים ממשיכים להתייחס לדבריו כאמת צרופה, מצחיק להצביע על שכאלו בין עיני המצרים. דני דור כתב פעם שהיתרון של אזרח בדיקטטורה הוא שהוא יודע שכל המערכת מסביבו היא שופר השלטון בעוד שאזרחי דמוקרטיות מאמינים שמהדורות החדשות באמת מייצגות איזושהי אמת. בפראפרזה על זה אפשר לומר שהחסרון בלחיות במדינה שמעריצה את הצבא הוא בחוסר היכולת ליטול את הקורה הירוקה–זית הזו (ולא חאקי, תום) מבין העיניים.

1. יואב גלנט, (לא?) הרמטכ"ל הבא

   גילוי נאות: לפני כ-15 שנים, טבע צוער השייטת רן קמחי בתאונת אימונים, יום לאחר יום ההולדת שלי (לקח להם עוד יום למצוא אותו). רן היה חבר ילדות שלי והמוות שלו,  שהחריב את חייו של הוריו ומשפחתו, השפיע עמוקות על החבורה שלנו. במידה רבה אותותיו ניכרים עד היום, בדרכים ישירות ועקיפות, שאין לי ענין להכנס לתוכן עכשיו. התאונה הייתה שרשרת של טעויות והתגרויות באמצעי בטיחות, החל מצלילה עם משקל גבוה בהרבה מהמותר על פי הוראות הבטיחות, וכלה בצוות ההצלה שלא היה לבוש כראוי למקרה כזה, למרות שהיו אמורים. מבלי לזלזל באחרים, היה זה אחד ממקרי המוות המיותרים ביותר, שהיה יכול להמנע בקלות אם אנשים היו לוקחים את מה שהם אמורים לעשות מיקרוגרם אחד יותר ברצינות. מי שפיקד על השייטת באותו זמן ונושא באחריות המיניסטריאלית (אם לא בעידוד ישיר של התופעות הנ"ל) היה יואב גלנט.

   שלשום, שבועות ארוכים של אחד מהמופעים היותר מבחילים בצמרת הפוליטית של צה"ל (כי אין מה לומר, הצמרת הזו היא פוליטית ונבחרת לפי שיקולים אחרים מאשר היכולת לצעוק 'אחרי')  הגיעו לסיומם בשתי מסקנות חשובות. הראשונה, שיש סיכוי לשלטון החוק ולמלחמה בשחיתות. ראש הממשלה חסר החוליות ביותר בהיסטוריה של המדינה; שר הבטחון, שאם לא מוכיח את קיום הפיניקס האגדי, לפחות מראה שיש אנשים שלפחות מבחינה פוליטית אי אפשר להרוג; וועדת טירקל, שזכתה מן ההפקר בקרקס שבו זיכתה את ישראל מאחריות למעשיה בעיניים עצומות כמעט, הפסידו למבקר המדינה וביטלו, לפחות רשמית, את מועמדותו של גלנט לרמטכ"לות. הפארסה הזו, שהחלה בנסיון להציג את גלנט בתור תככן (פרשת הרפז) והתבררה כתככים מהצד השני (שלא רצה את גלנט כרמטכ"ל), ומשם לפרשת הקרקעות בעמיקם, מעלה חשק להקיא ולומר שאפילו אם אין בזה כלום, למה לנו רמטכ"ל שכל כך הרבה אנשים רוצים ברעתו? האם לא מספיק לנו שינהל את הצבא, אנחנו צריכים שיקדיש מזמנו כדי להלחם במתנגדיו? וזה כמובן, במקרה שכל ההאשמות אינן נכונות.

   שכן, וזו כבר המסקנה השנייה, אם אם יש משהו מאחורי האישומים הללו (לכאורה), הרי שעמדנו, בתקופה מאוד רגישה מבחינת מדינת ישראל, לתת את הפיקוד העליון על הצבא לאיש שהראה (לכאורה) שחוקים הם דבר שהוא מציית לו כשאין לו בעייה איתם. וכשיש לו (לכאורה), או כשבא לו לעשות משהו בניגוד לחוק (לכאורה), הוא לא מתבייש להתייחס לכל הארץ כאילו היא מגרש המשחקים שלו. מה זה עוד דונם (לכאורה) או עוד 15, זה שטח ציבורי ולא שייך לאף אחד. אני קורא ציטוטים מהראיון איתו באתר 'הארץ' (עפרה אידלמן) ולא מאמין שמדובר באיש מבוגר ולא ילד בן 12 (לכאורה).

   "כאשר הגענו…וראינו שלמעשה כמות המדרגות הזאת היא הרבה יותר ממה שדמיינו מלכתחילה, ובסוף, אני לא נמצא בבית, לא בשביל לסחוב סלים ולא בשביל דברים אחרים…" (הוא החליט לשנות את התכנית וליצור שביל גישה מלמעלה,  ובתכנית המשופצת שהגיש הפכה הנחלה שלו ל-6.4 דונם במקום 5. לכאורה).

   בחלקת  עצי הזית שלו הוא ביקש לנטוע עצים במרחקים של 4 מטר אחד מהשני, אבל הקבלן המבולבל נטע אותם במרחק 7 מטר אחד מהשני, מה שהכפיל את השטח. לכאורה, הוא לא שם לב לזה שהמרחק גדול כמעט פי שניים ממה שרצה. טוב, כנראה שיכולת אומדן מרחקים יורדת עם השנים. אבל גם כשקיבל מכתב שהצביע על הבעיה, לקח לו 4 שנים לכאורה לתקן את העוול. למה? כי השנה הייתה שנת שמיטה, ו"אם אתה עושה את זה תוך כדי שנת השמיטה, המצב הוא שכל המטע לא כשר. רוב המשפחה של אשתי אנשים שומרי מסורת". ומה הקשר לאשתו ומשפחתה? ובכן, המטע היה בשבילם. "בואו נשים את הדברים בפרופורציות" אומר גלנט (לכאורה), "בסך הכל ביקשתי לטעת זיתים, והסיבה לטעת זיתים היא על מנת להראות לבני המשפחה ואחרים שאפשר להפיק שמן זית לא מהמדף בסופרמרקט". כלומר, שטח ציבורי הוא בעצם פוטנציאל חינוכי של יואב גלנט, ומותר לו להשתלט לכאורה על שטח לא לו לכאורה, כי הוא רוצה ללמד את משפחתו שאפשר להכין שמן זית בחינם בבית, ולא שיגנבו אותך בסופר. ולא, השימוש במילה 'יגנבו' הוא לא במקרה.

   המצב הזה, שבו יותר ויותר אנשים מהצמרת הפוליטית (ושוב – כן, רמטכ"ל הוא עמדה פוליטית לגמרי, אפילו שהתנאי ההתחלתי שלו הוא להיות אלוף בצבא)  מוכיחים שהם אמנם לא מובארק, אבל חוקים, בעיניהם, זה משהו שנועד לפשוטי העם, ולא לגיבורי תהילה שכמוהם, שפיקדו על הצלחות צבאיות מזהירות כגון 'עופרת יצוקה', וכן מגיע להם יותר. זה לא רק בפוליטיקה, זה גם בצבא, והמצב הזה בטח שלא משחק לטובתינו, פשוטי העם. ראו הוזהרנו.

2. דברים שנעשים בשם הקבוצה, או "מה שקורה בווגאס – נשאר בווגאס"

   קיבלתי השבוע, דרך אחת מרשימות התפוצה השמאליות, קישור לאתר (או הבלוג) של "לא בשמי". מוזמנים ללכם ולבנות את דעתכם לפני שתיקראו את שלי.

   אני, בתור אחד שחי כרגע בארה"ב, לא עושה הרבה מעבר ללקרוא ולהתלונן, ומדי פעם להטיף לאנשים. במשפחה שלי קראו לי פעם 'מהפכן של כורסאות'. אבל בכל חוסר העשייה הפיזית שלי, אני מודע לדבר אחד חשוב – אני לא משפיע. תמיד חשבתי שאם ארגון פלסטיני יחטוף אותי אני אוכל להסביר להם שהם לקחו את האיש הלא נכון, כי אני בעצם בעד אותם דברים שהם נלחמים עליהם. אבל בעצם, כשאני חושב על זה היום, אם אני אצטרך להראות להם דברים שעשיתי, אנשים שפגשתי או הפגנות שדמעתי, יהיה לי מעט מאוד לענות.

   הטקסט של "לא בשמי" נופל במלכודת הזו, בלי לשים לב שהיא שם. בכל הטקסט הזה אין ולו מעשה אחד אמיתי. הכל מסתכם באמירה, ואפילו לא כזו שמופנה כלפי בני אדם אחרים, אלא רק כלפי המחשב. לא צריך לעשות שום דבר חוץ מאשר לכתוב "לא בשמי", ואז לקום, לנסוע, להסתובב, לאכול במסעדה שחתמה על תעודת "עסק נקי מערבים", לעבור ליד העיר שבה מפגינים על 'בנות ישראל לעם ישראל' בלי למצמץ, ליד השכונה שבה פליטים חוטפים מכות משוטרי יחידת הגירוש או שהמקומיים מפגינים נגדם בגזענות, ואז לחזור הביתה, להביט שוב במחשב ולהרגיש מטוהר.

   נכון לכתיבת שורות אלו, 5 אנשים כתבו "לא בשמי" בתגובות (ועוד תגובה שנמחקה ועוד אחת שמסבירה למה נמחקה). איש מהם, כולל קרן מתל אביב שפתחה את האתר, לא מזדהה בשמו המלא (או בכל פרט אחר שעשוי באמת לזהות אותם ולדרוש מהם להגן על הקריאה הזו). כל אחד מהם מוסיף, על שמו הפרטי ומקום מגורים כללי, את המילים "לא בשמי". וזהו. אין "לא בשמי, ואני הולך להגיע להפגנה הבאה ולהתווכח עם האנשים שחושבים שצריך לגרש פליטים", או "לא בשמי, ובפעם הבאה שאני אראה מישהו מחזיק שלט שאומר שהבנות הן שלנו, אני אדאג שלא יוכל לעשות יותר שום דבר עם בנות". כלום. אמירה ריקה, מלאת פאתוס, מול הקיר.

   אני אומר את זה בתקווה שאני טועה ושהאתר הזה יתהפך ויתברר בתור אסמה מחפוז של השמאל בישראל. בסך הכל, גם אני רוצה לצעוק "לא בשמי" על כל הדברים המגונים שמוזכרים שם. אבל,  בצער קודר אני נזכר שהם כן נעשים בשמי, אפילו אם אלך ואלחם נגדם. הם נעשים בשמי כי אני ישראלי, ועד שאני ואחרים נדאג שהם יפסקו, כל קריאה דרמטית שכזו היא נסיון לרחוץ ידיים מדם שאחרים התיזו עליהן. ועד אז, לא יהיה לי מה לומר לחוטפי.