אמריקה האינסל

או: למה כבר הפסדנו לצ'אד

1.
ידעתי שטראמפ הולך לנצח חצי שני לפני הבחירות ב-2016.

2.
לפני שנמשיך, בואו נדבר על אינסלים. אינסל (incel). involuntary celibates, או "מתנזרים שלא מבחירה" הם קהילה מקוונת שמהדבר המאחד בינם הוא שהם מרגישים שמערכות יחסים (וסקס) נמנעים מהם. אתם יכולים לקרוא עליהם כאן (וויקיפדיה) אבל אם אתם חושבים "מה כבר מעניין בחבורה של ילדים מחוצ'קנים שעוד לא הזדיינו", אז תדעו ששישה ממקרי הירי ההמוני בארה"ב מאז 2014 בוצעו על ידי אינסלים.

3.
לאינסלים יש לרוב תחושת עליונות (לרוב גברית ולבנה) ואמונה שמשהו נמנע מהם כי מישהו לקח להם את זה בכח. בנות הן רכוש וגם לאינסלים מגיע מזה, וכל השחורים וההיספנים והספורטאים (jocks) לקחו להם.

4.
כמו לכל קבוצת שייכות, גם לאינסלים יש סלנג משל עצמם. בנות נקראות באופן כללי femoids. נשים מושכות נקראות Stacy (וברבים Stacies) ופחות מושכות נקראות Becky (Beckies). גברים ממוצעים נקראים Normies (מלשון נורמל) וגברים מושכים נקראים Chad (ורבים Chads). וברשותכם, נתמקד בצ'אד.

5.
צ'אד הוא התגלמות חוסר הצדק בעיני אינסלים. אלו גברים שנכנסים לחדר וכל הבנות מרטיבות. הם מסתירים את האינסלים מהבנות האלו וגוזלים מהם את מה שמגיע גם להם. אבל לא צריך להיות פסיכולוג גדול בשביל להבין שעם כל השנאה העזה לצ'אדים, הם גם מושאי קנאה עזה. כל אינסל היה רוצה להיות צ'אד.

6.
אם נסתכל על אמריקה כמו על פרוסת לחם, אפשר לומר ש"אמריקה" שרוב העולם מכיר נמצאת בקשה של הלחם. הערים הגדולות והמוכרת (ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, בוסטון, דאלאס וכו') נמצאות בהיקף החיצוני. אבל רובה של אמריקה, זו שכמעט אף אחד לא מכיר (כולל רוב האמריקניים) היא הרך של הלחם. האזור הזה, שגם באמריקה נקרא flyover country, כלומר האזור הזה שטסים מעליו למקום אחר) הוא שמרני לרוב ונוצרי.

7.
ואמריקה נמצאת כבר שנים במצב של הדחקה של דברים רעים. לא סתם הפוליטיקלי-קורקט הגיע מכאן. כי מילים לא יפות משחיתות אותך ואסור להגיד אותן. הכל תמיד טוב ותמיד מחויך. פעם חשבתי שהאמריקניים צבועים, היום אני יודע שזה לא זה. זה פשוט סטייט-אוף-מיינד שהכל צריך להראות טוב, אפילו אם הוא לא.

8.
הפרק האיקוני בסיינפלד על serenity now מדגים את זה בצורה מדוייקת )פרק מומלץ למי שלא מכיר(. קריימר לומד על בשרו שלהדחיק כעסים רק גורם להם להתפרץ בברוטליות כשכבר אי אפשר להחזיק. מי שרוצה את זה בפחות מצחיק מוזמן לקרוא על going postal.

9.
אז אמריקה גדלה והופכת לסוג של אינסל. חלק גדול ממנה מרגיש שהשליטה במדינה וקביעת סדרי העדיפויות נלקחו מהם על ידי הצ'אדים ב"קשה" של הלחם. האליטיסטים האלה, עם תארים במשפטים מאוניברסיטאות עם שמות גדולים, שיושבים במעטפת ולא נותנים לרך של הלחם להיות מה שהוא יכול להיות. והמרמור גדל והולך, אבל אי אפשר לעשות כלום כי חזות היא הכל, והכל חייב להיות טוב.

10.
לפני שנמשיך, צריך לומר שהאינסליות הזו שונה ממה שתארנו למעלה. האמריקנים ברך של הלחם לא מחפשים לזיין כמו בניו יורק, אלא להיות חופשיים לעשות מה שעושים בקשה. כמו אצל אינסלים, גם כאן מדובר במקסם שווא.

11.
אז אמריקה האינסלית מסתכלת על הצ'אדים שלה ושונאת. אין כאן הבדל בין רפובליקניים לדמוקרטיים. ג'ורג' בוש, כמו ברק אובמה, מייצג בשבילם קאסטה שנואה שאין ממש מה לעשות נגדה.

12.
ואז טראמפ. דונלד טראמפ נחשב תמיד לסוג של רני רהב אמריקני. הוא עשיר ככורח אבל לא משתייך לאליטות. הוא לא מנומס, משתתף בקליפים של WWE וכדומה, ובעיקר מהווה קוריוז. יש גם לציין שטראמפ כבר ניסה בשנים קודמות לרוץ לנשיאות, בלא הצלחה.

13.
הפעם, ב-2016, מישהו החליט ששווה לרפובליקניים להריץ את טראמפ, וכך אנחנו מגיעים למשפט הראשון בפוסט. הרבה זמן לא הבנתי למה הרגשתי שזה הולך להיות. היום אני יודע שבזמן שבאראק אובמה, הילארי קלינטון וכל השאר עשו ממנו צחוק, חיכיתי להבנה שתחלחל למטה, שהאיש הזה הוא בדיחה במקרה הטוב, בובה במקרה הרע ומגלומן סוציופט שמישהן חשב שיוכל לשלוט בו, במקרה היותר גרוע. וכל הזמן זה לא קרה. מול כל האנשים החכמים האלה, המנהיגים, עמדה חצי אמריקה ואמרה "זה לא מעניין אותי. He's the one."

14.
כי טראמפ, בעיניהם, הוא האנטי צ'אד. או, אם תרצו, הוא הצ'אד שלהם. הוא החבר החתיך שהולכים איתו למסיבה והוא מכיר לך את הסטייסי. הוא החבר הקוורטרבק שמכסח את כל מי שמרביץ לך. וזה לא משנה שהוא צ'אד, כי הוא הצ'אד שלהם. הברק הזה בעיניים, של מי שמצא את זה שישמור עליו נגד הבריונים של בית הספר, היא מה שראיתי אצלם. ואת זה אי אפשר היה לשנות בזה שתראה להם שהוא אומר ש"צריך לתפוס אותן בכוס שלהן" (grab them by their pussy). זה בדיוק מה שהם רוצים. מישהו שיגיד את כל הדברים שהאליטה אמרה שאסור להגיד כמו פאק או ניגר. זה מה שהם חיפשו.

15.
ולכן, זה לא משנה אם דונלד טראמפ יזכה בנובמבר או לא. הקרב הזה כבר אבוד. טראמפ הוא לא הטראמפיזם, והטראמפיזם לא יעלם אם הוא יפסיד. הנזק שהוא גרם למדינה הזו הוא קשה, ולא בטוח שתוכל להתאושש ממנו. נובמבר היא רק אבן דרך שבה נגלה אם צריך להלחם בטראמפ או בטראמפיזם בלבד, אבל אני לא בטוח כמה זה שונה. טראמפ בשיבתו כנשיא בעיקר מדבר הרבה על כמה הוא מוצלח (כמו יואב גלנט) אבל עושה מעט מאוד, כי כמו כל בריון הוא גם פחדן גדול (כמו יואב גלנט). רוב הדברים הרעים שקרו בתקופתו לא היו תולדה של החלטות רשמיות שלו, אלא של ציוצים שלו בטוויטר. ובשביל האנשים האלה הוא לא צריך שהאליטיסטים האלו יפסיקו לגנוב לו את הנצחון. הנצחון כבר שלו והוא לא צריך נשיאות בטוויטר בשביל שעוד קבוצות פרוטו-נאציות ילכו אחרי האמירות שלו.

16.
הטראמפיזם כאן והוא לא ייעלם מעצמו. למזלה של אמריקה הטראמפיזם גם הוליד התעוררות גדולה לצד השני, בנצחון בבית הנבחרים ב-2018. לטעמי, הדמוקרטים עשו את אותה טעות של 2016 עם בחירה בביידן, שגם הוא מייצג את האליטות הישנות, במקום ללכת עם מישהו קצת יותר רדיקלי (כמו ברני או מישהו בדמותה של אלקסנדריה אוקסיו קורטז), שיראה לשטח שהם מקשיבים ומוכנים לשנות אבני יסוד. אבל הדמוקרטים הזקנים הם בעצמם שמרנים, ומישהו שמסכים לחפות על רצח וביתור של עיתונאי בטורקיה עדיף על מישהו שמדבר על צדק חלוקתי, הגדלת מיסים על העשירים ותיעדוף מתקן.

17.
נצחון על הטראמפיזם לא יבוא מוושינגטון, אלא מהשטח. אנשי קונגרס וסנאט שרוצים בשינוי הזה לא צריכים להביא אותו, אלא לתמוך באלו מלמטה שמנסים להביא אותו. כי טראמפ עלה לא בזכות הרפובליקניים שניסו לשים לו רגל לאורך הדרך ואז הפכו למיקי זוהר שלו, אלא בזכות זה שהוא היה מה שהחלק הרך חיפש הרבה זמן. גם משמאל זה יכול לקרות כך.