החיים כתמונה (של חיים של מישהו אחר)

בחודש יולי, עיתון 'הארץ' מפרסם, רביעי מלמעלה, כתבה בנושא שמדבר לכולם: האם דינוזאורים נהגו ללכת בצוואר פשוט קדימה או לשאת את ראשם למעלה.

הארץ - עמוד ראשי דינוזאורים

התמונה שמלווה את הכתבה היא של ה"פליאונתולוג" הידוע, ד"ר רוס גלר, הלא הוא דיוויד שווימר מהסדרה חברים.

דרוש פליאנתולוג מוכר לציבור
בזמנו, הצבעתי על כך לעידו, שלא חשב שזה כל כך מוזר, אבל פרסם על זה אייטם.

אז חשבתי שזו מין התלוצצות שכזו, מין בדיחה חד פעמית בין העורך לקוראים, אבל מסתבר שלא כל כך מהר.

בתחילת החודש הבא, 'הארץ' מפרסם כתבה על בית כלא של השטאזי, שהפך לאתר הנצחה, ועומד להיסגר עקב ביקורי חינם של תלמידי בתי ספר. התמונה המלווה היא לא של אתר ההנצחה, אלא של אולריך מיהה, השחקן הראשי בסרט "חיים של אחרים", מתוך דף הסרט באתר IMDB:

הארץ - עמוד ראשי שטאזי
אמנם סרט פופולארי ומצליח, אבל מצביע על עומק תרבותי כלשהו. עם זאת, לא זו הנקודה.

היום, בתחילת ספטמבר, מפרסם האתר מאמר על דוור שלא חילק את הדואר במשך מספר שנים. התמונה, כמובן, היא של הדוור הבלתי נשכח מ"סיינפלד", ניומן:

הארץ - עמוד ראשי ניומן
האם 'הארץ' משתמש בתמונה כדי להעביר מסר על הכתבה? אם כך, האם תמונה של שווימר בכתבה שעוסקת בדינוזאורים מעבירה את המסר טוב יותר מתמונה של, למשל, דינוזאור? האם תמונה של גיבור 'חיים של אחרים' בכתבה על בית הכלא של השטאזי, מעבירה את המסר טוב יותר מתמונה של, נניח, בית הכלא המדובר?
או שאולי 'הארץ' משתמש בתמונות האלו בשביל לשמר את עצמו בתור 'עכשיווי' (concurrent)? תמונה מתוך סדרה או סרט מדובר באה להראות שעורכי האתר מחוברים חזק למה שהולך עכשיו בתרבות. צריך לשים לב שמי שלא מחובר לתרבות (ולנקודות הספציפיות האלו) לא יבין את ההקשר. אמנם קצת קשה לדמיין שמישהו מכיר את שווימר ולא מודע לפועלו מחוץ ל'חברים' (ותפקידו כאנטק, מפקד גטו וורשה בסרט על המרד), אבל האם ברור שמי שיראה את תמונתו של אולריך מיהה, עם אזניות ישנות וצווארון עבה, יקשר אותו לסרט?
באחד המאמרים המצויינים על סימולקרה וסימולציה באתר 'האייל הקורא', מסופר משל המפה של בורחס. האם זה התגלמות של אותו משל? שארועים היסטוריים יכולים להיות מתווכים רק בעזרת דימויים מדרגה שנייה מתוך סרטים וסדרות שעסקו בהם? ואם כן, מי יבחר לייצג כתבות על גרמניה הנאצית? בראד פיט, או טום קרוז?

<עדכון 24/3/2010>

בכתבה שמדברת על אי מריבה בין הודו ובנגלדש, ש'טבע' באוקיינוס ההודי, היו צריכים תמונה של אי, ואם אפשר – של אחד שיש לו נטייה להעלם. ומה יותר טוב מהאי של הסדרה 'אבודים' בתור ייצוג?

אי לאנשים חושבים
אי לאנשים חושבים

כמובן, זה מובן מאליו לכל צופי הסדרה. ולאלו שלא? מממממ. תמונה של שני גברים ואשה על רקע של שיח.

</עדכון>

<עדכון 28.3.2010>

ושוב, אבא של ג'ורג', פרנק קוסטנזה ("סיינפלד") כמייצג לכתבה על תופעה של גברים שמפתחים שדיים של נשים. ולמי שלא זוכר, לפרנק וקריימר היה רעיון לייצר חזיות לגברים (והויכוח על איך לקרוא לזה – bro או manzier:

bro או manzier? סיינפלד
bro או manzier? סיינפלד

</עדכון>

על הדברים החשובים באמת

'הארץ' מפרסם באתר היום את הידיעה הבאה:

הסיגריות שעלו 23 ביליארד דולר, אודות תושב ארה"ב שחויב בטעות בכמה מיליארדי ביליארדי דולרים.

שער האתר

הבעיה היא בדירוג: הכתבה ממוקמת במשבצת כתבות העדכון (רביעית מלמעלה, ללא כותרת שיוך כגון 'בעולם' או 'ספורט'), מתחת לכתבה על החלטתו של ניר ברקת, ראש עירית ירושלים, לנתק את שירותי הרווחה לשכונות המתפרעות, ומתחת לדרישתה של הילרי קלינטון מאירן לענות להצעתה כבר עכשיו. נפילת המתח בין שתי הכתבות האלו לדיווח על החיוב המוגזם נראית מוזרה, אם כי אולי במקומה, אם לא קרה שום דבר בטווח העדיפויות בינן. אולם, כשמסתכלים למטה יותר, קשה להבין למה כתבות שעוסקות בניסוי המוצלח ב"כיפת ברזל", מקרה שני של שפעת חזירים או ציטוט של שי דרומי נחשבים פחות ולכן זכו לרדת למשבצת 'בארץ', או שתי כתבות העוסקות באירן, אחת על פצצת גרעין תוך חצי שנה והשנייה על התרסקות מטוס נדחקו למשבצת 'בעולם'.

שער האתר - תחתון

כשנכנסים לכתבה, זה הופך למוזר יותר.

הכתבה

מדובר בשתי פסקאות, המתארות טעות בחיוב בסכום גבוה מאוד.  הטעות תוקנה כבר למחרת, כך נכתב.

אז מה? בעצם, יש לנו כאן ידיעה רכילותית מובהקת, עם גימיק אחד: הסכום. הרי לא סביר להניח כי עורך כלשהו היה מניח לידיעה הזו לעלות אם היה מדובר בטעות של $100 (ע"ע מארק טווין ג'ורג' ברנרד שו והזונה). גם התגיות שמוצמדות לכתבה (כסף, בנקים) לא ממש משקפות כלום – מי שיחפש את התגיות הללו, סביר שאינו מחפש סיפורים מסוג זה.

רבים וטובים (יותר) כבר כתבו על שקיעתה של העיתונות הממוסדת מול עליית הבלוגים, על כח האדם הזול שמושקע בהחלטות עריכה ועל התחרות העזה בין האתרים וחברות הדיווח למיניהן שגורמות להן לפרסם דברים שמכרסמים בלגיטימיות שלהן לכנות את עצמם בשם 'עיתון לאנשים חושבים'. אז מה שכתבתי כאן לא ממש מחדש הרבה, אלא רק מביא דוגמא נוספת.

וחוץ מזה, אני הייתי ראשון.

בעולם חושבים שזו חוצפה ישראלית

בנימין נתניהו נאם הערב נאום מלא במליצות חלולות, שבחללים שבינן הכילו מספר נקודות אמיצות ושנויות במחלוקת. נקודות שאפילו הכאילו-שמאלנים – מצביעי העבודה (מאוכזבי עראפת) הסכימו להם כבר מזמן ומקבלים אותן כמובן מאליו, אבל כשהן מגיעות מראש ממשלה שנחשב לאולטרה-ימני, שכתב בספרו "מקום תחת השמש" שנסיגה מגב ההר היא אסון אסטרטגי (וגם, שבניגוד לערבים, יהודים לא רוצחים ראשי ממשלה מסיבות אידיאולוגיות) – הן מהדהדות בעוצמה רבה יותר. שתי מדינות, אין לנו רצון לשלוט בעם אחר – כל אלו אינם מושגים השגורים בפיו. הקול קול בנימין והידיים ידי גרוסמן.

כמובן שהכל נאמר בצורה מושכלת שאפשר יהיה לחזור ממנה בעתיד (ההתנחלויות הן לא המכשול לשלום, צריך אומץ לא רק מהצד הישראלי [גיחי גיחי]), אבל בכל זאת – כבוד.

צפוי היה כי שני הצדדים יתאכזבו מהנאום. לשמאל היו חסרים דברים, לימין זה היה יותר מדי. ואולי האכזבה היא צעד טקטי, כדי לחזק ולמשוך עוד. ואכן, סאיב עריקאת,  נציגי החמאס, אריה אלדד וחבריו – כולם קיבלו מקום של כבוד בתוך הכתבה "נאום נתניהו – התגובות" באתר "הארץ".

ומי קיבל את המקום הראשון בכתבות "המגזין" בצד ימין באתר? ברק אובמה. ולמה? כי הוא הלך לשחק גולף בזמן הנאום.

ברק אובמה - מי הוא חושב שהוא? טייגר וודס?

אכן, אין גבול לחוצפה. איך מעיז נשיא ארה"ב שלא לשבת מול מסך הטלוויזיה בזמן הנאום? מה מסך אחד? אחרי הכל, כל רשתות הטלוויזיה שידרו את הנאום. כל ישראלי יודע לזפזפ בין ערוצים שמשדרים את אותו הדבר (קשה בפיגועים, קל בקרב). יש לו מזל, לשוורצע, שוויתרנו לו על נוכחות פיזית בארוע, שורה ראשונה ליד שמעון פרס. זה כבר היה מלמד אותו מה זה לשחק גולף בזמן שראש הממשלה של המדינה הכי פרובנציאלית בעולם (אחרי פיג'י, שתבעה את מיקרוסופט על הפרת זכויות יוצרים, אחרי שהאחרונה קראה לאחד מגרסאות החלונות שלה "פרוייקט פיג'י" ) עומד מול המצלמות ומדקלם את מה שידוע לכולם (כולל אובמה) כבר שנים.

צ'יקו תמיר – מאמר במעריב

מבין כל הכתבות, הפרשנויות, התחינות התוכחות כלפי גזר הדין בפרשת צ'יקו תמיר, תפס לי את העין המאמר הבא באתר NRG, עליו חתום אבי אשכנזי, כתב הפלילים של מעריב:

צ’יקו תמיר - מאמר במעריב

הדיון בשאלת חומרת העונש לעומת העבירה הוא עניין לפוסט אחר (ואולי לבלוג אחר), אבל המאמר הזה הוא רק הקצנה, ובמידה רבה, חשיפת האמת מאחורי כל  התלונות כלפי גזר הדין, והיא הדיעה כי צריך להתייחס לכל העניין כאל מעשה שובבות של ילד פוחח וחמוד, ולא בגלל המעשה אלא בגלל הילד.

משה "צ'יקו" תמיר (להלן צ'יקו) נאשם בכך שנתן לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי, למרות שלילד אפילו לא היה רשיון אזרחי (או שהיה בגיל לרשיון שכזה). לאחר שהילד פגע ברכב חוזה וגרם לו נזק שכנע צ'יקו את נהגו האישי לקחת על עצמו את האחריות ואף דאג להעביר 1000 ש"ח במזומן לבעל הרכב הנפגע, כדי למנוע דיווח לחברת הביטוח. איכשהו, כרגיל במדינת ישראל, כל העניין נזל החוצה והגיע לחקירה וכתב אישום, שהוליד גזר דין של הורדה בדרגה.

במאמר, מנסה אשכנזי להציג את דאגת האב, צ'יקו, לבנו, כהמעשה ההרואי בכל הפרשה. "המשמעות של להיות בן אדם היא בראש ובראשונה לגונן על ילדך, גם אם עשה טעות" הוא כותב. "רק מי שיגן על ילדיו יגן במלחמה ובאימונים גם על חייליו".

לפני ההתייחסות לשאלה אם אכן ניסה צ'יקו להגן על בנו, נדרש להתייחס לשאלת הכפרה. אם נקבל את הטענה שכל מעשה ההסתרה, ההדחה לדבר עבירה (הנהג האישי) והשוחד (לבעל הרכב) נבעו מדאגת אב לבנו, האם יש הזאת להקל מחומרת המעשה או העונש? ניקח בתור דוגמא את סיפור הגבורה בלבנון שמביא אשכנזי. צ'יקו נכנס עם כח ללבנון ונקלע למארב. "ברשת הקשר של צה"ל נמסר על מספר לוחמי אגוז שנפגעו. רק לאחר הדיווחים הללו נצרו המחבלים את האש… התברר לנו שצ'יקו חילץ את חייליו באמצעות תחבולה, כשדיווח בקשר באופן שקרי כי יש לצה"ל נפגעים. בעקבות הדיווח הזה פסקה אש המחבלים, והחיילים חזרו בשלום כשבידיהם גופות המחבלים."

בסיפור הזה, מי הם המיוצגים? הבן מיוצג ע"י החיילים, שלהם, כמו לבנו, דאג צ'יקו בתחבולתו. והמחבלים? את מי הם מייצגים? אכן, אותנו. אנחנו, שמכוניותינו כולנו יכלו להפגע (ואולי אף אנחנו בגופינו, או הורינו או ילדינו), אנחנו המחבלים שתוחבלו בסיפור. אשכנזי מנסה להצדיק את קולת העבירה של צ'יקו בהתייחסו אלינו, החברה, כאל מחבלים אשר רק חיכו שצ'יקו יעמד כדי לעוט על הטרף. מעניין.

אבל כל זה משנה רק אם מאמינים שכל מעשה ההסתרה נבע מדאגת האב. ואני לא מאמין. מה היה קורה לילד אם היה נתפס במעשה? סביר שרישיון הנהיגה שלו היה נשלל עתידית, הוא היה משלם קנס גבוה (כלומר, אביו היה משלם) וסיבוכי הביטוח. איש לא היה נכנס לכלא, סביר להניח, וגם אם כן – סביר שצ'יקו המפקד מודע לאפקט החינוכי של עונש שכזה.

לא, מעשה ההסתרה לא נועד להגן על הבן אלא על האב. מה היה קורה אם היה מתברר שקצין בכיר בצה"ל, מפקד חטיבת גולני ובית הספר למג"דים, נתן לבנו הקטין וחסר הרשיון לנהוג ברכב צבאי? ועוד לאחר שפגע ברכב אחר? הסתרת העבירה נועדה להגן על הקצין, להסתיר את הפשע שביצע הוא עצמו בכך שהרשה את הדבר. להגן עליו מעונש אזרחי ומעונש צבאי, כפי שקרה עכשיו. שיקר למפקדיו ושיקר לציבור כדי להמנע מעונש. אכן, בתחבולות תעשה לך מלחמה. קצין למופת.

שמעתי לפני זמו רב מישהו אומר כי פושעים אינם נענשים בגלל פשעם, אלא בגלל שנתפסו. ההוכחה לכך היא שמי שלא נתפס – לא נענש. סביר שאבות (ואמהות) רבים מרשים לילדיהם נטולי הרשיון לנהוג ברכבם באין רואה, לשם החוויה. ואולי גם מי מהם שפוגע ברכב אחר סוגר את העניין בצורה פרטית. זה לא הופך את העניין לחוקי, ואף אחד שנתפס לא ישוחרר בגין אהבה והקרבה לבנו. על אחת כמה וכמה אם הוא קצין בכיר ששולח את חבריו לבכות את חומרת עונשו.

פיתוח ישראלי: הודעת טקסט המתריעה על נפילת טיל – ניתוח מאמר דה-מרקר

דה-מרקר IT מפרסם היום את המאמר הבא:

http://it.themarker.com/tmit/article/6872

המאמר מספר על חברה ישראלית שמפתחת שירות עבור פיקוד העורף, שיתריע נקודתית על נפילת טילים באזור מסוים, לפי חלוקה גאוגרפית. המאמר מספר על הטכנולוגיה, אשר יעדכן על נפילת טילים "ישירות למסך הטלפון". "איך בדיוק תפעל מערכת ההתרעות?" שואל הכתב, ומצטט: "גיא וייס, אחד היזמים בחברה, מסביר כי המערכת תאפשר שליחת התרעות בדרכים מגוונות, כגון התרעות אישיות לאוכלוסיה מוגדרת, באזור מוגדר… התרעה עשויה להישלח כהתרעה סלולרית, אינטרנטית, באמצעות כבלים ושלטי חוצות." היזם ממשיך ומסביר כי "מוצר Mobile Alert של eVigilo מבוסס על טכנולוגיית שידור מבוססת מיקום המחוברת ישירות לתאים הסלולריים… המוצר משתמש בערוצי שידור ייעודים אשר לא מושפעים מהעומס של הרשת, (לעומת) SMS רגיל נתקע ברשת בזמן חירום עקב בעיות עומס."

כלומר, מערכת הבטחון תחבר שדרים יעודיים לאנטנות הסלולריות, אשר יעקפו את העדיפות של שיחות טלפון, SMS או כל שירות אחר, וישדרו את האזעקה אל הטלפון.

"כאשר פיקוד העורף רוצה לשלוח הודעה לאיזור מסויים, מסביר וייס, הוא מסמן את האיזור על המפה הדיגיטלית… בוחר בהודעה הרלוונטית לאירוע … ושולח. המערכת מזהה מהן האנטנות אשר מכסות את האיזור הרלוונטי ושולחת אליהן את ההודעה בערוץ הייעודי". נפלא. אין צורך לשלוח למנוי אשר נמצא בתל אביב הודעה על נפילת טילים בדרום, אלא רק למי שנמצא בטווח האנטנות שהודגרו כנמצאות באיזור הנפילה.

אבל, החלק החשוב ביותר של הידיעה קבור השולי הפסקה האחת-לפני-האחרונה: "ניתן להגדיר ערוצים שונים לגורמים שונים, כגון ערוץ למשטרה, אשר יהיה נפרד מערוץ פיקוד העורף (ניתן להגדיר עד 1,000 ערוצים שונים). המנוי יכול לבחור להפעיל או להפסיק את השירות בכל עת שיחפוץ וגם לבחור להאזין לערוצים המעניינים אותו, בדומה לשימוש בטלויזיה וברדיו".

בתור תרגיל, בואו נקרא את הידיעה מהסוף להתחלה: משרד הבטחון, יחד עם עוד גופים כגון המשטרה, החשב הכללי באוצר וחברות הסלולר ובחסות השר מתן וילנאי, הולכים לחבר למערכת הסלולרית שידור ממוקד יעד, בעדיפות שידור גבוהה מאשר כל ערוץ אחר. בעת חרום, ישודרו התרעות ממוקדות לאזורים המוכים, ובזמן רגיעה – מה בזמן רגיעה? ערוצי שידור של המשטרה. ומי עוד? אולי חברות הסלולר עצמן. ואולי (תרחיש בלתי סביר) חברות הסלולר ימכרו זמן שידור לחברות מסחריות כגון קשת, רשת, ערוץ 10 או ערוץ 7. ואולי (תרחיש הרבה יותר בלתי סביר) ישודרו פרסומות ממוקדות ליעד. שהרי, אם במכולת של יוסי אי שם בדרום יש מבצע על מורטדלה קשיו, למה מנוי שנמצא בתל אביב צריך לקבל על זה הודעה?

החידוש אינו בתוכן. פרסום ממוקד הוא ענף פורה ומתפתח, שמעסיק את מיטב המוחות. החידוש הוא בכוחנות החדירה. מי מאיתנו ישתיק את הערוץ שאמור להציל את חיינו במידה והאיומים שמחלקת השיווק של מערכת הבטחון מוכרת בהצלחה רבה כבר שנים?

כמו מאגר המידע הביומטרי, הבעיה אינה בתאוריה אלא בתכל'ס: גם כאן , לא יעבור זמן רב עד שמישהו יעלה את הרעיון של ניצול "עודף הפס" למטרות רווח. ומי המרוויח? מערכת הבטחון? חברות הסלולר? חברות שיווק? מה שבטוח – לא הציבור.

מכתב גלוי לא.ב. יהושע

בעקבות המכתב הגלוי שפרסם א.ב. יהושע לגדעון לוי, החלטתי להצטרף לטרנד ולכתוב מכתב גלוי בחזרה לא.ב. יהושע. אין בי שום כוונה או רצון לייצג את מר לוי בתגובתי, אבל כיון שהמכתב פתוח ומפורסם בעיתון גדול, אני מרגיש כאילו כוון גם אלי, ולכן מרגיש שיש לי הזכות להגיב בעצמי.

אברהם היקר,

אמנם לא נפגשנו מעולם, ואפילו לא קראתי אף אחד מספריך, למרות שאתה נחשב לאחד הסופרים הלאומיים, ספריך נלמדים לבחינות הבגרות בספרות ומגדול עד קטן, סביר שאין מי שלא מכיר לפחות את שמך.

וכשאני קורא את המכתב שפרסמת, לא נותר בי ספק לגבי היותך סופר גדול. היכולת למשוך במילים ולסובבן באויר כאילו היו כדורים ביד לוליין אכן מרשימה. מרשימה לא פחות היא הטכניקה לשים את מילותיך שלך בתוך ההסגר של של "הרי אתה יודע, גדעון", שהרי, "בתוך עמך אתה יושב". הרי גם אתה יודע, אברהם, ואיש שכמוך, הבקיא כל כך במילים ומשמעותן, סביר שחש את עוצמת הארס והשנאה שנוטפת מכל טוקבק, מכל אגרוף אלקטרוני שכל אחד מעמך, שבתוכו אתה יושב, משחרר תחת כל אתר אינטרנט.

בעוד שלמעלה מ-80% מהנסקרים חושבים שהמבצע מוצלח, פחות מ-20% חושבים שהוא יביא הקלה מהקאסמים. התשובה לשאלה "מה מוצלח במבצע, אם כן?" נראית ברורה מאליה. אולי לא לכולם. ואולי התשובה מסתתרת בתוך מאמר דיעה של אחת נעמיקה ציון, בציטוט של פואד בן אליעזר.
אינני יודע אם אתה אבא לילדים או לא, אבל סביר שאם לילדך האחד תשבר ציפורן ברגל בעוד שעל רגלו של השני יעבור מכבש עפר, תדע טוב מאוד למי צריך לעזור קודם ועל מי צריך לרחם יותר. סביר שגם תדע להשתיק את שבור הציפורן במחי פרצוף זועף, אם ידרוש את תשומת הלב. למרות שתבין שכאב הוא כאב, משהו בשכל הישר יאמר לך ולכל אחד למי צריך להתייחס קודם.

והרי כולנו היינו ילדים, וכולנו יודעים את הטעם המתוק של מכה תחת מכה. כמה טוב להיות כך, קטן וחסר כבלים מוסריים, כאשר בעיטה לאזור רגיש עדיין לא נחשבה למשהו מלוכלך. כאשר היכולת לגרום נזק אמיתי הייתה כל כך קטנה. כמה חבל שחלקנו, ואולי רובנו (אם לשפוט לפי הטוקבקים) לא מתבגרים מראיית המציאות הזו.
אנחנו לא צודקים. ויותר מכך- אנחנו לא טועים. אנחנו פשוט לא יודעים. תחושת הסכריניות הדביקה, של חיבוק ה"ביחד" מאוסה כל כך כי כבר היינו שם כל כך הרבה פעמים. אחרי מלחמת לבנון השנייה (שכמה מחבריך הטובים תמכו בה בתחילתה), אחרי האינתיפדה השנייה, חזרו טקסי ההלקאה העצמית של התקשורת – איך לא בדקנו, איך לא שאלנו. איך עשינו בדיוק את מה שקורה כרגע. רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על הזכרונות האלו, ומקווה שהפעם הוא לא יתבדה שוב, בעוד שמדינה שלימה קוראת להקיא שדרנית חדשות שמעלה בחיים-יביניות המתבקשת והביע צער על מותם של בני אדם. אותם בני אדם מהציטוט בו בחרת לסיים. בטוחני שלא התכוונת בדברים לומר שהכללים שעל פיהם אנחנו נוהגים, של הפצצת אנשים מהאויר והרג המוני בשמן של טלי חטואל ובנותיה, צריכים לחול על הפלסטינים. שוויון שכזה בין כל בני האדם היה מעלה את המתים בתוכנו עשרות מונים.

לסיכום אני מבקש שתמשיך לשמור על קולך הספרותי המיוחד. מחקרים מראים שאנשים קוראים פחות ופחות ספרים בעולם, ויש שמקשרים זאת לבורות ואלימות שמראות עליה מדאיגה, גם בעולם וגם אצלינו. בינתיים מוטב לכולנו לבדוק את מעשינו יותר מאשר את מעשי האחר, ולא לנסות להוכיח שכשהתותחים רועמים, גם המוזות הופכות לפטריוטיות.

בידידות תמיד,אהוד קלדור

כדורעף חופים

אני לא יודע איך נראים שידורי האולימפיאדה בישראל, בעיקר כי באמריקע משדרים טלוויזיה אמריקעית. בטלוויזיה הזו (או ט"ו, כמו שקוראים לה כאן), השידורים מתחלקים, בערך שווה בשווה, בין כדורעף חופים לכל השאר.

כל השאר כולל ענפים אולימפיים מכובדים, כמו התעמלות קרקע (היכולות של גוף אנושי שאומן מגיל 0 מדהימות אותי כל פעם מחדש), קפיצה למים (זו הפעם הראשונה שאני נחשף לקפיצה בזוגות, ואני חייב לומר שיכולת הסינכרון בין שני הקופצים מדהימה לא פחות) ושחייה, עם הפלא האנושי מייקל פלפס, שמתקרב המהירות לשיא המדליות של מרק ספיץ (וגם על זה הם מדברים).

לעומת כל אלו, כדורעף חופים נראה כמו בדיחת מסטולים שהצליחה יותר מדי.

"אחי, אתה יודע מה יהיה מגניב באוליפיאדה? אם יהיה שם כדורעף". "אבל יש כדורעף!", "לא, כמו שאנחנו משחקים בים!!". "וואיייייי, נככככוןןןן. ומטקות ו..", "לא מטקות, כדורעף! יצא לך פעם לראות בנות משחקות? הציצי שלהן קופץ כל מכה, אחי, זה מעולה. מטקות זה לערסים ובנות שרוצות להיות בנים". "יייוווואאאאווווו, בנות עם ציצי קופץ. מגנאאאיייב". אתם יכולים לדמיין את הטונציות ולהשוות לשיחות מסטולים אחרות.

את הספורט הזה הביאו האמריקעים, מקליפורניה. אלה שתמיד בסדרות על קליפורניה משחקים, נו, כדורעף בחוף. מין ספורט שופוני כזה, שמשחקים אותו בלבוש מינימלי, קופצים ומשתטח על החול ומעיפים את הכדור לאנשהו, בתקווה שמישהו אחר יגיע אליו. בשביל הספורט האולימפי הזה, הסינים היו צריכים להביא חול ים מאחת מערי החוף שלהם (ושם זה לא מתל אביב לכפר המכביה), כי הרי זה כדורעף חופים. לשחקנים אין אפילו מודעות אביזרית. אחת האמריקעיות שיחקה עם טבעת הנישואין שלה, שכמובן נפלה ואבדה בחול. אחרי המשחק, היו צריכים 18 מתנדבים שירדו על הברכיים עם מגלי מתכות כדי לאחזר את הטבעת. והמאבדת המאושרת, בתמורה, נתנה לסיני החייכן שמצא את הטבעת חולצה ותקליט, חתומים (שיהיו שווים המון כסף. פעם. ב-eBay. בתור קוריוז).

אני כבר רואה איך הקו של מה-זה-ספורט הולך ונפרץ. אולי הספורט האולימפי הבא יהיה האבקות נשים בבוץ, או מלחמת אגודלים.