יובל דרור פרסם לפני כמה ימים את המכתב הבא, מאת עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"לית "משפחה חדשה". מומלץ לקרוא אותו.

קשה לי לומר שאני לא מסכים. אחרי הכל, אני עוד לקוח מרוצה, שהיה צריך, בתור יהודי אזרח ישראל, להתחתן עם אשתי היהודיה ואזרחית ישראל בקפריסין מטעמי הדת היהודית שגם היא, מסתבר, אזרחית מדינת ישראל.

למעשה, רק דבר אחד תפס לי את העין, וממנו אנחנו נפנה הצידה.

בתור יליד תל אביב המושג "כפייה דתית" מאוד מוכר לי, כמושג. התביעה שהם ישרתו כמו כולם, ויצאו לעבוד כמו כולם, ובכלל, יהיו כמו כולם. מצד שני, בתור תל אביבי, אני זוכר את התקופה שבה בתי קולנוע היו סגורים בשישי בערב, וגם מסעדות (וכבר לא). ואני זוכר תקופה לפני מרכז הבילוי וההתחברות המשפחתית במתחם שפיים. אני זוכר איך זה לגדול בשכונה שיש בה ישיבה מול שבט הצופים, את הספק-יריבות ספק-שנאה.

ובמכתב, הסכמתי עם הזוועה של ההפרדה באוטובוסים ובתי הדין הרבניים, אבל פרשת אינטל והמפעל בירושלים מציקה לי כבר הרבה זמן, בעיקר כיון שגם הסיפור הזה תויג מייד תחת 'כפייה דתית', כולנו, בתור חילונים, יודעים מייד לאיזה צד ללכת. הייתי רוצה לנסות להציג את  הדברים בצורה שונה.

לכל אחד מאיתנו יש מסורת. ללכת לים בשבת, לטייל בפארק, לעשות על האש בחצר או כל דבר אחר. לדתיים, מסתבר, יש מסורת של לא לעבוד בשבת. האמת היא שזו מסורת שהם כפו עלינו לפני הרבה שנים (לפי מה ששמעתי), וטבעו עבורינו, לטובה, את המונח סופשבוע. זו מסורת עתיקה שמתוחזקת פחות (במרכז תל אביב הכל פתוח בשבת) או יותר (בבני ברק הרחובות סגורים במחסומים) בכל הארץ. ואם ננתק את עצמנו לרגע, סביר שאם היינו גרים במקום אחר, היינו מסתקרנים מהמקום הזה, היחיד בעולם המערבי, שבו מדינה שלימה משביתה את עצמה לגמרי ליום אחד בשנה.

אינטל היא חברה שנתנה לנו הרבה. למעשה, את רוב העולם הטכנולוגי שאנחנו מכירים היא עזרה לדחוף, ובפרט גם את המחשב שעליו נכתב פוסט זה. אבל אינטל היא חברה (company) ולא חברה (society), ומה שמניע אותה זו לא מסורת אלא כסף. וכיון שידוע לכל שזמן הוא כסף, אינטל מעוניינת לקבל כמה שיותר מהזמן של עובדיה, ואפילו את השבת. זו לא בעייה גדולה אם הם מפצים את מי שעובד בשבת, אבל זו עדיין בעייה כי מאוד קל ללחוץ על עובדים לוותר על זכויות (ומסיבה זו משכורת נמוכה משכר מינימום אינה חוקית, אפילו אם העובד וויתר על זכות זו. לפעמים למחוקק יש שכל).

אבל אז, אינטל החליטה לחזק את הכלכלה והתעשיה בירושלים ולפתוח שם מפעל. שיעבוד בשבת, כמובן. נחזור: חברה אמריקנית (או בינלאומית) מגיעה לארץ ורוצה לפתוח בה מפעל, בעיר שבה המפעל מקעקע את המסורת. אחת מכמה ערים ספורות שנוהגות ככה, והיחידה (עד כמה שאני יודע) שאפילו שמה את זה בחוק (שנקרא "חוק השבת"). ולא תגידו איזה ניר ברקת שחרת על דגלו מלחמה בכפייה אלא תאגיד שכל כוונתו היא להגדיל את רווחיו ב-1/6 (או למנוע מהם לרדת ב-1/7). ומה עושה ממשל נאור שתושביו נמצאים במאבק כזה, שפוגע באושיות אמונתם? נלחם בהם גם. ולשם מה? לא לשם הכסף, כמובן (לפחות לא כסף למדינה). אינטל, כמו כל תאגיד גביר שמוכן להקים כאן שלוחה, זוכה להקלות מיסים מפליגות תחת הטענה המוזרה שהיא מביאה כסף למדינה ומייצרת עבודה. ואם לא היו מקבלים, סביר להניח שקברניטי אינטל היו מגלים שיש אנשים מאוד חכמים ומוכשרים בהודו או בנגלדש. הנוכחות שלהם כאן היא עניין של נוחות ולא כבילות.

אם כן, האבא שלנו נותן לגביר לזיין את הילדה בת ה-14 שלו, מתוך אמונה באיזושהי הבטחה של חתונה מתישהו בעתיד. ועל הזין שלו גיל מינימום, או הרצון שלה. איש עשיר בא לעיירה.

ואנחנו? מתוך רפלקס מותנה, מצטרפים לגביר הנאור וצועקים "פרימיטיבים". אבל אולי הפעם אנחנו טועים והם צודקים. ואולי הפעם אנחנו הכופים, ואפילו לא לטובתינו שלנו. ואולי כדאי לנו להסתכל בדברים ולחשוב. מותר לשנות את המסורת תוך דיון פנימי, אבל לא כדאי לעזור לאבינו הטועה להחזיק את אחותינו שלא תשתולל.

(ואני מתנצל בפני אבי ואחותי שנכנסו לתוך המטאפורות ההזויות שלי).