אני מנוי על כמה וכמה מכתבים אלקטרוניים שבועיים שונים ומשונים, שעל רובם אני רק מרפרף. היום קיבלתי עדכון מארגון American For Peace Now (שזה, בעברית, אמריקנים למען שלום עכשיו, או הסניף האמריקני של "שלום עכשיו"), מהבלוג של נועם שלף, שמשך לי את תשומת הלב.

הפוסט של שלף קורא לתמוך בשתי הצעות חוק שנידונות בקונגרס האמריקני, בתור אלטרנטיבה חיובית לסנקציות על איראן. 'חיוביות' במובן שהן לא באות למנוע משהו מאיראן אלא להעצים את הכוחות הטובים שבה.

שתי הצעות החוק הן:

HR 4301 – הצעת חוק העצמה דיגיטלית לאיראן (IDEA – Iran Digital Enhancement Act – כמה שהם אוהבים ראשי תיבות חזקים), שקוראת לפתוח במקצת אם חרם התוכנה על איראן ולעודד חברות לייצא לאיראן תוכנות ושרותים שיאפשרו לאזרחי איראן לתקשר ביניהם ועם העולם בלי שממשלתם תוכל להגביל אותם.

HR 4303 – הצעת חוק עמידה לצד אזרחי איראן (SWIPA – Stand With the Iranian People Act), שקוראת להענשת תאגידים שמסייעים לממשל האיראני לחבל בחופש הדיבור, תאפשר לאירגוני סיוע אמריקניים לפעול באיראן, ותמנע מאנשי ממשל איראניים, שסייעו בחסימת חופש הדיבור מלהכנס לארה"ב.

האם ההצעות הללו טובות? האם הן מקדמות תהליך טוב?

נתחיל מהראשונה: האם קריאה אמריקנית לאזרחי איראן למרוד בממשלתם הריבונית תסייע לאיראנים להגיע לחופש המחייה (דיבור, מקצוע, לבוש וכו') ותהפוך את חייהם לקלים יותר? האם היא באמת תקדם את המהפכה? יכול להיות שאזרחי איראן  עוד זוכרים את הפעם האחרונה שארה"ב התערבה להם בפוליטיקה. יכול להיות שהם לא אוהבים שמישהו מבחוץ יגיד להם איך כדאי וצריך לפעול.

והאם זו דרך פעולה פוליטית לגיטימית? איך הייתה נוהגת ארה"ב אם ונצואלה, או לוב, או קובה, היו מעבירות חוק שקובע כי כל אזרח אמריקני שימרוד בממשלתו יזכה לסיוע מלא ולתגמול? ולמה לעצור כאן? מה אם ממשלת איראן תקרא להתנקש בנשיא ארה"ב ותציע כסף ותמיכה למשפחתו של הרוצח?

והצעת החוק השנייה: האם מישהו בחדר באמת מאמין שחברה אמריקנית, תאגיד, יענש בגלל שייצר או מכר טכנולוגיות מפירות חופש דיבור לאיראן? האם זה יכלול גם מכירת נשק? האם זה תופס רטרואקטיבית וגלובלית, כך שאפשר יהיה גם לתבוע את את יאהו על שמסרה פרטים של פעיל זכויות אדם סיני לממשל הסיני שחקר ועינה אותו, או להעניש את גוגל על שצנזרה את מנוע החיפוש שלה בסין, על פי דרישת הממשלה, ופגעה בכך בחופש הדיבור בסין? או שמדובר רק בחברות  שעכשיו, ולאיראן? ואולי סתם.

לפעמים, בעולם האמיתי, יש תופעות שעולות מלמטה. טוויטר, פייסבוק וגוגל הצליחו בגלל שאנשים התלהבו מהן וממה שאפשר לעשות איתן (איך תמיד רצית לספר ל-כ-ל העולם שאתה שותה כוס מים בדיוק עכשיו!). אחר כך מגיעים אנשי השיווק שעלו על זה שיש כאן משהו שאולי אפשר למכור עליו פרסומות ולהיות ממש מגניב כי אתה בדבר שכולם מדברים עליו.

וזה בעצם מה שהולך כאן. העצוב מכל זה שלא מדובר בזירמון או משרד פרסום אחר, אלא בפרלמנט, שנוקט בצעד שיווקי וחסר משמעות שכזה, ורוכב על האפקט שייצרה מהפכת טוויטר באיראן, או המהומות האיראניות בטוויטר. כזה סוג של "עוד הפעם! עוד הפעם!".  בעצם, זה לא הכי עצוב. אבל אולי כדאי שארגון שאמור לפעול לשלום יעשה את זה בדרכים ראויות יותר, במקום להתחבר למהלכים ריקים שכאלו.

סתם, מבט ביקורתי בלי קריאה לפעולה.