מכיון שאנחנו בחופשת מולדת כרגע, יוצא לי לראות קצת טלוויזיה ישראלית. אתמול יצא לי לצפות בחלק מתכנית התחקירים של גיא מרוז ואורלי וילנאי, "אורלי וגיא בעמ". ספציפית, במדור שנקרא "מפצח הבולשיטים" עם ירון ברובינסקי, ובמעמד השר חבר הכנסת מאיר שטרית.

האייטם נקרא "נכנס יין יצא בולשיט" (כבר טיפלנו במים המינרליים ובהזרקת מים לבשר, בשבוע הבא – בולשיט אוכל גורמה), ובקצרה – אספנו חבורה של אנשים, נתנו להם לטעום את אותו יין זול שלוש פעמים, אלא שבפעם הראשונה אמרנו להם שזה יין ישראלי זול, בפעם השנייה אמרנו להם שזה יין ישראלי יקר ובפעם השלישית אמרנו להם שזה יין בוטיק ספרדי שמחירו למעלה מאלף שקל, ובדקנו איך התגובות שלהם משתנות. כצפוי, התגובות היו צוננות בטעימה הראשונה, התחממו לקראת השנייה, עם התנסחויות פלצניות בטעימה השלישית. ואחר כך הדיון המתבקש באולפן, לגבי המחיר היקר שגורם לאנשים להגיד שדברים הם טובים יותר (מדברים שמחירם זול יותר), שחזור הניסוי באולפן עם מרוז ושטרית, צחוקים ומחיאות כפיים מהקהל.

אייטמים כאלו הם מטרות קלות לאנשי תקשורת. אמנון לוי, באחת התכניות הראשונות של "שומר מסך", העלה אייטם שבו שחקן מחופש לקבצן שכב ברחוב, ספק ישן ספק מת, ומצלמה נסתרת צילמה את כל העוברים והשבים שלא ניגשו אליו לבדוק אם צריך להזמין למסכן אמבולנס. יגאל שילון עשה קריירה מהעובדה שאנשים שותקים מול חריגות במציאות כל זמן שכולם מסביבם מתנהגים בצורה רגילה, והאמת היא שאם במקום הדיון באולפן היה יהודה ברקן יוצא מאחורי המסך, כולם היו צוחקים, מוזיקה ברקע והיינו עוברים למתיחה הבאה, לא היינו מרגישים בהבדל.

במקום לפתח כאן דיון מעניין בשאלה האם הטועמים באמת הרגישו בטעם שונה, ועד כמה התודעה קובעת את ההוויה, או לדבר על הנטייה להסכים עם דברים שנשמעים סמכותיים, משובצים במושגים מקצועיים או מגיעים מדמות סמכותית ובטוחה בעצמה, או לדבר על העוצמה של לחץ חברתי וההמנעות מלהיות הראשון שיגיד שהמלך עירום, בחר מר ברובינסקי להתמקד בנקודה הפשטנית ביותר שאפשר להסיק מהסיפור, והיא שככל שמוצר יותר יקר, כך אנשים יעריכו אותו יותר. אכן, סטופ דה פרס. יש לנו סקופ.

כפי שניתן ללמוד מהסיפור "בגדי המלך החדשים", התופעה ידועה כבר הרבה זמן. לא בכדי מי שחושף את הפרשה בסופו של דבר הוא ילד, ולא זקן חכם, והאמת היא כנראה שאין צורך בתוספת כי "בעלי מעמד נמוך לא יראו אותו". אנחנו יצורים חברתיים ויציאה נגד אמירה שמוסכמת על כל הסובבים היא בעייתית ומפחידה, ורובנו היינו מעדיפים להמנע ממנה (חוץ מפרובוקטורים מקצועיים), אפילו במחיר הסכמה שיקרית עם מה שנאמר, וייתכן שאפילו עם השפעות פסיכולוגיות שגורמות לנו לדמות שאכן הטעם שונה, הקבצן רק ישן והמלך באמת לובש בגדי פאר. רק ילדים, שעדיין לא נחשפו לקודים חברתיים של שתיקה והסכמה פאסיבית יכולים בתמימותם לצעוק את האמת שכולנו זועקים מבפנים, ולא מסוגלים להוציא החוצה.

אישית, אני מתעב אייטמים כאלו בלהט. סביר שהתיעוב הזה נובע מהפחד האישי שלי שמישהו, מתישהו, יחשוף אותי בצורה כזו בנושא שבו אני איני מומחה או מבין גדול. הפחד הזה, כנראה, עומד מאחורי ההתנהגות במבחן הטעימה או בכל קטע מבוים דומה, כמו אלו שנזכרים לעיל. הוא זה שגורם לנו לא לומר "אבל יש לזה אותו טעם" או "אולי הקבצן הזה, הפעם, באמת צריך עזרה".

אבל מעבר לכל זה, אני חושב שמה שגורם לי לראות אדום בעיניים במקרים כאלו היא ההתנשאות. המשותף לכל הקטעים – היין, הקבצן וסרטי המתיחות היא האמירה המובלעת של "תראו איזה טיפשים אנשים יכולים להיות". או נכון יותר, "תראו איזה טיפשים אנשים אחרים יכולים להיות". עצם שמו של הקטע, "בולשיט היין", מרמז על נחיתותם של האנשים שנופלים במלכודת מבלי משים, ועל המדווח, שצופה בהם נכשלים שוב ושוב. אחרי שראיתי את האייטם על הקבצן אצל אמנון לוי, מאוד רציתי להתחפש לקבצן ולשכב בדרכו של אמנון לוי למשרד, עם מצלמה נסתרת, כדי לבדוק אם הוא הילד שחושף את האמת, או מספר הסיפור הכל-יודע, שהיה נופל בדיוק באותה המלכודת אם לא היה הוא שטמן אותה. וכך גם לגבי מר ברובינסקי. לאייטם הזה אין שום תרומה לאנושות, אנשים לא יפסיקו להתנהג כך אחרי שראו אותו, מחירי היין לא יצנחו פתאום והייננים לא יצאו בוידוי גורף כי אכן, הכל אותו הדבר ומדובר בתרמית הגדולה של כל הזמנים. זוהי הכשלה במסווה של עיתונות חוקרת, היוצרת את התופעה שאותה היא כביכול חושפת, ואשר יוצריה מקדמים אותה בדיוק כמו כל האחרים. כמו ששמעתי פעם מישהי אומרת: "סיפרתי לה את זה, והיא קראה לי שקרנית. אני חושבת שאם לא הייתי משקרת, הייתי ממש כועסת עליה שקראה לי שקרנית".

לידיעת הקורא גיא מרוז: בפעם הבאה שמישהו עוזר לך לקום אחרי שאתה מחליק עם הטוסטוס ונמרח על שדרות רוטשילד פינת מאז"ה בלילה, ואומר לך שאתה עושה עבודה טובה ותמשיך ככה, תדע שלא לדברים מהסוג הזה הוא מתכוון.