כבר שנים שאני מנהל מערכת אהבה-שנאה עם הדברים האלו. או אולי מערכת שנאה-אהבה-שנאה.

מצד אחד, פרסומות הן תחלואה גדולה מאוד של הדור הנוכחי. הן המאפיין הדומיננטי של ההיפר-צרכנות שאנחנו חיים בתוכה, שמשדלת אותך לקנות דגם חדש עוד לפני שפתחת את האריזה של הישן, שמחברת את סגנון החיים שפנטזת עליו עם חולצה, נעליים, מכונית או כרטיס הגרלה. הז'אנר הזה עומד להרבה פחות מבחני צנזורה ו-"מה  מותר להראות" (או שאולי ,עומד בהרבה פחות…), ושמסתתר מאחורי התירוץ הקלוש של "זו בסך הכל פרסומת…". תעשייה שמגלגלת הרב מאוד כסף, בלי לייצר שום דבר שיש לו קיום בפני עצמו.
מצד שני, זו תעשייה מאוד זוהרת. אנשי התעשייה תמיד מצטיירים בעיני לבושים יפה, נראים טוב. הם תמיד במסיבות, משתכרים (אבל בצורה מגניבה, ועם אלכוהול טוב), ויש להם הילה של מגניבות. אפילו ליאור אשכנזי, ב"מתי נתנשק", הוא בעל משרד פרסום לשעבר, בניו יורק.

ופרסומות, בעצם, הן סרטים קצרים. סרטונים מושקעים למדי, לרוב. כבר יצא לי לראות פרסומות  שגרמו לי לצחוק, כאלו שגרמו לי לבכות (אחת שאני זוכר די טוב, למלחמה בסרטן, עם הילדה שגוזרת את השיער כדי לתת לאחיה, שאין לו, בגלל כימו), וכאלו שבהן לא הבנתי מה ניסו לומר. בכלל, אם היה אפשר לנתק אותן מהצורך למכור משהו, סביר להניח שהיה נחשף שם כשרון כתיבה ושנינות יוצאת דופן. אבל אי אפשר.

כשהייתי קטן (יותר) רציתי לעבוד בפרסום. אבל כמו הרבה דברים אחרים, זה נשאר בתוך הראש. ואז. התחלתי לראות בזה דברים שפחות אהבתי. וגם התפישה שלי, של פרסומות ומה תפקידן האמיתי בעולם, קצת השתנתה (כן, כולם היו יותר חכמים ממני).  יש אנשים (בעיקר אנשי פרסום) שיגידו שאני, כמו כל מבקר, בסך הכל אחד שרצה ולא יצא. להם אני יכול לומר בתגובה שזה בסדר, כי כל פרסומאי הוא יוצר מתוסכל, שאולי יודע ליצור, אבל לא יודע לייצר, כלום.

אני אנסה לכתוב כאן ביקורת על פרסומות, תחת הכללים הבאים:

1. כיון שאני חי בארה"ב, הספסימנים שלי יהיו גם מכאן וגם משם (אפשר לראות הכל דרך האינטרנט).
2. לטובת אלו שלא רואים פרסומות (Good for you), אני אשתדל לשים גם לינק לפרסומת המבוקרת, תוך התעלמות מהעובדה שזה רק ממשיך את שרשרת הרוע.
3. הביקורת תהיה בשני מישורים – האחד, הפרסומת כסרט קצר, מה ניסו לומר וכיוצא בזה. השני, הפרסומת כפרסומת – מה ניסו למכור, דרך מה, על מה משחקים לנו והשאר.
4. כל אחד משני המישורים הוא חובבני לגמרי. אין לי הכשרה בפרסומות, פסיכולוגיה או קולנוע. ואולי עדיף שכך.