במסגרת מועדון הסרט הגרוע, הלכנו הערב לראות את הסרט האחרון של סטאלון, העונה באנגלית לשם The Expendables.

אי אפשר להתחיל לדבר על הסרט הזה בלי לומר שהוא סרט גרוע. מה זה גרוע. גרוע כמו הכי גרוע שיכול להיות. אני לא יודע אם לומר שבאנו עם ציפיות נמוכות ברצפה או שבאנו עם ציפיות מאוד גבוהות שהסרט יהיה גרוע, אבל לאיזה כיון שלא ניקח את זה, הסרט לא אכזב. מבחינת הגריעות שלו.

ועכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר להתחיל לדבר על הסרט. כי מי שגדל על סרטי פעולה גרועים, שהרעים בהם הם הכי רעים שאפשר, שאם הם רואים זקנה מנסה לחצות את הכביש הם יתנו לה לעבור רק בשביל שיוכלו לנסוע אחריה על המדרכה ולהפוך בדרך את דוכן הפירות של הילד העני והיחף; שהטובים הם לוחמים חזקים ואמיצים, שיודעים לחטוף מכות כמו גדוד של סטטיסטים של הרעים, מהסוג שכל אחת הורגת סטטיסט, ואז לקום, להרים את הרע הראשי (שהוא ממש ממש רע, ולבוש ממש טוב. ומה שמעניין אותו זה אך ורק כסף) ולנעוץ אותו על צינור שבור שבמקרה בולט שם מהרצפה; מי שגדל על סרטים שכאלו יראה שהסרט הזה הוא כולו הומאז' אחד גדול לז'אנר שבו הקונפליקט המקסימלי היה משהו שנשאר מוויאטנם (או מבוסניה במקרה הזה. וויאטנם זה פאסה), שבו ברור שיהיו מכות ופיצוצים כמו שצה"ל יודע לעשות כשתאריך התפוגה של התחמושת מגיע.

הומאז', כיון שסטאלון (שהוא גם הבמאי כאן) לא פספס שום קלישאה בדרך לקלישאה הבאה. החל מהמכוניות שנוסעות דרך זכוכיות, מחסניות שלא נגמרות וסכינים מעופפות של מחטיאות. דרך טובים שלא מתים (עד כדי אבסורד, בסצינה הסוגרת) ורעים שלא מפסיקים למות. ועד משפטי המחץ הקצרצרים המהווים את התחליף לדיאלוג, ומופיעים לפני כמעט כל הרג. ואיך אפשר בלי ההוא שחוזר אחרי חודש לבחורה שהכיר, כדי לגלות שהיא מצאה מישהו חדש כי הוא הלך, לוותר באבירות רק כדי לגלות שהחדש מרביץ לה (או שהיא שמה יותר מדי איפור סביב עין אחת), לכסח לחדש את הצורה (ולחברים שלו גם) ולנסוע משם על האופנוע, עם הבחורה מאחור.

אבל הגדולה האמיתית של הסרט היא הליהוק. סטאלון הצליח לשכנע את כל מי שעשה אי פעם סרטים כאלו (ועדיין חי) להשתתף אצלו, אם בתפקיד ואם כאורח. ומעבר להרגשה הלא נעימה שאנשי שרירים לא מזדקנים יפה, מדובר בצומת ענקי. סטאלון ודולף לובסבהבהסהנסהדגרן בתפקידים ראשיים עם ג'ייסון סטאטם הצעיר והענק העונה לשם היוצר-ציפיות סטיב אוסטין. הסצינה בכנסיה היא יצירת מופת משל עצמה: ברוס ויליס בתור האיש שמזמין את העבודה, ומציע אותה לשני יריבים: סטאלון, ולא אחר מאשר ארנולד "קליפורניה" שוורצקכדגכערקהר. וכראוי, נותנת גירסת הפעולה של עופרה וירדנה עימות ראוי עם הקנטות הדדיות והבדיחה המתבקשת על ארני, בעודו צועד אל מחוץ לכנסיה (ולסרט): "מה יש לו?" "הוא רוצה להיות נשיא". דובדבן.

יש דברים שלא צריך לקחת ברצינות מדי, ולא תמיד צריך לראות רק יצירות מופת. זו פלצנות. אם כי, לא בטוח שלא שווה לחכות לגרסה הביתית.

התלבטתי אם לשים אזהרת ספויילר למעלה, אבל זה נראה לי מגוחך. אם בכל זאת הרסתי למישהו – כנראה שלא ראית מספיק סרטים כאלו.

 

עדכון: האח! מסתבר שסטאלון כנראה קרא את הרשומה הזו, ובסרט ההמשך(!) הולכים להשתתף גם ז'אן קלוד (!!) וצ'אק נוריס(!!!!!!!!). האיש יודע בדיוק את מי צריך להביא.

גנב מתסריט של מישהו אחר? איפה אתה חי? הרי כל פריים בסרט הזה הוא קלישאה שחוקה שהופיעה במליון סרטים אחרים. אם כבר, אפשר לפתוח תביעה קולקטיבית בשם כל סרטי הפעולה הגרועים שהיו אי פעם. ויוה ל'אבסורד!

בעקבות הפוסט הזה של דובי, רציתי לכתוב על חוויה שלי, בקטנה.

בשכונה שאני גר בה, בסאן חוזה בקליפורניה (וגם בשאר) מאוד מקובל להשאיר דברים שאתה לא צריך יותר ברחוב, לרווחת אחרים (גם בתל אביב נתקלים בזה, לפעמים). ולפני כמה זמן מצאתי ערכת מברגה חשמלית שלמה, עם שלט "חינם" שכזה. לקחתי כי הצטרכתי, אבל כשניסיתי להשתמש גיליתי שזה לא עובד. מת מעבר למה שרופא חובבן שכמוני מסוגל להחיות.

אחרי עוד כמה ימים של שכחה, הוצאתי את המברגה החוצה אל מול ביתי. יום, יומיים והמברגה לא משה ממקומה. ויהי ביום השלישי, וידפוק מישהו לא מוכר על דלת הבית, עם המברגה בידו, ויאמר לי כי שכחתי את המברגה בחוץ ומישהו עלול לגונבה. ואז הבנתי – כשהנחתי את המברגה בחוץ, לא שמתי עליה שלט שמתיר אותה, כגון 'חינם', או 'חופשי' או 'לא עובד, מי שרוצה – מוזמן לקחת'. אנשים שעברו לא לקחו, כי הניחו שמשהו שעומד ברחוב, בלי שום סימן רכוש מזהה, נשכח על ידי בעליו שגר ממול, שייזכר בו במהרה בימינו וישוב אליו.

ולא שחסרו לקוחות – מרגע שהשבתי את המברגה לרחוב על דף שעליו המילה Free, היא נעלמה תוך כמה שעות. כולי תקווה שהיא נמצאת במקום טוב וזוכה ליחס מכבד.

חמימות של "איזה כיף לחיות ככה".

החלקים הקודמים:

הקדמה

לפני כמה שנים נחשפתי לעולם הפודקאסטים. פודקאסט הוא מעיין בלוג מוקלט, שניתן להוריד ולשמוע על המחשב או על כל מה שתומך בקבצי סאונד (לרוב mp3 או ogg). היתרון הגדול בשמיעה (על פני קריאה) היא היכולת לעשות את זה ביחד עם דברים אחרים, כמו נהיגה לעבודה, אמבטיה של תינוקות בנות שנה (ב-8 ליוני), עבודה בגינה וכולי. התחלתי בלחפש פודקאסט שיעסוק בג'אווה כדי לחזק את היכולת שלי, אבל תוך כדי חיפוש גיליתי שקיימים עולמות שלמים של פודקאסטים. אלו שאני מקשיב להם עוסקים בטכנולוגיה, לינוקס, מדע פופולארי, קונספירציות ודה-קונסטרוקציה ועוד.

אחד מהפודקסטים האלו הוא TWIT – This Week In Tech, של ליאו לה-פורט. ליאו הוא דמות מוכרת בעולם הטכנולוגי, מריץ כבר שנים תכניות אירוח אינטרנטיות שונות עם אנשים מתחומים שונים, תחת המטריה twit.tv. ולמרות שבאיזכור הראשון של קורי דוקטורו נתקלתי אבל עידו קינן, הוא תפס את תשומת הלב שלי כשהתארח אצל ליאו. בשאלה אם לכנות אותו בעברית "דוקטורו" או "דוקטורוב" בחרתי בראשונה. ה-ב' שם בסוף היא w באנגלית (Doctorow) שכמעט ואינה נשמעת. חוץ מזה, לפי עידו, ככה קורי חושב.

דוקטורו הוא סופר מדע בדיוני ואקטיביסט טכנולוגיה (זה ביטוי שלא אומר כלום אבל יוסבר מייד). המדע הבדיוני שלו בדרך כלל לא כולל חלליות ולייזרים, אלא מדבר על הפוליטיקה של הטכנולוגיה. הוא אחד ממקימי הבלוג הטכנולוגי החשוב BoingBoing, נשיא הסניף האירופאי של ה-EFF (שזה electronic frontier foundation, ארגון זכויות-פרט בחלל האלקטרוני) והכתיבה שלו בדרך כלל משקפת את זה – הסיפורים שלו נוגעים בשיתוף וקוד פתוח, שלטון וטכנולוגיה וכיוצא בזה. הוא מציע את כל הספרים שלו להורדה באתר, כולל גרסאות שונות למכשירים אלקטרוניים (קינדל וחבריו) בחינם תחת רשיון פתוח, ומטיף לפתיחות בתוכנה. בתור דוגמה לפועלו ולדרך שבה הוא תומך אפשר לתת את המאמר הזה, העונה לשם "למה אני לא אקנה אייפד (ואני חושב שגם אתם לא צריכים)".

דוקטורו הוא מטיף גדול לטובת פתיחות בקוד ובטכנולוגיה. הטענות שלו סובבות בעיקר סביב מה שאנחנו מפסידים בגלל הסגירות.

יש רמות שונות של פתיחות בקוד, וכל מי שכותב קוד יכול לבחור לעצמו את הרשיון שבו הוא חפץ. GPL ונגזרותיו, למשל,קובעים שמותר לך להשתמש בתוכנה, לשנות ולהפיץ את הגרסא השונה שלך, ולדרוש עליה תשלום, ובתנאי שתפרסם, גם אתה, לפחות את הקוד שמוגן ב-GPL ואת כל השינויים שעשית בו. רשיונות BSD ו-APACHE נותנים לך זכות שימוש מלא בקוד, לעשות בו ככל שעולה על רוחך מבלי לדרוש ממך דבר מלבד לפרסם, ברשיון שלך, את העובדה שאתה משתמש בקוד הזה (ולתת קרדיט למי שכתב את הקוד).

השאלה הראשונה שעולה בראש הישראלי שלי היא "ומה יצא לי מזה”? הרי "יבוא מישהו, יקרא את הקוד שלי, יעתיק אותו ויגנוב לי את השוק", וכנראה שלא רק ישראלים חושבים ככה. אבל זה שהרשיון פתוח לא אומר שאין רשיון ושמותר להעתיק. אפשר לפרסם חלקים, ואפשר להגביל ואפשר הרבה דברים אחרים. בעולם הלינוקס, למשל, יש כמה חברות מאוד רציניות שכותבות ומשחררות מערכת הפעלה. ויש חברות קצת יותר קטנות, שלוקחות את הקוד הזה, מורידות חלקים מסויימים, מוסיפות חלקים אחרים ומוציאות מערכת הפעלה חדשה. אם הן מוצאות באגים, הן מתקנות ומחזירות את התיקונים לחברה הראשונה (הליך שמכונה upstream לרוב). כולם מרוויחים מהתהליך הזה.

"אבל אזכולם מייצרים את אותו דבר ואף אחד לא מרוויח מזה כסף". לא מדויק. אף אחד לא מרוויח המון. Red Hat, חברת הלינוקס הוותיקה, מכניסה רווחים דרך שירותי תמיכה שהיא נותנת. ולמרות שמוזילה (Mozilla) לא מרוויחה כסף על כל פיירפוקס או ת'אנדבירד שאתם מורידים, קשה להגיד שאין לה נוכחות בשוק. פשוט צריך להיות פחות תאב בצע.

ומה יצא לנו מזה? ו"לנו" כאן משמש במובן הרחב של המילה. כי כל אחד מאיתנו רוצה לגאול את האנושות. כל אחד רוצה שבערוב ימיו יוכל להביט אחורה ולומר "אני קידמתי אותנו". אם נמשיך את הדוגמה של לינוקס – בשל העובדה שהמערכת הזו יציבה, מודולרית, פתוחה וחינמית, אחרים יכולים לפתח מוצרים על בסיסה. כמעט כל מודם (ADSL או כבלים), נתב (חוטי או אלחוטי) או כל מוצר שמריץ קוד כלשהו ויעבור לכם תחת הידיים רץ על גרסה מותאמת של לינוקס. וזה לא החינמי שעוושה את אלא הפתוח. היכולת לקחת את הקוד ולהתאים אותו לצרכיך היא אבן יסוד. וזה לא שאין מוצרים שמבוססים על ווינדוס. אבל בעולם שאני מגיע ממנו, מוצר שמבוסס על ווינדוס הוא די קיקיוני (אפילו  אם הוא מוצר טוב).

היכולת שלנו לשתף פעולה ולבנות על כתפי ענקים היא ביסוד המערכת האנושית. לא הגענו למעמדנו הנוכחי כי היינו יותר מהירים מנמרים או יותר חזקים מזאבים, אלא ידענו לשתף פעולה, לחלק תפקידים ולתרום חזרה למעגל השבטי. הצורך שלנו לשמור את היכולות שלנו לעצמנו, להגן על מעשה ידינו ולקבוע חוקים שרירותיים שימנעו יצירה של כל דבר דומה היא יריה ברגל של המין האנושי, לא פחות. זה לא יהרוג אותנו כמו יריה בראש, אבל יגרום לנו להתקדם הרבה יותר לאט ועם הרבה כאב. אותם חוקים שבאו במקור להבטיח את פרנסתו של אדם שעמל על פיתוח מסוים, משמשים היום לשמירת מונופול של חברה מסחרית על נתח שוק מסוים, כדי למקסם את הרווח לרמות אבסורדיות. אם אפל (Apple) הייתה משחררת את העבודה שהיא עשתה בתחום הגרפיקה של ממשקי משתמש, והייתה נותנת את הרשות לפתח אותו הלאה בתנאי שברשיון המשתמש יופיע המשפט "מבוסס על המערכת הגרפית של אפל", האם היינו קרובים יותר או פחות לממשקים שמופיעים בסרט 'דו"ח מיוחד" (Minority Report)?

אגב, אחד הסיפורים של דוקטורו שיצא לי לשמוע היה "Human-Readable", שניתן לתרגם (בצורה די גרועה) ל-"ניתנת לקריאה אנושית". הסיפור מתרחש קצת לתוך העתיד, כאשר רוב הדברים שגורמים טרחה לאנושות נשלטים בידי תהליכים ממוחשבים (להלן 'אלגוריתמים'). נהיגה, למשל, היא אחד מהם. ניווט כמו גם המנעות מפקקים הם אלגוריתמים שמחושבים על ידי מחשבים והוראות כיצד ולאן לנהוג מגיעות לרכב דרך אינטרנט אלחוטי, שנמצא בכל. האלגוריתמים עצמם כבר מזמן הפכו להיות מסובכים מדי להבנה,  ומתוחזקים בידי מיעוט זעיר של אנשים, ככל יכלתם. סיפור המסגרת הוא מאבק בין קבוצת לובי שטוענת שהמצב הזה לא תקין, ושהרשת והאלגוריתמים שרצים עליה ושולטים בחיינו צריכים להיות, כמו שאומר השם, ניתנים לקריאה אנושית, לבין כל השאר, שטוענים שהוויתור הזה שווה והופך את החיים להיות יותר קלים. במהלך הסיפור הרשת נופלת כמה פעמים וכמה גולשי גלים טובעים כי הגלשנים והחליפות שלהם הפסיקו לקבל הכוונה, וכמובן שעולה החשד שרשת שאינה מפוקחת על ידי בני אדם שיודעים להבין איך האלגוריתמים מקבלים את ההחלטות שלהם יכולה להיות מנוצלת לרעה.

אל הרעיון הזה אני אשוב בחלק הבא, שיעסוק בצד האפל של סגירות, דרך דניאל סווארז ו"דימון".

במרכז היקום

ישנו בית קפה

וכמו באמבטיה, אבל הפוך

הכל זורם ממנו בספירלה

לכל שאר המקומות

בבית הקפה במרכז היקום

התחילו כל הדברים הגדולים

האחים רייט ישבו כאן

הם הגיעו במקרה

שירטטו כמה קווים על מפית

בנו דגם ממקלות של ארטיק והראו לכולם

איך בונים מטוס

כולם מחאו כפיים

כי כולם מפרגנים בקפה במרכז היקום

רדיוהד נתנו כאן את ההופעה הראשונה שלהם

הם הכירו רק כמה דקות לפני

אבל כשהסדרן המבולבל שאל אם עוד מישהו רוצה לעלות לנגן

הם הסתכלו אחד על השני וקמו כאיש אחד

"אנחנו לא מכירים ואין לנו שירים, אבל ננסה" אמר תום,

ואז הם ביצעו את כל האלבום הראשון

זה היה אלתור, והם קצת התבלבלו במילים ובאקורדים

אבל הקהל זרם

אם תשאלו אותם על הפעם הראשונה הם יספרו לכם, אבל על ההופעה השנייה

עם זכרון של חלום על הפרצוף

כי ככה זה במרכז היקום

כשאתה יוצא ממנו אתה שוכח

ורק התמצית נשארת, כמו צמצום של רוטב במחבת

אתמול הייתי שם

ניגן של הכנר הגדול ביותר שאי פעם יהיה

המשורר של הדור הבא הקריא שם משיריו

וזמר אחד ניגן שיר אחד בלבד

שיהפוך להיות המנון עוד 10 שנים

ואני

כתבתי שם את הקטע הזה

ואחרי שיצאתי

לא הבנתי

על מה חשבתי

לעזאזל

החלקים הבאים:

חלק 1 – קורי דוקטורו

רציתי לכתוב הקדמה קצרה לסדרה הזו,  כדי להכין קצת את השטח.

הפוסט הזה הוא טכנולוגי במקצת אבל לא מיועד רק למי שמתעניין בטכנולוגיה. הוא מדבר על העתיד של כולנו (אולי העתיד הרחוק, ואולי רק של הדורות הבאים). לא יהיו בו יותר מדי מושגים טכנולוגיים או רקע נדרש (אני מקווה), ואת מה שיהיה אני אשתדל להסביר. אם חסר משהו או לא ברור – בשביל זה יש מקום לתגובות.

שני מושגים (או שני צדדים של אותו מושג) שמוזכרים באופן תדיר בעולם התוכנה והמחשבים הם 'open source' ו-'closed source', שמתורגמים לעברית בדרך כלל, ובצורה לא טובה, כ-'קוד פתוח' ו-'קוד סגור'. אני אומר "בצורה לא טובה" כיון שתרגום יותר טוב (ויותר מדויק) יהיה 'מקור פתוח' ו-'מקור סגור'. זה נשמע פחות טוב וקצת מנותק מהקשר, אבל מתאר יותר טוב את התופעה. למרות זאת, אני אשתמש ב'קוד XXXX' כדי לשמור על המושגים המוכרים.

על קצה המזלג: אם אני כותב תוכנה ואז מפיץ אותה למשתמשים (כל תוכנה – פיירפוקס, פאואר פוינט וכיו"ב), המשתמשים לא מקבלים את הטקסט שאני כתבתי בתור פקודות מחשב. בדרך, מתבצע תהליך בשם קומפילציה (compilation, או 'הדרה' בעברית) שבו יצור בשם 'קומפיילר' לוקח את הפקודות שכתבתי בלשון בני אדם והופך אותן לשפת מכונה, כלומר לרצפים ארוכים של 0 ו-1. קוד המכונה הוא כל מה שהמשתמש צריך כדי להריץ את התוכנה, אבל הערך המוסף (ועוד נדון בערך הזה), מבחינתי כמתכנת, הוא שלרוב המשתמש לא יכול לשחזר ולקרוא את הפקודות שכתבתי. הוא יודע מה התוכנה עושה, אבל לא איך היא עושה, וזה מספק הגנה מפני העתקה של הקוד, עוד שכבה פיזית של איטום.  זו הגישה הנקראת 'קוד סגור'. חשוב להדגיש שמבחינה חוקית, אני מוגן גם אם אני מצרף את המקור בתוספת רשיון שאומר שאסור להעתיק, אבל זה כמו לשים אגרטל עתיק (משושלת מינג) מול תינוק בן חצי שנה ולהחתים אותו על חוזה שאומר "אסור לגעת!".  אם התכוונתי לדאוג שהאגרטל לא ישבר, יהיה קצת קשה לתקן את הנזק אם התינוק יחליט להפר את החוזה.

הגישה ההפוכה היא, כמובן, הקוד הפתוח. אני מצרף את המקור, בשפת בני אדם, לקוד המכונה, או אולי מפיץ רק את המקור ביחד עם הוראות קומפילציה, מתוך הכוונה שהמשתמשים (חלקם הקטן, סביר להניח) יקרא את הקוד ויעתיק ממנו חלקים, או יוסיף לו עוד קוד, או אולי סתם יקרא ויחכים וישתמש ברעיונות כדי לבנות תוכנה אחרת.

גישת הקוד הסגור בדרך כלל מקבלת את צידוקיה מטעמי הגנה על פטנטים. אם אני, הקטן, כתבתי תוכנה שמוסיפה ערך למוצר של IBM, ו-IBM יקראו את קוד המקור, הם יכולים לכתוב את זה מחדש ולגנוב לי את הרעיון. ולא רק IBM – כל אחד יכול לעשות את זה, ולפתח מוצר עם עוד קצת אפשרויות, או למכור אותו ב-1.9 ש"ח פחות ולגנוב לי את השוק. אין לי ויכוח עם האפשרויות האלו וצריך לטפל בהם איכשהו, אבל מי שכבר מכיר אותי יודע שאני בטח לא הולך לכתוב כאן בשבחי הקוד הסגור ונפלאות ההגנה על פטנטים. להפך – בסדרה הזו אני ארכז דברים שלמדתי וגיליתי על הבעייתיות של הגישה הזו. הוגים ששמעתי, ספרים שקראתי וסינרגיה שלי. אני מקווה שתהנו.

את ההקדמה הזו אני הולך לפרסם למרות שאין לא עדיין את הפרק הראשון, מתוך תקווה שהיא תדרבן אותי להמשיך. להתראות בפרק הבא.

נעם חומסקי ניסה להכנס לגדה כדי לתת הרצאה באוניברסיטת ביר זית. במעבר אלנבי מישהו פעל לפי הוראות למעלה (או לפחות לפי רוח המפקד) ומנע ממנו כניסה. אכן, אור לגויים. הכתבה למטה.

מה שתפס לי את העין הייתה דווקא תגובתה של חברת הכנסת עינת וילף מסיעת העבודה. וילף, דר' למדעי המדינה ובעלת תארים במנהל ותולדות האמנות, נתפסה על ידי כתב "הארץ" והייתה צריכה לתת תגובה למקרה, שתגבה את הממשלה שסיעתה חברה בה, ושבוודאי לא תפטר את מי שחסם את חומסקי, אבל שלא תגבה את המעשה, כדי שלא תתפס כאספסוף נבער. התגובה שלה להלן:

ח"כ עינת וילף (עבודה) מסרה כי היא "מקווה שלא הגענו למצב בו אנו חוששים מדעות של אנשים. אמנם דעותיו של חומסקי אינן מקובלות עליי בשום אופן, אולם אני לא סבורה שעל מדינת ישראל לחשוש מכניסתו לשטחי הרשות הפלסטינית. זהו מקרה נוסף בשרשרת מקרים בה נמנעת כניסתם לישראל של אזרחים מחו"ל על פי שיקולים של גורמי ביטחון, בלי לקחת בחשבון את המשמעויות המדיניות שמהלכים אלה מחוללים למדיניות החוץ של ישראל".

כמובן שדיעותיו של חומסקי אינן מקובלות על וילף בשום אופן, כי צריך להדגיש את זה שהיא חלק מהקאנון, ולאיש מהבוחרים ומהטוקבקיסטים הנאורים אין מה לחשוש מדעותיה, אבל היא לא חושבת שצריך לחשוש מכניסתו לשטחי הרשות. רגע, הרשות? לא לישראל, לרשות?  מישהו פעם בדק מה משמעות המילה רשות (או authority) במילון?

וילף מוכיחה כאן כי היא אכן ראויה לשרת בפוליטיקה הישראלית, ובמפלגתו של אהוד ברק. תגובתה היא מופת של ישיבה על הגדר, או "ללכת עם ולהרגיש בלי". מצד אחד, היא מוציאה את עצמה כנאורה, שלא מפחדת מדעות של אחרים עליה, וסביר שבדברי הימים היא תצא יותר טוב מעתניאל שנלר מ"קדימה", שתגובתו מיד לאחריה. מצד שני, היא דואגת להשאר מהצד שגירש. שכן, מה דעתה על כך שחומסקי יבוא לישראל? כן, לישראל הריבונית ולא המסופחת צבאית. האם היא תלחם למנוע את המקרה הבא בשרשרת המצערת? ובכלל, למה וילף חושבת שחומסקי נדחה על ידי גורמי בטחון, ומסיבות בטחוניות? הרי ברור, אפילו לוילף, כי חומסקי לא בא כדי לבצע פיגוע, ואפילו לא לתאם אחד, ולא משום כך נדחה. חומסקי נדחה כיון שהוא יוצא כנגד מדינת ישראל, ואין למדינה את הטיעונים כדי להתווכח עמו. מניעת חופש הדיבור ממי שאינו מסכים איתך היא מפלטו האחרון של הנבל (בפרפרזה), ווילף, שמורידה את זה לדרגת טעות של גורמי בטחון תומכת בהחלטה, אם כי עושה זאת בצורה אינטלקטואלית יותר משנלר, שדובר את אשר ליבו, כמו כלב שקשור בשרשרת קצרה מדי.

<עדכון>

מקריאה בכתבה אחרי שנוספו לה עוד קצת פרטים, יכול להיות שהשומר בש"ג כן ילך הביתה. משום מה, נדמה לי שהמבוכה שלו יותר אמיתית משל האחרים…

</עדכון>

אז למי שלא יודע, אני מחזיק גם בלוג טכני יותר שעוסק בעיקר בלינוקס. פרסמתי שם היום משהו חדש, שנוגע למחשבים אבל לא בדיוק, ויכול להיות שגם יעניין את מי שלא מתעניין. נסו:

http://mylinuxwife.wordpress.com/2010/05/14/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9F/

לקראת סוף האינתיפאדה השנייה, אחרי שקראתי את הדו"חות המעולים של מרכז קשב, ולאחר כניסתו של דיוויד לנדאו לתפקיד העורך הראשי של "הארץ", בוקר אחד, התחילו להתפרסם שמות של קורבנות פלסטינים. לא שמות של מטרות, או עוד ארכי מחבל, או השני בחמאס, אלא שמות של אנשים פשוטים, כמו שאצלנו מפרסמים שמות של אנשים שנהרגו בפיגוע, או בהפגזה. אני חייב להודות שזה ריגש אותי. ההשוואה הזו, שבה אין דוד וגוליית, אין טובים ורעים, יש רק קורבנות של סכסוך שהם לא התחילו, לא רצו למות בגללו או בשבילו, ואולי אפילו לא רצו בו. אנשים. בני אדם.

זה ריגש אותי כי חשבתי שזו יכולה להיות הסנונית הראשונה של ישראל (או אולי הישראלים) להבין שמלחמה היא לא סרט אמריקני. הרעים הם לא רעים לגמרי, הם לא יורים באנשיהם מתוך גחמה או מרביצים לנשים, הם בסך הכל בני אדם. אמנם בעיתון האליטיסטי והמתנשא, אבל אולי ממנו זה יחלחל הלאה.

השנים נקפו, העורכים וגם הגישה השתנו. והיום, בעמודת המגזין בצד שמאל (ולצערי אין לי תמונת מסך), תחת הכותרת "חוסל מחבל שרצח איש מג"ב", עם הקישור הבא:

הופיעה הכתבה הבאה:

לכאורה, עוד יום צייד מוצלח לכוחותינו, שחיסלו רוצח. ולא סתם רוצח – רוצח שוטרים.

אבל בגוף הכתבה מוצגת תמונה קצת שונה. השוטר, יניב משיח, נהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים. כל מוות הוא נורא, אבל קשה להגדיר את זה בתור רצח. בדרך כלל זה נקרא "נהרג בפעילות מבצעית". אולי אפילו פעולת טרור, אבל רצח?

המחבל (רוצח?) לעומת זאת, נהרג כנראה כאשר דחפור הרס את ביתו. רוצה לומר שצה"ל, הצבא המוסרי בעולם, קבר אותו בחיים תחת הריסות ביתו.

קשה. קשה לי. אין לי מושג מה עובר על משפחת השוטר, וקשה לי לבקר אותם אם הם מרגישים יותר טוב לשמע הידיעה, התלושה לכשעצמה, שהאיש שהביא למות בנם מת בעצמו. אבל אין לי ספק שמכבסת מילים שכזו, ניוספיק במיטבו, לא עוזרת לנו למנוע את מותם של הקורבנות הבאים, יהיה שמם ומוצאם כשיהיה.