ניו יורק בשישה חלקים, חלק ראשון

חזרתי לניו יורק אחרי הרבה זמן שלא הייתי בה וגיליתי שאני עדיין מאוהב בעיר הזו. זו קלישאה, אבל כדרכן של כל הקלישאות היא גם נכונה, ואין כמו ניו יורק לקלישאות.

הגענו לכאן במסגרת טיול משפחתי, וכיון שאני הולך להיות כאן 6 (ודוק, שישה) ימים, החלטתי לכתוב קצת כל יום, גם על חוויות הטיול אבל גם כדי לנסות להסביר, גם לעצמי, למה אני עם עיניים נוצצות ומחייך חיוך טיפשי כבר בשדה התעופה, אחרי טיסה.

אז כן, היום הייתה רק טיסה, ונחיתה ב-JFK ב-22:45, מה שלא משאיר הרבה מה לעשות במסגרת משפחתית, מעבר לנסיעה למלון, מקלחת ולישון. סליחה, ולכתוב.

בדרך, לבד עם נהג מונית שתקן (המשפחה הגיעה כבר קודם בטיסה אחרת) אני יכול להסתכל מהחלון ולבחון את הנוף. כבישים מחוררים ולא מאוזנים, גשרי מתכת מתחלדים, סיבובים חדים מדי. מפעל עם 4 ארובות בכניסה מצד גשר קווינסבורו. מה יש כאן לאהוב?

ואולי את זה. העיר הזו נראית כמו בסיס ישן, שעליו הרכיבו טלאי אחרי טלאי של דברים, כשהיה צריך. בגלל זה חוצים מעליך כבישים לא קשורים שמשמשים כבש לגשר כלשהו, או ארובות פלסטיק באמצע הכביש לניקוז קיטור מהרכבת התחתית. כל כך הרבה שינויים, כל כל הרבה תוספות העמיסו על המקום הזה, ותחושת סחרחורת הכאוס ששולטת כאן בכל משכרת אותי. יש הרבה נוחות במקום מתוכנן כמו זה שאני גר בו, בקליפורניה, ויש המון קסם בבלגאן הקסום הזה, שמזכיר לי ציור של אשר במקומות מסוימים בעיר.

ומצד שני, זה לא עובר את רמת הפונקציונליות. אף אחד לא משקיע בשפצורים האלו מעבר למה שצריך לתפקוד שלהם. הגשרים הם קורות מתכת וברגים, בקושי צבועים נגד החלודה, הארובות בכביש נראות כאילו תקעו אותן שם אתמול, כתחליף זמני עד לפתרון הקבוע. כבר 40 שנה.

אם בתל אביב צריך להוסיף גשר, זה יהיה פרוייקט של שנתיים ובסיומו הגשר יהיה מעוצב, השינוי במרחב ישתרע ברדיוס של 50 מטרים נוספים מהגשר והכי חשוב – לא יראו את קו התפר. ישקיעו הרבה בלדאוג שיראה כאילו זה מה שהיה שם מעולם.

לניו יורק אין זמן לשטויות האלו. זו לא עיר שיכולה להרשות לעצמה לסגור משהו ליותר מדי זמן. פועל עם קומפרסור, חור לאדים וסיימנו. הכביש העילי הזה יציב מספיק? קדימה, לפרוייקט הבא. ואולי, ניו יורק התבגרה כבר ממחשבות על יופי. עם כל כך הרבה אנשים, ועוד הרבה יותר שבאים לבקר או שרוצים לבוא, ועם זה שכל העולם מכיר בה, היא כבר לא מרגישה צורך להתגנדר לכבוד אף אחד. היא לא צריכה להסתיר את גילה ואת הקמטים. היא כבר ידעה מספיק אהבה ויודעת שיש הרבה שאוהבים אותה טבעי, בלי כחל ובלי שרק. ומי שלא רוצה, מי שמחפש עור מתוח וליפסטיק – שילך לסינגפור.

אז לילה, ומגיעים למלון. מהקומה ה-36 אפשר לראות את האמפייר סטייט המואר צבעוני, וגם הרבה בתי מגורים נמוכים ואפורים. יש כאן הכל, ביחד, דחוס לעיסה בלתי אפשרית שבכל זאת עובדת.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

לילה טוב.

לחלק השני

על זק והפליטה

את הקטע הקצר הזה אני כותב בלי שראיתי את האח הגדול יותר מ-10 דקות במצטבר, מבלי שידעתי מיהו יורם זק או דנה רון עד כה(הייתי צריך עכשיו לחזור לאתר כדי להזכר בשמה). אבל בעיתון לאנשים חושבים ראיתי את השם שלו, עם המילים “פליטה” ו”קשת מכסים את התחת”. לא הייתם נכנסים?

 

אז יש עורך אחד, יורם זק. הוא עורך ב”האח הגדול”. יש מין משפט כזה שאומרים למתמודדים, כנראה, לפני שמדיחים אותם מהתועבה, שהולך בערך ככה: “מתמודד ינקל, יש לך חצי דקה להסביר לאח הגדול לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את צריכה להישאר בבית האח הגדול”. ואז, יום אחד, העורך יורם זק, במהלך בדיקת מיקרופונים, אמר, בהתייחסו למתמודדת דנה רון ובפראפרזה על המשפט לעיל: "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". אבל המקרופון היה פתוח, וערוץ 20 קלט את האמירה ושידר אותה, והשאר היסטריה.

 

המקרה הזה ממש לקוח מספרי הלימוד. באופן אישי, אין רע באמירה של זק. כל מי שגדל בארץ בין בנים והיה בצבא שמע את סגנון הדיבור הזה. משתמשים בו בין החברה ולא ליד בנות, אף אחד לא משתמש בו להתחיל עם אף אחד (חוץ, אולי. מאמני פיתוי) או ליד אבא ואמא. מי שאומר את זה הוא בדרך כלל זה שאין לו סיכוי לעשות את האמור במשפט וזה מעיין ונטילציה עבורו.

משפטים מהסוג הזה הם כמו לחטט באף, להפליץ, לטעום את הפירה עם האצבע, חוק 3 השניות או כל דבר אחר שלפעמים עושים כשחושבים (או מקווים) שאף אחד לא רואה או שומע. לכל אחד יש דברים כאלו, שמלווים אותו כבר הרבה זמן, והוא לא יכול או לא רוצה להשתחרר מהם. אריק שמידט, טעה כשאמר שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך פרטיות. טעה כי לכל אחד יש מה להסתיר. בגלל זה מסביב לאסלה יש קירות.

והאמירה הזו היא אולי שוביניסטית, ילדותית, מיזוגנית ועוד, אבל מכאן ועד צקצוקי הלשון כלפיה קצת מתחסדים. אנחנו חיים במדינה שבה השר לבטחון פנים קורא לערבים "ערבושים", מפקד חיל האויר אומר שכשהוא מטיל פצצה במשקל טון על בית מגורים הדבר היחיד שהוא מרגיש זו מכה קלה בכנף, וששדיה של דנה רון, מבלי שאכיר אותה ומבלי להפחית מכבודה, בוודאי שיחקו תפקיד בוועדת הקבלה של האח הגדול, שבה ניסו לצפות מה ימסמר את הצופים (הגברים) למסך. אמירה מסוג זה היא לא הדבר שאם היינו מבערים (אותה או את הלך המחשבה שמוליד אותה) היינו הופכים לבריטים.

 

מצד שני, וזה תמיד הצד השני שיש לו יותר חשיבות, יש כאן בעיה. והבעיה היא המקרופון הפתוח. הדברים הללו, שמותר שיאמרו בפורומים מסויימים, אסור שיזלגו החוצה, ואם כן מי שאמרם (או מי שאחראי עליו) צריך לשאת באחריות ולקחת את עצמו למקום אחר (או, בהתאמה, לבעוט אותו לכל הרוחות). בדיוק כפי שאם אני אפליץ בגינה ומישהו יעבור לידי ויתן בי מבט מובחל, לא יעזרו לי טיעונים של אוויר פתוח, או שלא ראיתי אותו. האחריות לשמור את השגעונות שלי פרטיים היא שלי, ואני לא יכול להסתתר מאחורי התביעה לפרטיות אם פישלתי. אני לא יכול לדרוש מאותו עובר אורח לשכוח את הריח, ויורם זק ומשלמי משכורתו לא יכולים לפטור את עצמם בטענה שאלו סתם אמירות והן נאמרות בכל מקום וכל הזמן. הן נאמרות בכל מקום וכל הזמן, אבל לא כשאמא ואבא והילדים בסביבה, וגם לא כשאשתך או החברה שלך או המרצה למשפטים באיזור, ולא כשהמקרופון פתוח. וכשהוא כן פתוח, קשת צריכה לפחות לעשות הצגה של מישהו שיש לו ערכים ולהחליף את יורם זק, ובקול רם ויציב.

 

הערה: אני מוכן גם לקבל את התסריט שבו קשת טוענת שאין שום בעיה ומשאירה את זק בתפקיד, ואז פורץ חרם הצרכנים הראשון בישראל וכל האחים הגדולים עפים לעזאזל. או שלא. מה אכפת לי? אני לא רואה ערוצי טלוויזיה.

 

הערה 2: את הלינקים באתר "הארץ" קראתי בשיטת postorder. כלומר, לחצתי על כל לינק קשור שהגעתי אליו והתחלתי לכתוב כשהיה לי מספיק. רק אחרי שסיימתי חזרתי וקראתי את מה שנשאר, ואז גיליתי שניב שטנדל, בכתבה הראשונה, כתב בערך כמוני (או, נכון יותר לומר, אני כתבתי כמוהו) כולל צירוף המקרים המטריד של השימוש בביטוי "צקצוקי לשון". החלטתי לפרסם למרות זאת, כי לא קראתי את שלו לפני. מה שכן, הריני להודות כאן שהוא היה לפני.

עוד קצת על מצרים

נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כמו שאומרים אצל המקצוענים, נראה שנשיא מצרים (לשעבר), חוסני מובארק, נכנע סופית והתפטר מתפקידו. הוא עוזב את מצרים, אחרי שלושים שנות שליטה ביד חזקה ובזרוע נטויה. השבועות האחרונים הם אולי המקבילה של המצרים ל-10 המכות, שבעקבותיהן הבין פרעה של המאה ה-20 שהוא חייב לשחרר את עם העבדים (אם כי הפעם הוא עוזב, ולא הם).

אני חייב להודות שהדבר שהכי הדאיג אותי במהפכה הזו היא ההתמוססות שלה. בכל פעם שמובארק נאם והציע כפשרה את הדברים שהיה אמור לעשות מבלי המהומות (דמוקרטיה, צדק שיוויוני יותר, זכויות) עצרתי את נשמתי הוירטואלית בצפייה מתוחה: האם הפעם הם ישברו? האם הם עייפים, כואבים, מוכים כבר יותר מדי, ויקבלו את הפשרה, ויהפכו את המהפכה הזו, את חגיגת הדמוקרטיה הזו (ואני שונא קלישאות) למשא ומתן על תנאים, שבהם האנשים הקטנים מקבלים משהו קטן ולא חשוב שהיה צריך להיות שלהם מכח הזכות, ואילו האנשים הגדולים מבססים מחדש את מעמדם, עם חיזוק של "תראו כמה אנחנו טובים ומוכנים לוותר למען ההמון". משהו כמו מאבקי השמאל או מאבקי הסטודנטים בישראל (מישהו אמר פיצה?).

ובכל פעם מצאתי את עצמי משחרר את הנשימה בהקלה למקרא התגובות. בכל פעם שקראתי שההמון צעק בוז, שההמון הבטיח מהומות בתגובה לפשרה, כשההמון קרא "החוצה!” מבלי להתבלבל, עלה לי חיוך עם הפנים שאולי (וכבר אמרתי שאני שונא קלישאות) יש עוד סיכוי למין האנושי.

אני עדיין מודע לכך שאני כותב מהמקום הנוח שלי בקליפורניה. אני לא חוטף מכות בכיכר, או עובר עינויים של המשטרה החשאית. ואני עדיין משתדל לעקוב מקרוב אחרי מה שבעיני, יהיה אחד הארועים המכוננים של המאה. אני מקווה, לפחות.

כמה דברים צדדיים שעולים מהסיפור הזה:

אמריקנים. אחרי השבוע הראשון של ההתקוממות, שבו ארצות הברית עדיין לא ידעה במי לתמוך, נראה ש(כרגיל) הולכים עם המנצחים. אני אומר את זה למרות שהם לצידי, כי אני בטוח שאם באותו שבוע הסוקוריטטה של מובארק הייתה רוצחת 2000 איש ומענה עוד 20,000 ושוברת את ההתנגדות, אמריקה והעולם שמאחוריה היו מגיבים בהודעת גינוי קלה (ומתואמת עם מובארק, סביר להניח) שאחרי היו חוזרים לתת לו כסף ונשק ולארח אותו אצלם כמנהיג המדינה הערבית החזקה באיזור. אבל זה הדבר הקטן. הדבר הגדול הוא שמאז שנפלה ההחלטה לתמוך בעממי ולזרוק את מובארק לכלבים, נראה שברק אובמה ועוזריו לא מסוגלים לסתום את הפה. מזכיר הבית הלבן אומר שהעם המצרי רוצה <…>. ברק אובמה ומנהיגי המערב מאוכזבים מנאום מובארק. באמת? זה מה שנראה חשוב? מי אתה שתגיד? מה, ארה"ב לא ידעה את זה קודם? חיכיתם עד שהאנשים בכיכר יחטפו כאפות אמיתיות בשביל שאתם לא תחטפו כאפות וירטואליות? לא נתתם לו את האמצעים בהם הוא היכה במתקוממים? באמת, איזה כיף שההמונים הפילו את הבריון הגדול, ועכשיו הבריונים הקטנים יכולים לבעוט בו בלי להפגע באמת.

ישראלים. כצפוי, זמנים קשים עוברים על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לבינתיים, ועאלק). עיתונאי הוילה, לוחמי צדק וחופש דיבור שכמותם, מדבררים את מערכת הבטחון. ולא את החיילים, אלא את מערכת הבטחון הפוליטית, את האנשים שרוצים שלום ובטחון כמו שחברת אנטיוירוס רוצה שלא יהיו וירוסים, או כמו שחברת תרופות רוצה שלא יהיו מחלות. והאנשים האלו, שהביאו לכם את גרסת הבמאי ל"בכל דור ודור קמים עלינו" (מצרים, סוריה, פלסטינים, אירן) ממשיכים לתת את הטון ולהזהיר שהשינוי לא לטובתינו (במקרה הטוב). בהאחזות החמאס בסיני (גם הפחדה וגם מורשת מוזיקלית צבאית), האחים המוסלמים, הברחות לרצועת עזה – אלו כולם מושגים שיחזרו הרבה בזמן הקרוב.

קצת מצחיק לקרוא פרשנות **ישראלית** שקוראת למצרים 'דמוקרטיה בחסות הצבא'. במדינה שהמתאם בין אלופים ומעלה לפוליטיקאים (כושלים וחוזרים), שבה דובר צה"ל הוא מין אורקל, שלמרות שנתפס בשקר העיתונאים ממשיכים להתייחס לדבריו כאמת צרופה, מצחיק להצביע על שכאלו בין עיני המצרים. דני דור כתב פעם שהיתרון של אזרח בדיקטטורה הוא שהוא יודע שכל המערכת מסביבו היא שופר השלטון בעוד שאזרחי דמוקרטיות מאמינים שמהדורות החדשות באמת מייצגות איזושהי אמת. בפראפרזה על זה אפשר לומר שהחסרון בלחיות במדינה שמעריצה את הצבא הוא בחוסר היכולת ליטול את הקורה הירוקהזית הזו (ולא חאקי, תום) מבין העיניים.

גלנט, לא בשמי – שתי הערות (ארוכות) על המצב

  1. יואב גלנט, (לא?) הרמטכ"ל הבא

    גילוי נאות: לפני כ-15 שנים, טבע צוער השייטת רן קמחי בתאונת אימונים, יום לאחר יום ההולדת שלי (לקח להם עוד יום למצוא אותו). רן היה חבר ילדות שלי והמוות שלו,  שהחריב את חייו של הוריו ומשפחתו, השפיע עמוקות על החבורה שלנו. במידה רבה אותותיו ניכרים עד היום, בדרכים ישירות ועקיפות, שאין לי ענין להכנס לתוכן עכשיו. התאונה הייתה שרשרת של טעויות והתגרויות באמצעי בטיחות, החל מצלילה עם משקל גבוה בהרבה מהמותר על פי הוראות הבטיחות, וכלה בצוות ההצלה שלא היה לבוש כראוי למקרה כזה, למרות שהיו אמורים. מבלי לזלזל באחרים, היה זה אחד ממקרי המוות המיותרים ביותר, שהיה יכול להמנע בקלות אם אנשים היו לוקחים את מה שהם אמורים לעשות מיקרוגרם אחד יותר ברצינות. מי שפיקד על השייטת באותו זמן ונושא באחריות המיניסטריאלית (אם לא בעידוד ישיר של התופעות הנ"ל) היה יואב גלנט.

    שלשום, שבועות ארוכים של אחד מהמופעים היותר מבחילים בצמרת הפוליטית של צה"ל (כי אין מה לומר, הצמרת הזו היא פוליטית ונבחרת לפי שיקולים אחרים מאשר היכולת לצעוק 'אחרי')  הגיעו לסיומם בשתי מסקנות חשובות. הראשונה, שיש סיכוי לשלטון החוק ולמלחמה בשחיתות. ראש הממשלה חסר החוליות ביותר בהיסטוריה של המדינה; שר הבטחון, שאם לא מוכיח את קיום הפיניקס האגדי, לפחות מראה שיש אנשים שלפחות מבחינה פוליטית אי אפשר להרוג; וועדת טירקל, שזכתה מן ההפקר בקרקס שבו זיכתה את ישראל מאחריות למעשיה בעיניים עצומות כמעט, הפסידו למבקר המדינה וביטלו, לפחות רשמית, את מועמדותו של גלנט לרמטכ"לות. הפארסה הזו, שהחלה בנסיון להציג את גלנט בתור תככן (פרשת הרפז) והתבררה כתככים מהצד השני (שלא רצה את גלנט כרמטכ"ל), ומשם לפרשת הקרקעות בעמיקם, מעלה חשק להקיא ולומר שאפילו אם אין בזה כלום, למה לנו רמטכ"ל שכל כך הרבה אנשים רוצים ברעתו? האם לא מספיק לנו שינהל את הצבא, אנחנו צריכים שיקדיש מזמנו כדי להלחם במתנגדיו? וזה כמובן, במקרה שכל ההאשמות אינן נכונות.

    שכן, וזו כבר המסקנה השנייה, אם אם יש משהו מאחורי האישומים הללו (לכאורה), הרי שעמדנו, בתקופה מאוד רגישה מבחינת מדינת ישראל, לתת את הפיקוד העליון על הצבא לאיש שהראה (לכאורה) שחוקים הם דבר שהוא מציית לו כשאין לו בעייה איתם. וכשיש לו (לכאורה), או כשבא לו לעשות משהו בניגוד לחוק (לכאורה), הוא לא מתבייש להתייחס לכל הארץ כאילו היא מגרש המשחקים שלו. מה זה עוד דונם (לכאורה) או עוד 15, זה שטח ציבורי ולא שייך לאף אחד. אני קורא ציטוטים מהראיון איתו באתר 'הארץ' (עפרה אידלמן) ולא מאמין שמדובר באיש מבוגר ולא ילד בן 12 (לכאורה).

    "כאשר הגענו…וראינו שלמעשה כמות המדרגות הזאת היא הרבה יותר ממה שדמיינו מלכתחילה, ובסוף, אני לא נמצא בבית, לא בשביל לסחוב סלים ולא בשביל דברים אחרים…" (הוא החליט לשנות את התכנית וליצור שביל גישה מלמעלה,  ובתכנית המשופצת שהגיש הפכה הנחלה שלו ל-6.4 דונם במקום 5. לכאורה).

    בחלקת  עצי הזית שלו הוא ביקש לנטוע עצים במרחקים של 4 מטר אחד מהשני, אבל הקבלן המבולבל נטע אותם במרחק 7 מטר אחד מהשני, מה שהכפיל את השטח. לכאורה, הוא לא שם לב לזה שהמרחק גדול כמעט פי שניים ממה שרצה. טוב, כנראה שיכולת אומדן מרחקים יורדת עם השנים. אבל גם כשקיבל מכתב שהצביע על הבעיה, לקח לו 4 שנים לכאורה לתקן את העוול. למה? כי השנה הייתה שנת שמיטה, ו"אם אתה עושה את זה תוך כדי שנת השמיטה, המצב הוא שכל המטע לא כשר. רוב המשפחה של אשתי אנשים שומרי מסורת". ומה הקשר לאשתו ומשפחתה? ובכן, המטע היה בשבילם. "בואו נשים את הדברים בפרופורציות" אומר גלנט (לכאורה), "בסך הכל ביקשתי לטעת זיתים, והסיבה לטעת זיתים היא על מנת להראות לבני המשפחה ואחרים שאפשר להפיק שמן זית לא מהמדף בסופרמרקט". כלומר, שטח ציבורי הוא בעצם פוטנציאל חינוכי של יואב גלנט, ומותר לו להשתלט לכאורה על שטח לא לו לכאורה, כי הוא רוצה ללמד את משפחתו שאפשר להכין שמן זית בחינם בבית, ולא שיגנבו אותך בסופר. ולא, השימוש במילה 'יגנבו' הוא לא במקרה.

    המצב הזה, שבו יותר ויותר אנשים מהצמרת הפוליטית (ושוב – כן, רמטכ"ל הוא עמדה פוליטית לגמרי, אפילו שהתנאי ההתחלתי שלו הוא להיות אלוף בצבא)  מוכיחים שהם אמנם לא מובארק, אבל חוקים, בעיניהם, זה משהו שנועד לפשוטי העם, ולא לגיבורי תהילה שכמוהם, שפיקדו על הצלחות צבאיות מזהירות כגון 'עופרת יצוקה', וכן מגיע להם יותר. זה לא רק בפוליטיקה, זה גם בצבא, והמצב הזה בטח שלא משחק לטובתינו, פשוטי העם. ראו הוזהרנו.

  2. דברים שנעשים בשם הקבוצה, או "מה שקורה בווגאס – נשאר בווגאס"

    קיבלתי השבוע, דרך אחת מרשימות התפוצה השמאליות, קישור לאתר (או הבלוג) של "לא בשמי". מוזמנים ללכם ולבנות את דעתכם לפני שתיקראו את שלי.

    אני, בתור אחד שחי כרגע בארה"ב, לא עושה הרבה מעבר ללקרוא ולהתלונן, ומדי פעם להטיף לאנשים. במשפחה שלי קראו לי פעם 'מהפכן של כורסאות'. אבל בכל חוסר העשייה הפיזית שלי, אני מודע לדבר אחד חשוב – אני לא משפיע. תמיד חשבתי שאם ארגון פלסטיני יחטוף אותי אני אוכל להסביר להם שהם לקחו את האיש הלא נכון, כי אני בעצם בעד אותם דברים שהם נלחמים עליהם. אבל בעצם, כשאני חושב על זה היום, אם אני אצטרך להראות להם דברים שעשיתי, אנשים שפגשתי או הפגנות שדמעתי, יהיה לי מעט מאוד לענות.

    הטקסט של "לא בשמי" נופל במלכודת הזו, בלי לשים לב שהיא שם. בכל הטקסט הזה אין ולו מעשה אחד אמיתי. הכל מסתכם באמירה, ואפילו לא כזו שמופנה כלפי בני אדם אחרים, אלא רק כלפי המחשב. לא צריך לעשות שום דבר חוץ מאשר לכתוב "לא בשמי", ואז לקום, לנסוע, להסתובב, לאכול במסעדה שחתמה על תעודת "עסק נקי מערבים", לעבור ליד העיר שבה מפגינים על 'בנות ישראל לעם ישראל' בלי למצמץ, ליד השכונה שבה פליטים חוטפים מכות משוטרי יחידת הגירוש או שהמקומיים מפגינים נגדם בגזענות, ואז לחזור הביתה, להביט שוב במחשב ולהרגיש מטוהר.

    נכון לכתיבת שורות אלו, 5 אנשים כתבו "לא בשמי" בתגובות (ועוד תגובה שנמחקה ועוד אחת שמסבירה למה נמחקה). איש מהם, כולל קרן מתל אביב שפתחה את האתר, לא מזדהה בשמו המלא (או בכל פרט אחר שעשוי באמת לזהות אותם ולדרוש מהם להגן על הקריאה הזו). כל אחד מהם מוסיף, על שמו הפרטי ומקום מגורים כללי, את המילים "לא בשמי". וזהו. אין "לא בשמי, ואני הולך להגיע להפגנה הבאה ולהתווכח עם האנשים שחושבים שצריך לגרש פליטים", או "לא בשמי, ובפעם הבאה שאני אראה מישהו מחזיק שלט שאומר שהבנות הן שלנו, אני אדאג שלא יוכל לעשות יותר שום דבר עם בנות". כלום. אמירה ריקה, מלאת פאתוס, מול הקיר.

    אני אומר את זה בתקווה שאני טועה ושהאתר הזה יתהפך ויתברר בתור אסמה מחפוז של השמאל בישראל. בסך הכל, גם אני רוצה לצעוק "לא בשמי" על כל הדברים המגונים שמוזכרים שם. אבל,  בצער קודר אני נזכר שהם כן נעשים בשמי, אפילו אם אלך ואלחם נגדם. הם נעשים בשמי כי אני ישראלי, ועד שאני ואחרים נדאג שהם יפסקו, כל קריאה דרמטית שכזו היא נסיון לרחוץ ידיים מדם שאחרים התיזו עליהן. ועד אז, לא יהיה לי מה לומר לחוטפי.

על מצרים וחיות אחרות

רציתי בתחילה לכתוב את הפוסט הזה בסגנון "קול קורא לעם המצרי". אבל ויתרתי. ראשית, קולות קוראים שכאלו נשמעים לי בדרך כלל מתנשאים ומנופחים (עצם השיום "קול קורא" אומר "תקשיב לי, אני יודע יותר טוב"), גם כשהם מגיעים מהצד הפוליטי שלי, ושנית, אולי בעידנים קודמים הקולות האלו קראו באמת למכותביהם. היום, עושה רושם שהקול קורא בעיקר לקוראים מהצד, אלו שכאילו מציצים בו, ולא לנקרא הרשמי.

מה קורה במצרים? שאלה טובה. אני לא מזרחן או איש מודיעין, אין לי יותר מקורות מידע מאחרים. כל מה שכתוב כאן למטה הוא פרשנות שלי לדברים שקראתי.

אז בוקר אחד קמו אזרחי מצרים והחליטו שנמאס להם מהממשל שלהם, ושכנראה שהוא לא יתחלף בשנים הקרובות, בבחירות. הם גילו, כל אחד בנפרד, שיש עוד כמה אנשים שחושבים כמוהו, ואולי אפשר לעשות עם זה משהו. והם עשו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

או שעדיין לא. נכון לרגע זה, שום דבר עוד לא סגור. מובארק, הנשיא שאולי הודח, נשא נאום שבו, כמו כל דיקטטור נאור, זרק את האחריות על מישהו אחר וקיבל על עצמו את המשימה של שיקום המדינה. הוא פיטר את הממשלה ומינה ראש ממשלה חדש. והוא עצמו, כמובן, לא מש מילימטר ממקומו.

הנאום התקבל בבוז, ונכון לעכשיו לא נראה שמשהו השתנה. המשטרה משתמשת בתחמושת חיה נגד המפגינים, יש שמועות על חיסולים המוניים של אסירים פוליטיים, חלקים מהצבא עורקים לצד המפגין. בלאגן. והגל הזה, שהחל בתוניסיה, מתפשט. ירדן? לוב? סוריה? מי יודע.

ומכל הצדדים מפרשים. בפארפרזה על דיוויד בואי, אני מקווה שהמצרים האלו, שאתם יורקים עליהם בעודם מנסים לשנות את עולמם, חסינים לעצות שלכם – הם מודעים למדי למה שעובר עליהם. הם יעשו את מה שהם צרכים לעשות, כמו שהם צריכים לעשות, בלי להתחשב במה שזה אומר לגבי ישראל, ארצות הברית או מדינות ערב האחרות.

דיבורים בישראל אומרים שמובארק לא ייפול, שהסיכון הבטחוני שלנו גדל. שהטנקים המצרים רק מחכים לשעוט אלינו דרך סיני. הצבא המצרי נטש את הגבול עם עזה, מה שמאפשר לפלסטינים לעבור פנימה והחוצה, ושמועות על כך שהבדווים בסיני משתלטים על ערים.

בתקשורת ממצבים את הארועים כאיסלמיסטים, כהפיכה של האחים המוסלמים. הדיווחים שאני קורא טוענים אחרת. אפילו אם לאחים המוסלמים יש בסיס חזק, הם לא היחידים שם, הם לא אוחזים במוסדות הכח והם לא יכולים להחליף את השלטון בדיקטטורה משל עצמם, כי שאר השחקנים לא יקבלו את זה. אם הם יעלו לשלטון, הם יצטרכו לרצות את האחרים מבחינה פוליטית. לכל ג'יני יש את האזיקים שלו.

לדעתי ישראל בטוחה לבינתיים. לצבא המצרי, או לאנשי הצבא המצרים, ליתר דיוק, יש דברים אחרים לדאוג להם לפני השנאה התהומית שלהם (אם יש להם כזו) לאויב הציוני מצפון (אם כך הם רואים אותנו). זה לא יפריע, למעשה כבר לא מפריע, לכרוזי הבטחון הישראלי להשתמש באירועים במצבת ההפחדות שעוזרות להם להחזיק אותנו, הישראלים, בהרגשה שכולם נגדנו, כל רגע עומד לקרות משהו נורא וכדאי שכולנו נשמע להוראות.

מה שקורה עכשיו במצרים הוא טוב לכולנו, לא משנה מה יצא ממנו, והוא יכול להיות רע לישראל ולארצות הברית, כישויות.

הוא טוב לנו כי כל משטר דיקטטורי שנופל בהתקוממות עממית הוא דבר טוב לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולאיכות החיים של כולנו. אפילו אם יעלה שם משטר שאינויותרטוב זו עדיין אבן דרך, שמראה שיש צידוק להתקוממויות מסוג זה. ואם זו לא תביא מזור, אולי הבאה כן, או זו שאחריה.

הוא רע לארצות שלנו כי אחרי שנים שמפמפמים לנו שהשלטון הכוחני מובנה לתוך התרבות הערביתמוסלמית, מסתבר שמדובר בשליט דיקטטורי מהסוג הרגיל, שמשתמש בהרבה כח כדי לשמר את עצמו, ובאנשים, שכמו רוב מי שחשוף לעינויים, ישלים עם הרבה חרא אם הוא יחשוב שזה יקל על מצבו, או שהמשך ההתנגדות יחמיר אותו. עכשיו כשזה קרס, יגידו לנו שמה שיעלה הולך להיות הרבה יותר גרוע, שלאנשים האלו אין אלוהים (מלבד אללה, והם יעשו הכל כדי להביא את שלטונו על כל העולם), ושהיה עדיף לנו לתמוך בשקט בדיקטטור, מאשר לדבר עם האנשים באמת.

מקורות שונים ומשונים מצביעים על כך שהגז המדמיע ששימש את המשטרה הגיע כחלק מסיוע אמריקני. העובדה הזו לכשעצמה היא שולית, אבל האזכור החוזר שלה מצביע על כך שלרבים, כולל להרבה אמריקנים, נמאס ששוב ושוב מסתבר שהממשל, למרות קריאתו לדמוקרטיה, מוצא את עצמו במיטה עם הצד הרע של הסיפור.

בישראל סביר שתשמעו עוד ועוד דברים קודרים על ההתקוממות ועל תוצאותיה. אתם לא חייבים שלא להאמין, אבל מומלץ לשמוע גם קולות אחרים, וגם להקשיב לאנשים בשטח. טוויטר הוכיח את עצמו כבר באירן ובתוניסיה, וגם כאן האנשים עצמם משדרים מהשטח. גם אם לא הצטרפתם, אתם יכולים לקרוא את הציוצים בדרכים אחרות, כמו אתר טוויטר או חיפוש בגוגל. דיקטטורה היא דבר רע אפילו אם היא רק דיקטטורה של מידע מפחיד.

כמה מקורות:

אתר אל ג'זירה באנגלית (מאפשר צפיה בשידורים)

אתר אלערביה באנגלית (מאפשר צפייה בשידורים)

הארון מוגול (שאני מניח שרצחתי את שמו) בהאפינגטון פוסט, על למה ההתקוממות הזו היא לא איסלמיסטית

שריף עבדל קודוס בדמוקרטיה עכשיו, רשמים של מקומי שחזר למצרים

עמוס הראל, שבדרך כלל לא מצטיין באנטי מערכתיות, על כשלון מערכות המודיעין לחזות את הארועים (אפוף בהערכות קודרות לגבי העתיד).

דיווחים בטוויטר:

דנה שונרא וניתאי פרץ מעבירים הרבה דיווחים מהחזית. בציוצים שלהם אפשר למצוא הרבה מקורות מהשטח וממקומות אחרים (נכון לכתיבת שורות אלו יש ציוץ אחד ששגרירות ישראל בעמן פונתה. למרות שאין אישור כדאי לזכור שבטוויטר דיווחו על פינוי השגרירות בקהיר הרבה לפני שישראל הפסיקה להתעקש שלא כך הדבר).

חזרה לגזל המרחב

לפני שנה וחצי (בערך) כתבתי כאן על שכונות ואזורים שדייריהם מרשים לעצמם לנכס את ההיקף של ביתם, להתאגד (תופעה יפה לכשעצמה) עם שכניהם ולהגדיר את הרחוב/שכונה בה הם חיים כאזור סגור עם שומר. אז מחיתי נגד התופעה, שהיא בעצם חלק מאותו מנגנון שהביא לנו את וועדות הקבלה לישובים. הכל נובע מאותה קסנופוביה שהולכת וגוברת בישראל בשנים האחרונות. רובה (אם כי לא כולה) מופנה כלפי 'ערבים' כקבוצה מכלילה – פלסטינים מהגדה ומעזה, פלסטינים אזרחי ישראל ("ערבים ישראלים"), בדווים וכיוצא בזה (למרות שאין לי כל כך מושג מי עוד יוצא בזה). הרי ידוע שהמשטרה לא נכנסת לישובים מסויימים, שאחוז גניבות הרכב ממזרח לכביש חיפה הישן הוא מהגבוהים בעולם ושבני נוער שמסתובבים בדרך חיפה או בהוד השרון מהווים סיכון שיש להתרחק ממנו.

היום מתפרסמת ב-"הארץ" כתבה (תמונת מסך) על עמיקם קימלמן מהוד השרון, שהגיש תביעה נגד המחסומים הללו בעירו מהסיבה הכי פשוטה והכי הגיונית: הם מפריעים לו ללכת איפה שהוא רוצה. או בציטוט: "למה שמישהו ימנע ממני ללכת ברחוב בעיר מגוריי?". אכן, למה?

אז אם להתעלם מהעובדה שאני מסכים עם קימלמן, הסיבה האחורית כנראה קשורה יותר למנטליות שהזכרתי למעלה. אחרי שכולנו גדלנו כאן על האתוס שזהו המקום שבו אף אחד לא ירדוף אותנו, אנחנו מנסים לפרקטל את זה שוב ושוב לתוך החיים שלנו – אם נסגור בחוץ את הדברים הרעים, הם לא יגיעו אלינו. אז אלימות, אונס ושימוש באלכוהול מרקיעים שחקים בקרב מתבגרינו, אבל כל מקרה כזה שמדווח מלווה במילמולי תדהמה של ההורים על איך לא ידענו, הוא כזה ילד טוב. כי גם את גידול הילדים סגרנו בחוץ, השארנו אותם מול הטלוויזיה שתלמד אותם איך לחיות. אלו הפירות. נושא גדוש בפני עצמו.

שני דברים חיוביים שאני יודע לגבי מה שכתבתי למעלה.

האחד, זה שיש גם אחרת. מישהו שאני מכיר בקרית אונו סיפר לי שאחת הדרכים של ההורים להתמודד עם עליית כמות בני הנוער השיכורים היא סיירות לילה של הורים. הייתי רוצה להאמין שהם מדברים עם הנערים ומשכנעים אותם להפסיק, אבל מתוך תודעת מציאות אני מוכן גם להסתפק בזה שיגררו אותם הביתה בוכים וצווחים, להתחיל טיפול משפחתי.

השני הוא שלפי הכתבה, עמיקם קימלמן זכה במשפט והעיר תסיר את המחסומים הפיראטיים, ופסק הדין הזה תקדימי לגבי ישובים אחרים (גם כאן, הייתי שמח אם ארסוף וה-YOO היו נופלים ראשונים, אבל הם בטח יקנו מישהו שיבטיח שזה לא יקרה). אם זה יגיע לידי ביצוע, אולי סוף סוף אנשים יתחילו להתמודד עם מה שלא מוצא חן בעיניהם במקום לעצום עיניים ולקוות שזה ילך.

על אריות, תותים וחופש

ייתכן שקוראים שאינם הורים לילדים בני יומם לא ייתחברו לפוסט הזה. סביר שאני, עד לפני שנתיים, הייתי פוסח עליו גם כן. אבל גם אתם מוזמנים להמשיך לקרוא, ואולי יעניין גם לכם.

ב"הארץ" מתפרסם היום מאמר בשם "אך הסוף היה מדהים: מדוע הורים מצנזרים ספרי ילדים" (ההפנייה מהאתר הראשי עם כותרת שונה: “האריה שאהב תות כבר לא טיפש") של לימור גל, שמדבר על סיפרי וסיפורי ילדים שנכתבו לפני זמן רב, והורים רבים עדיין מקריאים אותם לילדיהם, אך משנים מילים מסויימות או ביטויים מסויימים (או שמשמיטים קטעים) שלא מתאימים לרוח התקופה. כך, “ילדה לא טובה" הופכת ל"ילדה שובבה" ב"ויהי ערב" של פניה ברנשטיין, “אך הסוף היה מבהיל" הופך ל"אך הסוף היה מדהים" ב"פילפילון" של מרדכי זעירא, “מה את מקשקשת יעל" מ"הבית של יעל" של מרים רות מושמט לגמרי, וב"האריה שאהב תות" המילה "טיפש" (“כבר לא מתנהג כמו טיפש") מוחלפת ב"עיקש" או "פשפש". כל אלו ציטוטים מהכתבה.

את ההתנהגות הזו אני מכיר כבר מחברים שלנו, שמגדלים ילד גדול מאיה ב-8 חודשים. שם נתקלתי בתופעת פילפילון, כש“פילפילון נבהל מאוד" הפך ל"פילפילון שמח מאוד" מאותן סיבות. אכן, אם להקשיב לשיר, ילד (פילפילון) שלא מצליח במשהו ואז נבהל מאוד כי אבא מגיע הביתה מעורר שאלות מאוד קשות, אבל זוהי המציאות. אני אישית לא מתחבר לגישה הזו, כי זה נראה לי ייפוי מציאות שלא מחזיק מים, כמו "לרדת בגדול" בין כל הפרסומות לאוכל ותכניות בישול, או "משפחת חורגת" של אלון גל, בים של פרסומות ותכניות שרק קוראות לך לבזבז. עלים ותאנים עולים לי בראש. אחרי הכל, מספיק שהילד ייצפה פעם אחת בערוץ הילדים או יקשיב לרדיו וישמע פניני עבר כגון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" (לפריז אאוט או לפיתוי מהיר?) בשביל שכל הכסות המתקתקה הזו תמחק. אחרי הכל, האלימות לא נעלמה. היא פשוט הפכה למשהו שלא מדברים עליו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על האריה שאהב תות.

אנחנו מקריאים לאיה ספרים כמעט מגיל אפס, לפני השינה וגם ככה סתם, ויצא לי להחשף להרבה ספרים, בעברית ובאנגלית, חדשים וישנים. ישנם ספרים שמתארים משהו אבסטרקטי, כמו "brown bear, brown bear, what do you see?” של ביל מרטין ג'וניור, שעובר סדרה של חיות ושואל כל אחת מהן מה היא רואה (והיא רואה את הבאה), אחרים מתארים סיפור דמיוני, שניכרים בו עוגנים מציאותיים. למשל "איילת מטיילת" של רינת הופר, שמתאר ילדה שהולכת בשביל ופוגשת חיות שמבקשות ממנה טרמפ, והיא מסיימת את הטיול בביתה, עם חיפושית בכיס, ציפור על הראש, ג'ירף על האף ועוד. למרות שהתסריט רחוק מן המציאות, אפשר לשמוע את האמא שיושבת ליד מיטת ילדתה וממציאה את הסיפור לפני השינה, כשכל ערב הן מוצאות חיות חדשות שירכבו על איילת במקומות שונים, והילדה מתגלגלת מצחוק עם כל צירוף חדש (לפחות, ככה אני מדמיין את זה).

ויש שנצמדים יותר למציאות, כמו "ברכבת יושבת ארנבת" של טובה שינברג, שמתאר משחק של ילדה, שמסדרת כסאות בצורת רכבת ולוקחת חבורת בובות לטיול, או "את זה" של נירה הראל שמתאר נסיון של אב לתת לבנו את מה שהוא רוצה בלי לדעת מה זה (את זה!). הפשטות והחרוזים הכפויים לעיתים (“אבא אומר בבקשה / ומביא בובת נחש חדשה") גורמים לי לחשוב שכל הרצף קרה כפי שסופר (והתופעה, סביר להניח שמוכרת לכל הורה צעיר).

"האריה שאהב תות" של תרצה אתר שייך לז'אנר הזה. למרות שמסופר על אריה, שחי ביער, קל מאוד להבין שלא מדובר בסיפור חיות. האריה רוצה לאכול תות (“לא בשר ולא גבינהלא דיסה ולא קקאו") ואמו אומרת לו שאין להם תות (עד כאן הגיוני), כי ביער שלהם יש רק "פטל, שזיפים, סיגליות (?)…אורז, צ'יפס (??) קבב (???)”. האריה לא מקבל את ההסברים וממשיך לבכות. עד כאן, נשמע כמו תסריט קלאסי של ילד שרוצה משהו שאין (או שהוריו לא רוצים לתת לו) ומנדנד על זה שוב ושוב.

(זהירות, ספויילר!) ואז, מזדמנת לאריה הזדמנות לאכול תות והוא טועם אותו ואוכל עוד ועוד עד שהוא מגיע למסקנה שתות זה פויה והוא בכלל לא אוהב תות.

כאן, לדעתי, מגיעה נקודת המפתח, הפאנץ' ליין או מוסר ההשכל (בחר/י). הפסקה הבאה מבהירה שמאז הוא אוכל רק מה שאמו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש (ההדגשות שלי). ההחלפה של ה"טיפש" כאן חסרת משמעות כמו החלפת המילה fuck באות F באנגלית (למשל הביטוי הנקי והמשפחתי mother F-er). לקרוא למישהו "טיפש" לא מקובל כי סביר יותר שיקראו לו "דפוק", “בן זונה", "מנייק" או דברים אחרים, שסביר שהילד יישמע עוד לפני שידע לומר "אמא".

מצד שני, המטרה של כל הסיפור היא לחנך ילדים שלא לשאוף למה שאין להם, ולהקשיב תמיד להורים שלהם שאומרים להם מה לעשות (אחרי הכל, גם אם ימרדו יגלו שהוריהם צדקו מלכתחילה). המונח "טיפש" מקומם אותי כאן לא בגלל המילה הלאיפה, אלא כי הוא מצייר לי תמונה של ילד שמתאר להורה תסריט, דימיוני אולי, של מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וההורה משיב ב"אל תהיה כזה טיפש". האפשרות הזו, שמוצגת בספר, מסוכנת גם להורים, שחושבים שבגלל שהם ילדו את ילדם הם יודעים יותר טוב ממנו מה הוא רוצה או צריך, וגם לילדים, שקולטים מתוך הסיפור שלרצות משהו שאמא שלך אמרה שאין ממנו, זה להיות סתם טיפש (או עיקש, או פשפש).

אני אישית מעדיף שהילדה שלי תקשיב לי, תחליט אם מה שאמרתי הגיוני או לא ותלך עם מה שהיא רוצה. זה נכון בגיל שנתיים כמו בגיל 16 או 27. אמנם, סביר שבשני הגילאים הראשונים התנגדות שכזו תגרור עימות ואולי סנקציות, אבל זה המחיר שאני מוכן לשלם, גם בשבילה (ואני יודע שאני כותב את זה בסיטואציה רגועה, כשהיא ישנה את שנת הצהריים). אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תקרא את זה לפני גיל 27 (ואם את קוראת את זה, איה, תשכחי מזה ואל תהיי טיפשה), אבל אני רוצה שהיא תדע שמותר לה לשאוף לדברים גם אם אני חושב שהם לא נכונים, ושהתנסות, גם אם כושלת, היא דרך מצויינת לפתח הבנה ותודעה. כמו שאמר שודד הקברים עלום השם לאינדיאנה ג'ונס הצעיר: הפסדת היום, ילד, אבל זה לא אומר שאתה צריך לאהוב את זה. לגזור ולשמור.

צילומסך

צילומסך

עוד בנושא:

מיץ פטל באופן טבעי

אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה?

 

עדכון:

נתאי הבלוג "הרהורים של אבא" קרא את הכתוב ופרסם התייחסות. כתבתי שם מעין המשך, או פרשנות לעצמי, וחשבתי להוסיף אותה גם כאן. מוזמנים לקרוא את שלו ולחזור:

אני רוצה להבהיר כאן, ורק בגלל שלי לא כל כך ברור אם בסוף אתה תומך במה שכתבתי או מזהה אותו עם הגישה שטוענת שהילד יודע הכי טוב ולכן אסור לחנך אותו אלא לתת לו יד חופשית.
ובכן – אני לא. אני חושב שהרעות החולות שאנחנו רואים היום בקרב מתבגרי 10-15 השנים האחרונות נובעות מהגישה הזו – היחס למורים, האלימות וכולי. כולן מעידות על חוסר הפנמה של נורמות חברתיות (שאולי אינן נכונות אבסולוטית, אבל הן החברה שהילדים האלו גדלו לתוכה), שלדעתי נובע ממנטליות ילדותית שלא שויפה על ידי הכוונה. אני משתדל לכוון את הילדה שלי כמה שיותר, להראות לה איך מתנהגים ואם יש צורך, גם להסב אותה בכח, סמכותי או פיזי, מדברים שהיא, ממרום 1.5 שנותיה, לא מסכימה איתי עליהם.
אבל הגישה הספציפית ב"אריה" לא נכונה. האמא אומרת שאין תות, למרות שברור בהמשך הסיפור שיש, במרחק טיול ילדים, די הרבה. אין הסבר למה היא לא רוצה להשיג לבנה קצת. (והאמת, שגם אם הייתה אומרת שאריות לא אמורים לאכול תות, זה קצת עלוב כשהיא מציעה לו צ'יפס וקבב). האריה לא מורד בהוריו, או עושה מה שבא לו. אחרי הכל, אף אחד לא אמר שאסור לו לאכול. הוא נתקל באפשרות, ניסה והגיע בעצמו למסקנה שהוא לא אוהב. והתגובה היא – אתה רואה, סתם היית טיפש.
תגובה כזו, לדעתי, מעליבה ומסרסת את הילד, ונותנת להורה כלי נשק עוצמתי נגד הילד כל פעם שהוא לא מסכים עם משהו בלי סיבה מובנת, אפילו לו עצמו (אולי גם לו קראו טיפש כשהיה ילד). זה שגוי.
מותר להסביר לילדים, בלשון של מבוגר, למה אסור להם לעשות משהו. זה לא דיון, ואפשר אחרי פעם אחת לחתוך את זה תוך הפעלת סמכות. המילים ישארו אי שם בזכרון של הילד עד לתקופה שבה הוא יוכל לפענח אותן, ואולי עדיין לא להסכים.
בסיפור הזה, אני לא רואה איך אפשר לצאת מזה ככה. השימוש המבודח במאכלי בני אדם בתור אוכל לגיטימי קצת מוריד את האפשרות של "זה לא אוכל של אריות", ואני לא מצליח לחשוב, באמת לא, מה הייתה הסיבה האמיתית של האם (וכנראה שהיא לא הייתה קרדינלית, שכן היא מתייחסת להתנסות של בנה בשוויון נפש, ואפילו בשמחה, כי הוא כבר לא "מתנהג כמו טיפש"). בעייה.

על הסודיות

בסוף השבוע האחרון היכתה שוב ויקיליקס את הדיפלומטיה העולמית ושחררה לידיעת הכל מסמכים ומברקים אמריקנים רשמיים, אליה וממנה אל מדינות אחרות. כמות המידע ששוחרר היא עצומה, ורסיסי מידע חדשים עדיין מתגלים בתוכם, כמעט שבוע אחרי.
לצערי, סף הסבלנות שלי לקרוא מסמכים רשמיים באנגלית די נמוך, ואני חייב להסתמך על דיווחים ממקומות שונים על המידע. אבל רציתי לומר משהו על החשיפה עצמה ותגובת הציבור, או, נכון יותר – חוסר התגובה.

סודיות היא כלי נשק שנמצא בשימוש בשני סוגי מקרים: סוג 1, כאשר מדובר במבצעים מול אויב (צבאיים/אנטי התקפיים/התקפיים בדרך כלל, אבל לא תמיד) ויש צורך להסתיר את המידע כדי למנוע מהאויב להתגונן; וסוג 2 – להסתיר מעשים שיש מי שחושב שעלול להפגע מהחשיפה שלהם (לאו דווקא פגיעה פיזית). וזה כולל מעשים של מדינות (למרות שאין כזה דבר, ומעשים של מדינות הם בסופו של דבר מעשים של אנשים שהחליטו ואישרו) שנעשו כדי להשיג מטרה, לכאורה ראויה, באמצעים שלכאורה אינם כאלו.

על חשיבות הסודיות הצבאים ניתן להתווכח, אבל דבר אחד ברור – המבצעיות שבדבר רלוונטית רק אפריורית. אחרי ביצוע הפעולה המשמעות היחידה לסודיות היא אולי חזרה על אותה פעולה, במקרה והאויב עדיין לא מבין איך זה קרה. סיכויים קלושים. אחרי הביצוע, הסודיות הזו הופכת לסוג 2 – אותה סודיות שבאה להגן על אנשים מפני תביעה משפטית, פעולות נקם או פשוט בושה.

חשיבות הסודיות מסוג 2, לעומת זאת, אמורה להיות יותר שנויה במחלוקת. סודיות שאמורה להגן על מבצע הפעולה מפני מבוכה היא התשובה להיווצרות המוסר המדיני וחוקי מוסר למיניהם (חוקי מלחמה, זכויות אדם) – היא מאפשרת להפר הסכמות שהובעו על ידי המדינה בריש גלי, ולהמשיך לפעול בצורה שמפירה את 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך' בחסות הגנות פוליטיות ודיפלומטיות.

הסודיות הזו היא בעייתית, בלשון המעטה. אפילו אם נקבל את ההנחה שלעיתים מותר לבצע מעשים נוראים כדי לקדם מטרה ראויה (ובאופן מקרי, ההבנה הזו היא תמיד לגבי מקרים שבהם הצד ה'מבין' הוא גם הצד המבצע. אף אחד במערב לא היה מקבל את ההנחה שהטלת פצצת אטום על ניו יורק הייתה כדאית אם הייתה מסיימת את המלחמה, אפילו בנצחון בעלות הברית), הרי שהסודיות, בהגדרתה, לא מאפשרת לבדוק האם מושא ההסתרה אכן ראוי מספיק כדי שיסתירו אותו. שותפי הסוד הם מעטים ובדרך כלל מעורבים, בדרך זו או אחרת, במעשה עצמו ולרוב ניתן להניח כי מהימנותם מוטלת בספק – בין בגלל מעורבות ישירה ובין בגלל פנקסנות וחשבונאות – במקרה הבא שיעמוד למבחן הסודיות יתכן כי העושים והשופטים יחליפו תפקידים, ועדיף שלא להרגיז תליינים לעתיד.

כיון שרוב המעשים האלו נעשים בחברה סגורה – הממשל, חברי הכנסת, הצבא, המוסד לתפקידים מיוחדים ושירות הבטחון הכללי מורכבים מאותם אנשים לרוב, וחברים חדשים שמובאים בסוד העיניינים כל כך שמחים שהתקבלו למועדון, שהם מקבלים בלי עוררין את מדיניות המועדון האקסקלוסיבי – הציבור צריך לברך על כל בדל מידע שזולג לו החוצה, כל פרור שמגיע לעיתונאי כלשהו, שעדיין לא נפל למלכודת הדבש של 'עדיף לא לריב עם מושאי הסיקור'.

ולא כך. הדיון העיקרי שמתנהל עכשיו אינו על הדברים שפורסמו, אלא על הפרסום עצמו, על ויקיליקס, על אישום באונס נגד ג'וליאן אסאנג' – מייסד ויקיליקס והאיש המזוהה ביותר עם המושג, ולא נמצא תובע מקומי שיאמר 'יש כאן האשמות חמורות ואולי כדאי לחקור אותן'. ואולי זה עוד יבוא. מי יודע.

דובר הבית הלבן גיבס הגיב לקריאתו של אסאנג' להתפטרותה של הילארי קלינטון על אם יתברר שאכן ביקשה משגרירי ארה"ב לעסוק בריגול ב:'מדוע עלינו להתחשב בדעתו של איש אחד?'. צודק. הבעייה הגדולה היא שאכן הדרישה היא של איש אחד. אין הפגנות ענק מול הבית הלבן בקריאות 'לא רוצים שינהלו את המדינה שלנו כך'. להפך – סביר שגם אוסטרליה, שמנסה להתחנף לארה"ב ולמצוא דרך לעגל את אחד הריבועים החוקיים שלה ולעצור את אסאנג', נפגעה גם היא מהפעולות שנחשפו.

ציטוט שמיוחס לבנג'מין פרנקלין אומר שעם שמוכן לוותר על מקצת מחרויותיו כדי לקבל קצת בטחון, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. אם נקבל את העובדה שמידע וידיעתו הם חירות, הרי שהמצב הזה הולך וגובר בחלקי העולם המערבי, עם אנשים שמוכנים שייענו אחרים, כל זמן שלא יספרו לנו על זה (ולפעמים אפילו לא זה). ההכחשה העצמית הזו, שלא נדע מה עושים בשמנו, פורסת מטריה רחבה שתחתיה מלבלבת שחיתות, קידום עצמי על חשבון אינטרסים ציבוריים, בטלות בתפקיד ועוד.

בשנות השבעים, חקירת פריצה לבית המפלגה הדמוקרטית (בנין ווטרגייט) כדי להתקין מכשירי ציתות הובילה להתפטרות נשיא ארה"ב. והיום, הדרישה משרת החוץ להתפטר כיון שקראה לשגריריה לרגל אחרי מדינות ידידות היא דרישה של איש אחד. כמו שאמר סחרוף: כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו.

ויקיליקס היא אור באפילה. היא אחד הסימנים השפויים האחרונים שנשארו לנו, אור בודד בחושך ההולך ומתעבה.החושך שמקודם בידי אותו גוף עלום של אנשים, שחושב, כמו קולונל ג'סופ, שאין לו זמן או צורך להסביר את עצמו לאדם שישן ומתעורר תחת שמיכת הבטחון שהם מספקים לו, ואז מעז לפקפק בדרכים בהן הם מספקים אותה. הגוף הזה מעדיף שנגיד תודה, נסתום וניתן לו לעשות מה שהוא רוצה. ואם אנחנו לא רוצים לדעת – יותר טוב.

ורשות הדיבור לעוד נשיא לשעבר, ג'ון קנדי:

 

הם לעולם לא חוזרים

סרן ניק בלע שוב, וגילה שוב שגרונו יבש.

הקפטן נאם על הדוכן, כהרגלו מדי שבוע. רק שלא כמדי שבוע, הפעם סרן ניק עמד לדבר. ברשות, ואפילו בהזמנה, אבל הדברים שעמד לומר, ובכן, הוא העדיף שלא לחשוב עליהם כעת.

הוא כבר חשב עליהם הרבה. מספיק, אפילו. מאז שגילה את התבנית, הוא לא הפסיק לראות אותה חוזרת, שוב ושוב. הוא כבר ידע מראש מה עומד לקרות בכל פעם.

“…הספינה הטובה ביותר בצי, עם הצוות הטוב ביותר בצי!” קולו של הקפטן היה שקט וזורם, כמו דבש. כמו תמיד. לא סתם הוא נחשב לקפטן הטוב של כל הזמנים, לא סתם אנשים הלכו אחריו באש ובמים. ולא סתם הם לא ראו את הדברים. סרן ניק נאלץ להזכיר לעצמו לנשום מדי פעם.

אבל לא הכל מושלם" המשיך הקפטן, "במשך הזמן נתקלנו באתגרים קשים, איבדנו אנשים. סרן ניק ערך בחודשים האחרונים סקירה של הארועים שעברו עלינו בנסיון להסיק מסקנות ולקחים, וביקשתי ממנו הערב לדבר קצת על ממצאי הביניים. סרן ניק?”

סרן ניק התרומם באיטיות. הרגע הגיע.

אכן, כפי שתאר הקפטן, בחודשים האחרונים עברתי על דיווחי השטח של כל המשלחות שיצאו מהספינה, קראתי את יומני הקצינים הבכירים הנוגעים לדבר ואת יומן המחשב לארועים הנידונים. מספר טעויות אסטרטגיות נעשו לאורך זמן ותוקנו, אבל לא עליהן רציתי לדבר הערב, אלא על התנהגות מסויימת של הדברים, שביני לבין עצמי כיניתי בשם 'התבנית'. לאחר שגיליתי את התבנית היו מספר התקלויות ומשימות שטח נוספות, והזדמן לי לבדוק את כוחה הניבויי של התבנית. ולצערי, אני יכול לומר שהתבנית חזרה על עצמה בכל פעם”.

הוא הרים את כוס המים לפיו. תרגיל עלוב במשיכתזמן.

"ניתן לחלק את חבריה כל משלחת שטח שיצאה עד כה לשתי קבוצות: הראשונה כוללת את הקצונה הבכירה: הקפטן, קצין המדע, הרופא הראשי, קצין המנועים, הנווט הראשי והטייס הראשי. הקבוצה השנייה היא כל מי שלא משתייך לקבוצה הראשונה. כל משלחת מכילה תמיד נציגים משתי הקבוצות, עם רוב לנציגי הקבוצה הראשונה. ותחת הגדרה זו, התבנית היא: כל מי שיצא למשימה ושייך לקבוצה הראשונה, תמיד חזר בריא ושלום, להוציא חבורות קלות. כל אלו שיצאו למשימה ושייכים לקבוצה השנייה", הוא נשם נשימה עמוקה "מעולם לא חזרו".

השקט בחדר היה סמיך, וסרן ניק הרגיש כאילו שאוזניו מלאות מים. עשרות זוגות עיניים היו נעוצות בו.

כלומר", המשיך, “ניתן לומר בוודאות סטטיסטית שעד היום, כל מי שיצא למשימה איתך, קפטן, או עם כל אחד מהקצונה הבכירה, נהרג, למרות שבממוצע, לכל משלחת יצאו 4 קצינים בכירים ואיש צוות אחד. אתה, קפטן, יצאת כמעט לכל משימה ושבת בשלום. ואילו כל מי שיצא איתך – לא. שדבר כזה יקרה – " מבטו של סרן ניק נדד לשבריר שנייה אל קצין המדע, “זה לא הגיוני".

אני רוצה להדגיש שאין כאן טענה כנגד איש מהקצונה הבכירה. בכל משימה הם עשו מעל ומעבר עבור הצלחת המשימה ובטיחות האנשים. אבל הסטטיסטיקה הזו משתמרת תמיד: מי שיוצא למשימות ואינו חלק מהקצונה הבכירה – לא חוזר".

סרן ניק לא ציפה שהשקט ישבר בקרובו. הקפטן נראה חיוור, אבל שמר על הבעתו הבוטחת, כתמיד.

ממצא נוסף שמצאתי" – הקפטן זקף את ראשו ונעל את מבטו עם זה של סרן ניק – “הוא שאותם אנשים שיוצאים למשימות האלו ולא חוזרים כמעט ואינם קיימים. לאחר שגיליתי את התבנית התחלתי לחרוד לקראת היום בו אני או מישהו ממכרי יקרא למשימה, אך זה מעולם לא קרה. ולא רק לי – לאיש מהאנשים שהלכו לא היה חבר טוב או איש משפחה שיתאבל עליהם. למעט רישומי המחשב, לא היה איש שזכר אותם עד לרגע לפני המשימה. ממש כאילו שהופיעו על הספינה רגע לפני".

מערכת הכריזה צפצפה. ואחריה קרא קול "קפטן, מפקדת הצי מבקשת לפתוח מולך ערוץ תקשורת. האדמירל על הקו".

הקפטן קם לצאת. תוך כדי כך, רכן אליו קצין המדע ולחש "קפטן, יש משהו במה שהוא אומר. למעשה, בדקתי את אמיתות המידע שלו ואין שום יסוד לוגי להניח שהוא טועה או משקר".

הקפטן השלים את המעבר לעמידה, זרק "המשיכו בלעדי" ויצא מהחדר. לאורך כל הדרך וגם אחרי שכבר היה בחוץ, לא היה נראה כי השקט עומד להשבר. בחדר התקשורת כבר הופיע האדמירל על הקיר.

קפטן".

אדמירל".

קפטן, אני איש בשורות ומעולם לא ידעתי ללכת סחור סחור. אתם חוזרים הביתה. המשימה שלכם נגמרה".

נגמרה? הרי המשימה הזו הוכרזה כמשימה מתמשכת”.

המשימה עצמה אכן נמשכת, אבל לא בשבילכם. צוות חדש נבחר להחליף אתכם".

הקפטן מאוד רצה לשבת, אבל גם אם היה כסא בחדר – אין זה מכובד לשבת בשיחה עם האדמירל. הוא נשען על לוח הכפתורים שמולו כדי לייצב את עצמו, והעמיד פנים כאילו הוא מסובב כפתור או שניים.

אני לא מבין. איך החלטה כל כך גדולה נופלת בלי שיהיה לי חלק בה?”

ישנו פרוטוקול מסוים, מספר NCC1701-6-3-1969. הפרוטוקול הזה, שאני בטוח שאתה מכיר, מדבר על נסיבות בהן הצוות והספינה שלו חודלים באופן מיידי מהמשימה עליה הם מופקדים. אחד הסעיפים בפרוטוקול הוא סעיף a87 – ידיעה. הצוות שלך יודע, קפטן, ולכן לא יוכל לתפקד עוד. המידע שהעביר סרן ניק מהווה נקודת מפנה".

למרות שעברו רק מספר דקות מאז הכינוס, סרן ניק והתבנית שלו, שניות ארוכות עברו עד הקפטן הבין על מה מדבר האדמירל.

אבל איך..”

אנחנו יודעים? לא סתם קיים פרוטוקול סביב ארועים מסוג זה. המידע שהעביר סרן ניק לצוות נגע ביסודות הקיום שלנו, המציאות שלנו, וככזה – יש לו את הפוטנציאל להפעיל ארועים ברמות מציאות שונות.

אתה מבין, קפטן, מה שסרן ניק סיפר לך ולצוות – זו אמת. מבנה המציאות לגבי הספינה שלך מחייב אותך, את קצין המדע, הרופא ועוד כמה קצינים להשאר בחיים. ניתן לומר שכל זמן שאתם נמצאים במשימה – אינכם יכולים למות. זכורה לי פעם אחת שקצין המדע מת" – הקפטן זכר גם הוא, זכר היטב. "צרכי הרוב חשובים יותר מצרכי המיעוט, או היחיד" היו מילותיו האחרונות של קצין המדע כשנפרד ממנו בדמעות – “וכולנו נחרדנו מההשלכות, רק כדי לגלות שתודעתו השתמרה וגופתו חזרה לחיים באותו ניסוי כושלאני בטוח שאינני צריך להזכיר לך". הוא צדק.

לעומת זאת, אנחנו יודעים כי בכל משלחת שתצא לשטח, ימותו כל מי שאינם נמנים על קבוצת הקצינים. זה הכרח מסוים כדי לשמור על איזון עם האלמותיות, אם נקרא לה כך – שלכם.

וכל זה קפטן, כל המבנה המפואר של ספינת החלל הראשית של הצי, מסעותיה וקורותיה, נשען על חוסר ידיעה שלכם ושל הצוות לגבי הסטטיסטיקה המשונה הזו. ופרוטוקול הפרישה שהזכרתי הופעל כיון שחוסר הידיעה הזה נשבר".

ומה יהיה על הגבולות? מי יסייר וימנע הסתננויות?”

התכוננו ליום הזה, קפטן. דגם D כבר בנוי, והצוות שלו כבר מאומן. הכר את המחליף שלך. וקפטן – אני רוצה לציין שלמרות שחוסר הידיעה נפרץ לגביך ולגבי צוותך, הרי שהסודיות של המידע עדיין מחייבת אותך".

הדלת מאחורי האדמירל נפתחה, ואדם זר נכנס לחדר. הוא נראה מבוגר, ומעט השיער שהקיף את ראשו היה אפור. דרגות הקפטן שלו בהקו.

אני רואה שגם שיניתם את המדים".

אכן. אנחנו מנסים להתרענן מדי פעם, וההחלפה הזו היא הזדמנות טובה".

ומה עלינו? מה על הצוות שלי?”

סיימתם את תפקידכם, קפטן. ובצורה מפוארת למדי, הייתי אומר. עליתם על כל ציפיות ההצלחה שלנו, מקומכם בהיסטוריה מובטח ואתם יכולים לעשות כל שתרצו. אני מבטיח לכם שלא תחסרו כלום. עלי לסיים כעת, קפטן. חשב מסלול חזרה ועלה עליו, כפי שאנחנו נוהגים לומר. דגם D מיועד לצאת לדרך בקרוב, אבל משימתכם כבר הסתיימה". המסך החשיך לרגע, ואז הואר בסמל הצי.

הקפטן נותר שותק מול הלוגו המסתובב. אלפי זכרונות חלפו בראשו מקומות רחוקים, גזעים ותרבויות שפגש, מקומות אקזוטיים שהיה איש הצי הראשון לדרוך בהם והנשים, אח, כל הנשים האלו, שתמיד נמשכו אליו כמו לאל. כל זה נגמר. עוד מסע אחד קצר הביתה, וזהו. אל דפי ההסטוריה. הוא הרגיש קצת מסוחרר. הוא הרגיש אבוד.

לעזאזל,” אמר לעצמו, “אני הולך לפתוח סוכנות נסיעות".