סרן ניק בלע שוב, וגילה שוב שגרונו יבש.
הקפטן נאם על הדוכן, כהרגלו מדי שבוע. רק שלא כמדי שבוע, הפעם סרן ניק עמד לדבר. ברשות, ואפילו בהזמנה, אבל הדברים שעמד לומר, ובכן, הוא העדיף שלא לחשוב עליהם כעת.
הוא כבר חשב עליהם הרבה. מספיק, אפילו. מאז שגילה את התבנית, הוא לא הפסיק לראות אותה חוזרת, שוב ושוב. הוא כבר ידע מראש מה עומד לקרות בכל פעם.
“…הספינה הטובה ביותר בצי, עם הצוות הטוב ביותר בצי!” קולו של הקפטן היה שקט וזורם, כמו דבש. כמו תמיד. לא סתם הוא נחשב לקפטן הטוב של כל הזמנים, לא סתם אנשים הלכו אחריו באש ובמים. ולא סתם הם לא ראו את הדברים. סרן ניק נאלץ להזכיר לעצמו לנשום מדי פעם.
“אבל לא הכל מושלם" המשיך הקפטן, "במשך הזמן נתקלנו באתגרים קשים, איבדנו אנשים. סרן ניק ערך בחודשים האחרונים סקירה של הארועים שעברו עלינו בנסיון להסיק מסקנות ולקחים, וביקשתי ממנו הערב לדבר קצת על ממצאי הביניים. סרן ניק?”
סרן ניק התרומם באיטיות. הרגע הגיע.
“אכן, כפי שתאר הקפטן, בחודשים האחרונים עברתי על דיווחי השטח של כל המשלחות שיצאו מהספינה, קראתי את יומני הקצינים הבכירים הנוגעים לדבר ואת יומן המחשב לארועים הנידונים. מספר טעויות אסטרטגיות נעשו לאורך זמן ותוקנו, אבל לא עליהן רציתי לדבר הערב, אלא על התנהגות מסויימת של הדברים, שביני לבין עצמי כיניתי בשם 'התבנית'. לאחר שגיליתי את התבנית היו מספר התקלויות ומשימות שטח נוספות, והזדמן לי לבדוק את כוחה הניבויי של התבנית. ולצערי, אני יכול לומר שהתבנית חזרה על עצמה בכל פעם”.
הוא הרים את כוס המים לפיו. תרגיל עלוב במשיכת–זמן.
"ניתן לחלק את חבריה כל משלחת שטח שיצאה עד כה לשתי קבוצות: הראשונה כוללת את הקצונה הבכירה: הקפטן, קצין המדע, הרופא הראשי, קצין המנועים, הנווט הראשי והטייס הראשי. הקבוצה השנייה היא כל מי שלא משתייך לקבוצה הראשונה. כל משלחת מכילה תמיד נציגים משתי הקבוצות, עם רוב לנציגי הקבוצה הראשונה. ותחת הגדרה זו, התבנית היא: כל מי שיצא למשימה ושייך לקבוצה הראשונה, תמיד חזר בריא ושלום, להוציא חבורות קלות. כל אלו שיצאו למשימה ושייכים לקבוצה השנייה", הוא נשם נשימה עמוקה "מעולם לא חזרו".
השקט בחדר היה סמיך, וסרן ניק הרגיש כאילו שאוזניו מלאות מים. עשרות זוגות עיניים היו נעוצות בו.
“כלומר", המשיך, “ניתן לומר בוודאות סטטיסטית שעד היום, כל מי שיצא למשימה איתך, קפטן, או עם כל אחד מהקצונה הבכירה, נהרג, למרות שבממוצע, לכל משלחת יצאו 4 קצינים בכירים ואיש צוות אחד. אתה, קפטן, יצאת כמעט לכל משימה ושבת בשלום. ואילו כל מי שיצא איתך – לא. שדבר כזה יקרה – " מבטו של סרן ניק נדד לשבריר שנייה אל קצין המדע, “זה לא הגיוני".
“אני רוצה להדגיש שאין כאן טענה כנגד איש מהקצונה הבכירה. בכל משימה הם עשו מעל ומעבר עבור הצלחת המשימה ובטיחות האנשים. אבל הסטטיסטיקה הזו משתמרת תמיד: מי שיוצא למשימות ואינו חלק מהקצונה הבכירה – לא חוזר".
סרן ניק לא ציפה שהשקט ישבר בקרובו. הקפטן נראה חיוור, אבל שמר על הבעתו הבוטחת, כתמיד.
“ממצא נוסף שמצאתי" – הקפטן זקף את ראשו ונעל את מבטו עם זה של סרן ניק – “הוא שאותם אנשים שיוצאים למשימות האלו ולא חוזרים כמעט ואינם קיימים. לאחר שגיליתי את התבנית התחלתי לחרוד לקראת היום בו אני או מישהו ממכרי יקרא למשימה, אך זה מעולם לא קרה. ולא רק לי – לאיש מהאנשים שהלכו לא היה חבר טוב או איש משפחה שיתאבל עליהם. למעט רישומי המחשב, לא היה איש שזכר אותם עד לרגע לפני המשימה. ממש כאילו שהופיעו על הספינה רגע לפני".
מערכת הכריזה צפצפה. ואחריה קרא קול "קפטן, מפקדת הצי מבקשת לפתוח מולך ערוץ תקשורת. האדמירל על הקו".
הקפטן קם לצאת. תוך כדי כך, רכן אליו קצין המדע ולחש "קפטן, יש משהו במה שהוא אומר. למעשה, בדקתי את אמיתות המידע שלו ואין שום יסוד לוגי להניח שהוא טועה או משקר".
הקפטן השלים את המעבר לעמידה, זרק "המשיכו בלעדי" ויצא מהחדר. לאורך כל הדרך וגם אחרי שכבר היה בחוץ, לא היה נראה כי השקט עומד להשבר. בחדר התקשורת כבר הופיע האדמירל על הקיר.
“קפטן".
“אדמירל".
“קפטן, אני איש בשורות ומעולם לא ידעתי ללכת סחור סחור. אתם חוזרים הביתה. המשימה שלכם נגמרה".
“נגמרה? הרי המשימה הזו הוכרזה כמשימה מתמשכת”.
“המשימה עצמה אכן נמשכת, אבל לא בשבילכם. צוות חדש נבחר להחליף אתכם".
הקפטן מאוד רצה לשבת, אבל גם אם היה כסא בחדר – אין זה מכובד לשבת בשיחה עם האדמירל. הוא נשען על לוח הכפתורים שמולו כדי לייצב את עצמו, והעמיד פנים כאילו הוא מסובב כפתור או שניים.
“אני לא מבין. איך החלטה כל כך גדולה נופלת בלי שיהיה לי חלק בה?”
“ישנו פרוטוקול מסוים, מספר NCC1701-6-3-1969. הפרוטוקול הזה, שאני בטוח שאתה מכיר, מדבר על נסיבות בהן הצוות והספינה שלו חודלים באופן מיידי מהמשימה עליה הם מופקדים. אחד הסעיפים בפרוטוקול הוא סעיף a87 – ידיעה. הצוות שלך יודע, קפטן, ולכן לא יוכל לתפקד עוד. המידע שהעביר סרן ניק מהווה נקודת מפנה".
למרות שעברו רק מספר דקות מאז הכינוס, סרן ניק והתבנית שלו, שניות ארוכות עברו עד הקפטן הבין על מה מדבר האדמירל.
“אבל איך..”
“אנחנו יודעים? לא סתם קיים פרוטוקול סביב ארועים מסוג זה. המידע שהעביר סרן ניק לצוות נגע ביסודות הקיום שלנו, המציאות שלנו, וככזה – יש לו את הפוטנציאל להפעיל ארועים ברמות מציאות שונות.
אתה מבין, קפטן, מה שסרן ניק סיפר לך ולצוות – זו אמת. מבנה המציאות לגבי הספינה שלך מחייב אותך, את קצין המדע, הרופא ועוד כמה קצינים להשאר בחיים. ניתן לומר שכל זמן שאתם נמצאים במשימה – אינכם יכולים למות. זכורה לי פעם אחת שקצין המדע מת" – הקפטן זכר גם הוא, זכר היטב. "צרכי הרוב חשובים יותר מצרכי המיעוט, או היחיד" היו מילותיו האחרונות של קצין המדע כשנפרד ממנו בדמעות – “וכולנו נחרדנו מההשלכות, רק כדי לגלות שתודעתו השתמרה וגופתו חזרה לחיים באותו ניסוי כושל… אני בטוח שאינני צריך להזכיר לך". הוא צדק.
“לעומת זאת, אנחנו יודעים כי בכל משלחת שתצא לשטח, ימותו כל מי שאינם נמנים על קבוצת הקצינים. זה הכרח מסוים כדי לשמור על איזון עם ה–אלמותיות, אם נקרא לה כך – שלכם.
וכל זה קפטן, כל המבנה המפואר של ספינת החלל הראשית של הצי, מסעותיה וקורותיה, נשען על חוסר ידיעה שלכם ושל הצוות לגבי הסטטיסטיקה המשונה הזו. ופרוטוקול הפרישה שהזכרתי הופעל כיון שחוסר הידיעה הזה נשבר".
“ומה יהיה על הגבולות? מי יסייר וימנע הסתננויות?”
“התכוננו ליום הזה, קפטן. דגם D כבר בנוי, והצוות שלו כבר מאומן. הכר את המחליף שלך. וקפטן – אני רוצה לציין שלמרות שחוסר הידיעה נפרץ לגביך ולגבי צוותך, הרי שהסודיות של המידע עדיין מחייבת אותך".
הדלת מאחורי האדמירל נפתחה, ואדם זר נכנס לחדר. הוא נראה מבוגר, ומעט השיער שהקיף את ראשו היה אפור. דרגות הקפטן שלו בהקו.
“אני רואה שגם שיניתם את המדים".
“אכן. אנחנו מנסים להתרענן מדי פעם, וההחלפה הזו היא הזדמנות טובה".
“ומה עלינו? מה על הצוות שלי?”
“סיימתם את תפקידכם, קפטן. ובצורה מפוארת למדי, הייתי אומר. עליתם על כל ציפיות ההצלחה שלנו, מקומכם בהיסטוריה מובטח ואתם יכולים לעשות כל שתרצו. אני מבטיח לכם שלא תחסרו כלום. עלי לסיים כעת, קפטן. חשב מסלול חזרה ועלה עליו, כפי שאנחנו נוהגים לומר. דגם D מיועד לצאת לדרך בקרוב, אבל משימתכם כבר הסתיימה". המסך החשיך לרגע, ואז הואר בסמל הצי.
הקפטן נותר שותק מול הלוגו המסתובב. אלפי זכרונות חלפו בראשו – מקומות רחוקים, גזעים ותרבויות שפגש, מקומות אקזוטיים שהיה איש הצי הראשון לדרוך בהם והנשים, אח, כל הנשים האלו, שתמיד נמשכו אליו כמו לאל. כל זה נגמר. עוד מסע אחד קצר הביתה, וזהו. אל דפי ההסטוריה. הוא הרגיש קצת מסוחרר. הוא הרגיש אבוד.
“לעזאזל,” אמר לעצמו, “אני הולך לפתוח סוכנות נסיעות".
חזרתי לניו יורק אחרי הרבה זמן שלא הייתי בה וגיליתי שאני עדיין מאוהב בעיר הזו. זו קלישאה, אבל כדרכן של כל הקלישאות היא גם נכונה, ואין כמו ניו יורק לקלישאות.
שצריך לתפקוד שלהם. הגשרים הם קורות מתכת וברגים, בקושי צבועים נגד החלודה, הארובות בכביש נראות כאילו תקעו אותן שם אתמול, כתחליף זמני עד לפתרון הקבוע. כבר 40 שנה.
מעוצב, השינוי במרחב ישתרע ברדיוס של 50 מטרים נוספים מהגשר והכי חשוב – לא יראו את קו התפר. ישקיעו הרבה בלדאוג שיראה כאילו זה מה שהיה שם מעולם.
צוגצוונג 