מיחזור מוצרים

בעקבות הפוסט הזה של דובי, רציתי לכתוב על חוויה שלי, בקטנה.

בשכונה שאני גר בה, בסאן חוזה בקליפורניה (וגם בשאר) מאוד מקובל להשאיר דברים שאתה לא צריך יותר ברחוב, לרווחת אחרים (גם בתל אביב נתקלים בזה, לפעמים). ולפני כמה זמן מצאתי ערכת מברגה חשמלית שלמה, עם שלט "חינם" שכזה. לקחתי כי הצטרכתי, אבל כשניסיתי להשתמש גיליתי שזה לא עובד. מת מעבר למה שרופא חובבן שכמוני מסוגל להחיות.

אחרי עוד כמה ימים של שכחה, הוצאתי את המברגה החוצה אל מול ביתי. יום, יומיים והמברגה לא משה ממקומה. ויהי ביום השלישי, וידפוק מישהו לא מוכר על דלת הבית, עם המברגה בידו, ויאמר לי כי שכחתי את המברגה בחוץ ומישהו עלול לגונבה. ואז הבנתי – כשהנחתי את המברגה בחוץ, לא שמתי עליה שלט שמתיר אותה, כגון 'חינם', או 'חופשי' או 'לא עובד, מי שרוצה – מוזמן לקחת'. אנשים שעברו לא לקחו, כי הניחו שמשהו שעומד ברחוב, בלי שום סימן רכוש מזהה, נשכח על ידי בעליו שגר ממול, שייזכר בו במהרה בימינו וישוב אליו.

ולא שחסרו לקוחות – מרגע שהשבתי את המברגה לרחוב על דף שעליו המילה Free, היא נעלמה תוך כמה שעות. כולי תקווה שהיא נמצאת במקום טוב וזוכה ליחס מכבד.

חמימות של "איזה כיף לחיות ככה".

על הפתוח והסגור, חלק 1 – קורי דוקטורו

החלקים הקודמים:

הקדמה

לפני כמה שנים נחשפתי לעולם הפודקאסטים. פודקאסט הוא מעיין בלוג מוקלט, שניתן להוריד ולשמוע על המחשב או על כל מה שתומך בקבצי סאונד (לרוב mp3 או ogg). היתרון הגדול בשמיעה (על פני קריאה) היא היכולת לעשות את זה ביחד עם דברים אחרים, כמו נהיגה לעבודה, אמבטיה של תינוקות בנות שנה (ב-8 ליוני), עבודה בגינה וכולי. התחלתי בלחפש פודקאסט שיעסוק בג'אווה כדי לחזק את היכולת שלי, אבל תוך כדי חיפוש גיליתי שקיימים עולמות שלמים של פודקאסטים. אלו שאני מקשיב להם עוסקים בטכנולוגיה, לינוקס, מדע פופולארי, קונספירציות ודה-קונסטרוקציה ועוד.

אחד מהפודקסטים האלו הוא TWIT – This Week In Tech, של ליאו לה-פורט. ליאו הוא דמות מוכרת בעולם הטכנולוגי, מריץ כבר שנים תכניות אירוח אינטרנטיות שונות עם אנשים מתחומים שונים, תחת המטריה twit.tv. ולמרות שבאיזכור הראשון של קורי דוקטורו נתקלתי אבל עידו קינן, הוא תפס את תשומת הלב שלי כשהתארח אצל ליאו. בשאלה אם לכנות אותו בעברית "דוקטורו" או "דוקטורוב" בחרתי בראשונה. ה-ב' שם בסוף היא w באנגלית (Doctorow) שכמעט ואינה נשמעת. חוץ מזה, לפי עידו, ככה קורי חושב.

דוקטורו הוא סופר מדע בדיוני ואקטיביסט טכנולוגיה (זה ביטוי שלא אומר כלום אבל יוסבר מייד). המדע הבדיוני שלו בדרך כלל לא כולל חלליות ולייזרים, אלא מדבר על הפוליטיקה של הטכנולוגיה. הוא אחד ממקימי הבלוג הטכנולוגי החשוב BoingBoing, נשיא הסניף האירופאי של ה-EFF (שזה electronic frontier foundation, ארגון זכויות-פרט בחלל האלקטרוני) והכתיבה שלו בדרך כלל משקפת את זה – הסיפורים שלו נוגעים בשיתוף וקוד פתוח, שלטון וטכנולוגיה וכיוצא בזה. הוא מציע את כל הספרים שלו להורדה באתר, כולל גרסאות שונות למכשירים אלקטרוניים (קינדל וחבריו) בחינם תחת רשיון פתוח, ומטיף לפתיחות בתוכנה. בתור דוגמה לפועלו ולדרך שבה הוא תומך אפשר לתת את המאמר הזה, העונה לשם "למה אני לא אקנה אייפד (ואני חושב שגם אתם לא צריכים)".

דוקטורו הוא מטיף גדול לטובת פתיחות בקוד ובטכנולוגיה. הטענות שלו סובבות בעיקר סביב מה שאנחנו מפסידים בגלל הסגירות.

יש רמות שונות של פתיחות בקוד, וכל מי שכותב קוד יכול לבחור לעצמו את הרשיון שבו הוא חפץ. GPL ונגזרותיו, למשל,קובעים שמותר לך להשתמש בתוכנה, לשנות ולהפיץ את הגרסא השונה שלך, ולדרוש עליה תשלום, ובתנאי שתפרסם, גם אתה, לפחות את הקוד שמוגן ב-GPL ואת כל השינויים שעשית בו. רשיונות BSD ו-APACHE נותנים לך זכות שימוש מלא בקוד, לעשות בו ככל שעולה על רוחך מבלי לדרוש ממך דבר מלבד לפרסם, ברשיון שלך, את העובדה שאתה משתמש בקוד הזה (ולתת קרדיט למי שכתב את הקוד).

השאלה הראשונה שעולה בראש הישראלי שלי היא "ומה יצא לי מזה”? הרי "יבוא מישהו, יקרא את הקוד שלי, יעתיק אותו ויגנוב לי את השוק", וכנראה שלא רק ישראלים חושבים ככה. אבל זה שהרשיון פתוח לא אומר שאין רשיון ושמותר להעתיק. אפשר לפרסם חלקים, ואפשר להגביל ואפשר הרבה דברים אחרים. בעולם הלינוקס, למשל, יש כמה חברות מאוד רציניות שכותבות ומשחררות מערכת הפעלה. ויש חברות קצת יותר קטנות, שלוקחות את הקוד הזה, מורידות חלקים מסויימים, מוסיפות חלקים אחרים ומוציאות מערכת הפעלה חדשה. אם הן מוצאות באגים, הן מתקנות ומחזירות את התיקונים לחברה הראשונה (הליך שמכונה upstream לרוב). כולם מרוויחים מהתהליך הזה.

"אבל אזכולם מייצרים את אותו דבר ואף אחד לא מרוויח מזה כסף". לא מדויק. אף אחד לא מרוויח המון. Red Hat, חברת הלינוקס הוותיקה, מכניסה רווחים דרך שירותי תמיכה שהיא נותנת. ולמרות שמוזילה (Mozilla) לא מרוויחה כסף על כל פיירפוקס או ת'אנדבירד שאתם מורידים, קשה להגיד שאין לה נוכחות בשוק. פשוט צריך להיות פחות תאב בצע.

ומה יצא לנו מזה? ו"לנו" כאן משמש במובן הרחב של המילה. כי כל אחד מאיתנו רוצה לגאול את האנושות. כל אחד רוצה שבערוב ימיו יוכל להביט אחורה ולומר "אני קידמתי אותנו". אם נמשיך את הדוגמה של לינוקס – בשל העובדה שהמערכת הזו יציבה, מודולרית, פתוחה וחינמית, אחרים יכולים לפתח מוצרים על בסיסה. כמעט כל מודם (ADSL או כבלים), נתב (חוטי או אלחוטי) או כל מוצר שמריץ קוד כלשהו ויעבור לכם תחת הידיים רץ על גרסה מותאמת של לינוקס. וזה לא החינמי שעוושה את אלא הפתוח. היכולת לקחת את הקוד ולהתאים אותו לצרכיך היא אבן יסוד. וזה לא שאין מוצרים שמבוססים על ווינדוס. אבל בעולם שאני מגיע ממנו, מוצר שמבוסס על ווינדוס הוא די קיקיוני (אפילו  אם הוא מוצר טוב).

היכולת שלנו לשתף פעולה ולבנות על כתפי ענקים היא ביסוד המערכת האנושית. לא הגענו למעמדנו הנוכחי כי היינו יותר מהירים מנמרים או יותר חזקים מזאבים, אלא ידענו לשתף פעולה, לחלק תפקידים ולתרום חזרה למעגל השבטי. הצורך שלנו לשמור את היכולות שלנו לעצמנו, להגן על מעשה ידינו ולקבוע חוקים שרירותיים שימנעו יצירה של כל דבר דומה היא יריה ברגל של המין האנושי, לא פחות. זה לא יהרוג אותנו כמו יריה בראש, אבל יגרום לנו להתקדם הרבה יותר לאט ועם הרבה כאב. אותם חוקים שבאו במקור להבטיח את פרנסתו של אדם שעמל על פיתוח מסוים, משמשים היום לשמירת מונופול של חברה מסחרית על נתח שוק מסוים, כדי למקסם את הרווח לרמות אבסורדיות. אם אפל (Apple) הייתה משחררת את העבודה שהיא עשתה בתחום הגרפיקה של ממשקי משתמש, והייתה נותנת את הרשות לפתח אותו הלאה בתנאי שברשיון המשתמש יופיע המשפט "מבוסס על המערכת הגרפית של אפל", האם היינו קרובים יותר או פחות לממשקים שמופיעים בסרט 'דו"ח מיוחד" (Minority Report)?

אגב, אחד הסיפורים של דוקטורו שיצא לי לשמוע היה "Human-Readable", שניתן לתרגם (בצורה די גרועה) ל-"ניתנת לקריאה אנושית". הסיפור מתרחש קצת לתוך העתיד, כאשר רוב הדברים שגורמים טרחה לאנושות נשלטים בידי תהליכים ממוחשבים (להלן 'אלגוריתמים'). נהיגה, למשל, היא אחד מהם. ניווט כמו גם המנעות מפקקים הם אלגוריתמים שמחושבים על ידי מחשבים והוראות כיצד ולאן לנהוג מגיעות לרכב דרך אינטרנט אלחוטי, שנמצא בכל. האלגוריתמים עצמם כבר מזמן הפכו להיות מסובכים מדי להבנה,  ומתוחזקים בידי מיעוט זעיר של אנשים, ככל יכלתם. סיפור המסגרת הוא מאבק בין קבוצת לובי שטוענת שהמצב הזה לא תקין, ושהרשת והאלגוריתמים שרצים עליה ושולטים בחיינו צריכים להיות, כמו שאומר השם, ניתנים לקריאה אנושית, לבין כל השאר, שטוענים שהוויתור הזה שווה והופך את החיים להיות יותר קלים. במהלך הסיפור הרשת נופלת כמה פעמים וכמה גולשי גלים טובעים כי הגלשנים והחליפות שלהם הפסיקו לקבל הכוונה, וכמובן שעולה החשד שרשת שאינה מפוקחת על ידי בני אדם שיודעים להבין איך האלגוריתמים מקבלים את ההחלטות שלהם יכולה להיות מנוצלת לרעה.

אל הרעיון הזה אני אשוב בחלק הבא, שיעסוק בצד האפל של סגירות, דרך דניאל סווארז ו"דימון".

על התלאביביות והמסך

אחד הפטישים (בפה' לא דגושה וצירה, לא אלו של המסמרים) שלי הוא לתכניות ריאליטי נמוכות. אני עוקב אחרי Hell's Kitchen של גורדון רמזי, אבל זה עוד גבוה. Jersey Shores, למשל, היא נמוכה כמו שאני אוהב. אני עדיין משלה את עצמי שאני נמשך לזה בתור אנתרופולוגיה למרות שאני פתוח לרעיון שאולי אני נמשך לזה כמו שאחרים רואים "הישרדות" (למרות שלשם עוד לא שקעתי).

אז היה די ברור לי, מרגע ששמעתי על TLV, שאני לא אוכל להתאפק הרבה זמן. ואכן, בסוף היום התיישבתי והתחלתי.

אני לא הולך לזיין את השכל על הרדידות, או לחם ושעשועים, או להתנשא על משהו או מישהו. וזה לא שאני לא. אני מזדכך, כמו כל אחד אחר, מלראות את האידיוטיזם הזה, המצולם, שבא לספק את עצמו בהקרבה העצמית של האנשים, שיותר ממה שהם אקסביציוניסטים, נראה שהם הפנימו את המסר שטינקרבל העבירה לפני שנים, שהדרך הכי קלה להתפרסם זה להתפשט מול כמה שיותר אנשים. (ראיתם? וזה כשאני לא מתכוון לזיין את השכל).

אני רוצה לדבר על היחס המזלזל של ההפקה בצופים, שמתבטאת בזוויות הצילום. זו מין הכרה כזו שאחריה שום תכנית אירוח לא תשוב להיות מה שהייתה – המודעות בתור צופה, למצלמה. אם המראיין, בגבו למצלמה, מקיש בדלת ואז בשוט הבא, הדלת נפתחת מבפנים ורואים את המראיין מעבר לכתף של המרואיין, אין סיכוי שזה לא מבוים. וזה לא "אין סיכוי" כמו ב-"אחי, אין סיכוי שזה לא סיליקון", זה "אין סיכוי" מתמטי. וסביר שגם אם המצלמה נשארת בחוץ, זו לא הפעם הראשונה שהסצינה הזו צולמה.

כל מי שקרא את זה עכשיו אומר לעצמו "דא, ברור! וזאת נראית לך תובנה?" אבל שאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה שמתם לב לזה.

בתכניות מפגש עושים את זה בשביל לשפר את הזרימה. אי אפשר לעשות את זה טבעי, כי יש מצלמות, תאורה, מיקרופון (בום, למקצוענים)  וצריך לסדר אותם קודם וגם להפעיל אותם בזמן ה-. בקולנוע קוראים לזה Suspension of disbelief (השעיית חוסר האימון), וזו הנכונות לא להגיד "גיח, אין כזה דבר סקייטבורד מעופף" כדי להנות מ"חזרה לעתיד 2".

אבל בתכנית שמציגה את עצמה בתור "ריאליטי", זה קצת יותר קשה.

ניקח לדוגמה את המפגש הראשון עם גבי גזית, בפרק 2 (מי שרוצה לעקוב ואין לו "מוקלט" יכול לעשות את זה באתר של "הוט" *הערה למטה). כשליאור ומנהל התכניות נכנסים למשרד וגבי, ברקע, מנהל "שיחת עבודה" עם מישהו, ואז אומר לו שיש לו אורחים והוא "יחזור אליו אחר כך" – המצלמה מצלמת אותם מבפנים, לפחות מאמצע המשרד. ואם יש מצלמה אז כבר אמרנו – יש צלם, ותאורן, ובום, אבל דבר אחד אין – הפתעה.

וכך, כל פינה, כל התפתחות, כל מילה בתכנית מריחה מבימוי מראש. הבחורות שיוצאות עם ליאור ומתנהגות "טבעי" מול המצלמה, או הבחור שהשיג את הטלפון שלו דרך כרטיס אשראי אבוד, חנה לסלאו שנכנסת במקרה, או נועה תשבי בשיחת סקייפ וידאו (מזל שזה חינם!), או ליבי רן, שזורק, ממש באלתור, את השם של רועי לוי, או החברים של ליאור, שבאים "במקרה" לבקר אותו כשהוא עם בחורה, ומכינים לעצמם ארוחת סנדביצ'ים בסצינה שנראית לקוחה מ"בית החיות" או "האחים בלוז".

הסדרה הזו מתיימרת להאיר על העליבות של החיים האלו, שזכו משום מה להקרא "תל אביביות", של חיפוש משמעות במותגים ובסלבריטיז. גם דרך ההתנהלות הכושלת של "גיבורי" הסדרה, כמו גם דרך שיר הפתיחה ("הנה עיר, הנה אנשים, שיש להם הכל, אבל אין להם מאום"), והיה טוב יותר אם באמת היו מצמידים מצלמה מודעת לסיטואציות ולא מנסים להראות טבעיים כמו אוכף על פרה הולנדית. מגוחכת מכולן היא אחת הסצינות בסופרמרקט, שבין עשרות השוטים ממרחק אפס מתחבא אחד שבו בקבוק פלסטיק מסתיר קצת, כאילו "הם לא רואים אותנו".

זו רשלנות וחובבנות של יוצרי התכנית במקרה הטוב, או זלזול מופגן בקהל שלהם (שאני מתעקש לומר שאינני שייך לו). אם באמת היו רוצים ליצור כאן מראה (כמו mirror, לא כמו look) לבוהמה החדשה מוטב היה אם באמת היו נותנים למשתתפים (מתחרים? יש מנצח?) ליצור את הסיטואציה. בבימוי העלוב והגלוי הזה,  על שלל הידוענים שמשתפים איתו פעולה הם יוצרים את ההפך – האמונה/ידיעה הקונספירטיבית שאין באמת תלאביביות כזו ואין התרחשויות שכאלו. לכל היותר יש כמה אנשים שדגמו מקרה אחד כזה בכל החיים, והרבה אנשים שהיו רוצים לחיות את האשלייה הזו, שמישהו מביים בשבילם. או לפחות כותב על זה… 🙂

* הערה לגבי הוט – הייתי אומר את זה לגבי כל חברה גדולה, אבל על אחת כמה וכמה לגבי חברה שמכנה את עצמה חברת אינטרנט – אין דבר פחות ייצוגי מאשר לרכב על הדומיין של חברה אחרת (כלומר, hot.ynet.co.il). זה כמו שהמנכ"ל שלהם ישלח דואר בג'ימייל. ואולי גם זה חלק מהאשלייה.

סמיך ממים

אני עוקב כבר כמה זמן אחרי טרנד הבדיחות הפנימיות באתר "הארץ", במה שקשור בתמונות שמלוות את הכתבות. אמנם עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שנתקלתי בזה, אבל היום בוחר התמונות (או איך שלא קוראים לתפקיד הזה – עורך?) חוזר, ובגדול.

במגזין (טור המאמרים בצד שמאל) מופיעה כתבה על "מנה ראשונה של דם "מלאכותי" הועברה לבדיקות", שעוסקת, כמתבקש, במחקר שמטרתו ייצור תאי דם אדומים באופן מלאכותי, שייפצה על המחסור בתרומות דם.

טרמטידם, טרמטידם...

הרפרנס המתבקש (והמתקבל) הוא כמובן, לסדרת הערפדים (המצויינת לכשעצמה) True Blood. כבר התמונה בעמוד הראשי לקוחה מהסדרה:

דם ניגר כמי נהר...

בתוך הכתבה, התמונה הראשונה היא אכן תמונה מתאימה, של המון מבחנות עם יד עלומה שבוחשת בהן, אבל התמונה השנייה היא כבר לחובבי תרבות:

דם זורם בעורקייך

אז מי שמכיר את הסדרה ויודע מי זו סוקי ידע למה תמונה של שני אנשים בתנוחה אירוטית-רומנטית קשורה למאמר, או יבין את בדיחת הערפדים מאחורי הכיתוב, וירגיש חלק מהמועדון המאגניב שאליו גם משתייך אותו בוחר תמונות.

עיתונות איכותית? אה, כן…

קפה במרכז היקום

במרכז היקום

ישנו בית קפה

וכמו באמבטיה, אבל הפוך

הכל זורם ממנו בספירלה

לכל שאר המקומות

בבית הקפה במרכז היקום

התחילו כל הדברים הגדולים

האחים רייט ישבו כאן

הם הגיעו במקרה

שירטטו כמה קווים על מפית

בנו דגם ממקלות של ארטיק והראו לכולם

איך בונים מטוס

כולם מחאו כפיים

כי כולם מפרגנים בקפה במרכז היקום

רדיוהד נתנו כאן את ההופעה הראשונה שלהם

הם הכירו רק כמה דקות לפני

אבל כשהסדרן המבולבל שאל אם עוד מישהו רוצה לעלות לנגן

הם הסתכלו אחד על השני וקמו כאיש אחד

"אנחנו לא מכירים ואין לנו שירים, אבל ננסה" אמר תום,

ואז הם ביצעו את כל האלבום הראשון

זה היה אלתור, והם קצת התבלבלו במילים ובאקורדים

אבל הקהל זרם

אם תשאלו אותם על הפעם הראשונה הם יספרו לכם, אבל על ההופעה השנייה

עם זכרון של חלום על הפרצוף

כי ככה זה במרכז היקום

כשאתה יוצא ממנו אתה שוכח

ורק התמצית נשארת, כמו צמצום של רוטב במחבת

אתמול הייתי שם

ניגן של הכנר הגדול ביותר שאי פעם יהיה

המשורר של הדור הבא הקריא שם משיריו

וזמר אחד ניגן שיר אחד בלבד

שיהפוך להיות המנון עוד 10 שנים

ואני

כתבתי שם את הקטע הזה

ואחרי שיצאתי

לא הבנתי

על מה חשבתי

לעזאזל

על הפתוח והסגור – הקדמה

החלקים הבאים:

חלק 1 – קורי דוקטורו

רציתי לכתוב הקדמה קצרה לסדרה הזו,  כדי להכין קצת את השטח.

הפוסט הזה הוא טכנולוגי במקצת אבל לא מיועד רק למי שמתעניין בטכנולוגיה. הוא מדבר על העתיד של כולנו (אולי העתיד הרחוק, ואולי רק של הדורות הבאים). לא יהיו בו יותר מדי מושגים טכנולוגיים או רקע נדרש (אני מקווה), ואת מה שיהיה אני אשתדל להסביר. אם חסר משהו או לא ברור – בשביל זה יש מקום לתגובות.

שני מושגים (או שני צדדים של אותו מושג) שמוזכרים באופן תדיר בעולם התוכנה והמחשבים הם 'open source' ו-'closed source', שמתורגמים לעברית בדרך כלל, ובצורה לא טובה, כ-'קוד פתוח' ו-'קוד סגור'. אני אומר "בצורה לא טובה" כיון שתרגום יותר טוב (ויותר מדויק) יהיה 'מקור פתוח' ו-'מקור סגור'. זה נשמע פחות טוב וקצת מנותק מהקשר, אבל מתאר יותר טוב את התופעה. למרות זאת, אני אשתמש ב'קוד XXXX' כדי לשמור על המושגים המוכרים.

על קצה המזלג: אם אני כותב תוכנה ואז מפיץ אותה למשתמשים (כל תוכנה – פיירפוקס, פאואר פוינט וכיו"ב), המשתמשים לא מקבלים את הטקסט שאני כתבתי בתור פקודות מחשב. בדרך, מתבצע תהליך בשם קומפילציה (compilation, או 'הדרה' בעברית) שבו יצור בשם 'קומפיילר' לוקח את הפקודות שכתבתי בלשון בני אדם והופך אותן לשפת מכונה, כלומר לרצפים ארוכים של 0 ו-1. קוד המכונה הוא כל מה שהמשתמש צריך כדי להריץ את התוכנה, אבל הערך המוסף (ועוד נדון בערך הזה), מבחינתי כמתכנת, הוא שלרוב המשתמש לא יכול לשחזר ולקרוא את הפקודות שכתבתי. הוא יודע מה התוכנה עושה, אבל לא איך היא עושה, וזה מספק הגנה מפני העתקה של הקוד, עוד שכבה פיזית של איטום.  זו הגישה הנקראת 'קוד סגור'. חשוב להדגיש שמבחינה חוקית, אני מוגן גם אם אני מצרף את המקור בתוספת רשיון שאומר שאסור להעתיק, אבל זה כמו לשים אגרטל עתיק (משושלת מינג) מול תינוק בן חצי שנה ולהחתים אותו על חוזה שאומר "אסור לגעת!".  אם התכוונתי לדאוג שהאגרטל לא ישבר, יהיה קצת קשה לתקן את הנזק אם התינוק יחליט להפר את החוזה.

הגישה ההפוכה היא, כמובן, הקוד הפתוח. אני מצרף את המקור, בשפת בני אדם, לקוד המכונה, או אולי מפיץ רק את המקור ביחד עם הוראות קומפילציה, מתוך הכוונה שהמשתמשים (חלקם הקטן, סביר להניח) יקרא את הקוד ויעתיק ממנו חלקים, או יוסיף לו עוד קוד, או אולי סתם יקרא ויחכים וישתמש ברעיונות כדי לבנות תוכנה אחרת.

גישת הקוד הסגור בדרך כלל מקבלת את צידוקיה מטעמי הגנה על פטנטים. אם אני, הקטן, כתבתי תוכנה שמוסיפה ערך למוצר של IBM, ו-IBM יקראו את קוד המקור, הם יכולים לכתוב את זה מחדש ולגנוב לי את הרעיון. ולא רק IBM – כל אחד יכול לעשות את זה, ולפתח מוצר עם עוד קצת אפשרויות, או למכור אותו ב-1.9 ש"ח פחות ולגנוב לי את השוק. אין לי ויכוח עם האפשרויות האלו וצריך לטפל בהם איכשהו, אבל מי שכבר מכיר אותי יודע שאני בטח לא הולך לכתוב כאן בשבחי הקוד הסגור ונפלאות ההגנה על פטנטים. להפך – בסדרה הזו אני ארכז דברים שלמדתי וגיליתי על הבעייתיות של הגישה הזו. הוגים ששמעתי, ספרים שקראתי וסינרגיה שלי. אני מקווה שתהנו.

את ההקדמה הזו אני הולך לפרסם למרות שאין לא עדיין את הפרק הראשון, מתוך תקווה שהיא תדרבן אותי להמשיך. להתראות בפרק הבא.

דקונסטרוקציה – עינת וילף בתגובה לגירוש נעם חומסקי

נעם חומסקי ניסה להכנס לגדה כדי לתת הרצאה באוניברסיטת ביר זית. במעבר אלנבי מישהו פעל לפי הוראות למעלה (או לפחות לפי רוח המפקד) ומנע ממנו כניסה. אכן, אור לגויים. הכתבה למטה.

מה שתפס לי את העין הייתה דווקא תגובתה של חברת הכנסת עינת וילף מסיעת העבודה. וילף, דר' למדעי המדינה ובעלת תארים במנהל ותולדות האמנות, נתפסה על ידי כתב "הארץ" והייתה צריכה לתת תגובה למקרה, שתגבה את הממשלה שסיעתה חברה בה, ושבוודאי לא תפטר את מי שחסם את חומסקי, אבל שלא תגבה את המעשה, כדי שלא תתפס כאספסוף נבער. התגובה שלה להלן:

ח"כ עינת וילף (עבודה) מסרה כי היא "מקווה שלא הגענו למצב בו אנו חוששים מדעות של אנשים. אמנם דעותיו של חומסקי אינן מקובלות עליי בשום אופן, אולם אני לא סבורה שעל מדינת ישראל לחשוש מכניסתו לשטחי הרשות הפלסטינית. זהו מקרה נוסף בשרשרת מקרים בה נמנעת כניסתם לישראל של אזרחים מחו"ל על פי שיקולים של גורמי ביטחון, בלי לקחת בחשבון את המשמעויות המדיניות שמהלכים אלה מחוללים למדיניות החוץ של ישראל".

כמובן שדיעותיו של חומסקי אינן מקובלות על וילף בשום אופן, כי צריך להדגיש את זה שהיא חלק מהקאנון, ולאיש מהבוחרים ומהטוקבקיסטים הנאורים אין מה לחשוש מדעותיה, אבל היא לא חושבת שצריך לחשוש מכניסתו לשטחי הרשות. רגע, הרשות? לא לישראל, לרשות?  מישהו פעם בדק מה משמעות המילה רשות (או authority) במילון?

וילף מוכיחה כאן כי היא אכן ראויה לשרת בפוליטיקה הישראלית, ובמפלגתו של אהוד ברק. תגובתה היא מופת של ישיבה על הגדר, או "ללכת עם ולהרגיש בלי". מצד אחד, היא מוציאה את עצמה כנאורה, שלא מפחדת מדעות של אחרים עליה, וסביר שבדברי הימים היא תצא יותר טוב מעתניאל שנלר מ"קדימה", שתגובתו מיד לאחריה. מצד שני, היא דואגת להשאר מהצד שגירש. שכן, מה דעתה על כך שחומסקי יבוא לישראל? כן, לישראל הריבונית ולא המסופחת צבאית. האם היא תלחם למנוע את המקרה הבא בשרשרת המצערת? ובכלל, למה וילף חושבת שחומסקי נדחה על ידי גורמי בטחון, ומסיבות בטחוניות? הרי ברור, אפילו לוילף, כי חומסקי לא בא כדי לבצע פיגוע, ואפילו לא לתאם אחד, ולא משום כך נדחה. חומסקי נדחה כיון שהוא יוצא כנגד מדינת ישראל, ואין למדינה את הטיעונים כדי להתווכח עמו. מניעת חופש הדיבור ממי שאינו מסכים איתך היא מפלטו האחרון של הנבל (בפרפרזה), ווילף, שמורידה את זה לדרגת טעות של גורמי בטחון תומכת בהחלטה, אם כי עושה זאת בצורה אינטלקטואלית יותר משנלר, שדובר את אשר ליבו, כמו כלב שקשור בשרשרת קצרה מדי.

<עדכון>

מקריאה בכתבה אחרי שנוספו לה עוד קצת פרטים, יכול להיות שהשומר בש"ג כן ילך הביתה. משום מה, נדמה לי שהמבוכה שלו יותר אמיתית משל האחרים…

</עדכון>

הגוף והמחשב – מחשבות על דימיון

אז למי שלא יודע, אני מחזיק גם בלוג טכני יותר שעוסק בעיקר בלינוקס. פרסמתי שם היום משהו חדש, שנוגע למחשבים אבל לא בדיוק, ויכול להיות שגם יעניין את מי שלא מתעניין. נסו:

http://mylinuxwife.wordpress.com/2010/05/14/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91-%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%93%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%9F/

על המכונה והכביסה

לקראת סוף האינתיפאדה השנייה, אחרי שקראתי את הדו"חות המעולים של מרכז קשב, ולאחר כניסתו של דיוויד לנדאו לתפקיד העורך הראשי של "הארץ", בוקר אחד, התחילו להתפרסם שמות של קורבנות פלסטינים. לא שמות של מטרות, או עוד ארכי מחבל, או השני בחמאס, אלא שמות של אנשים פשוטים, כמו שאצלנו מפרסמים שמות של אנשים שנהרגו בפיגוע, או בהפגזה. אני חייב להודות שזה ריגש אותי. ההשוואה הזו, שבה אין דוד וגוליית, אין טובים ורעים, יש רק קורבנות של סכסוך שהם לא התחילו, לא רצו למות בגללו או בשבילו, ואולי אפילו לא רצו בו. אנשים. בני אדם.

זה ריגש אותי כי חשבתי שזו יכולה להיות הסנונית הראשונה של ישראל (או אולי הישראלים) להבין שמלחמה היא לא סרט אמריקני. הרעים הם לא רעים לגמרי, הם לא יורים באנשיהם מתוך גחמה או מרביצים לנשים, הם בסך הכל בני אדם. אמנם בעיתון האליטיסטי והמתנשא, אבל אולי ממנו זה יחלחל הלאה.

השנים נקפו, העורכים וגם הגישה השתנו. והיום, בעמודת המגזין בצד שמאל (ולצערי אין לי תמונת מסך), תחת הכותרת "חוסל מחבל שרצח איש מג"ב", עם הקישור הבא:

מחבל בכיר. כן, בכיר
מחבל בכיר. כן, בכיר

הופיעה הכתבה הבאה:

חיסול? רצח?
חיסול? רצח?

לכאורה, עוד יום צייד מוצלח לכוחותינו, שחיסלו רוצח. ולא סתם רוצח – רוצח שוטרים.

אבל בגוף הכתבה מוצגת תמונה קצת שונה. השוטר, יניב משיח, נהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים. כל מוות הוא נורא, אבל קשה להגדיר את זה בתור רצח. בדרך כלל זה נקרא "נהרג בפעילות מבצעית". אולי אפילו פעולת טרור, אבל רצח?

המחבל (רוצח?) לעומת זאת, נהרג כנראה כאשר דחפור הרס את ביתו. רוצה לומר שצה"ל, הצבא המוסרי בעולם, קבר אותו בחיים תחת הריסות ביתו.

קשה. קשה לי. אין לי מושג מה עובר על משפחת השוטר, וקשה לי לבקר אותם אם הם מרגישים יותר טוב לשמע הידיעה, התלושה לכשעצמה, שהאיש שהביא למות בנם מת בעצמו. אבל אין לי ספק שמכבסת מילים שכזו, ניוספיק במיטבו, לא עוזרת לנו למנוע את מותם של הקורבנות הבאים, יהיה שמם ומוצאם כשיהיה.

על היחסיות והתקווה

הפוסט הזה מוקדש לכל מי שהביט אי פעם לכיוון הכללי של הכנסת, לתכנית חדשות או אקטואליה, קרא עיתון או סתם דיבר עם חברים ושאל את עצמו איך הגענו למצב שבו האנשים שמושלים בנו, שאנחנו הכתרנו במו פתקנו, כל כך מטומטמים? איך זה שכמעט כל מי שנמצא בבית הנבחרים שלנו, וכמעט כל מי שנמצא בעמדת כח בו, כל כך רדוד, כל כך עילג, כל כך משכמו ומטה? ולכל מי שהסתכל למקומות רחוקים יותר וראה נבחרי עם שאולי אינם תורמים יותר, אבל בהחלט ברור איך הם הצליחו להביא את עצמם לכסא, אנשים שסביר שכל אחד היה יוצא נשכר מלבלות 15 דקות בחברתם ולדון איתם בכל דבר שהוא.
לכל אלו אני רוצה לומר: יהודים, יש תקווה! ולא בגלל שנמצא רמץ חבוי בבית ממשלנו, או מנהיג חדש נולד. יש תקווה כי יכול להיות יותר גרוע:

למי שלא רוצה לצפות אלא לקרוא – ניתן לבקר כאן. ולמי שלא רוצה: בקטע, שהוא חלק מדיון בועדת הכוחות המזויינים, מדבר חבר הפרלמנט האנק ג'ונסון (דמוקרטים). הוא מתחקר את אדמירל רוברט ווילארד, מפקד הצי הפאסיפי, על הצבת 5000 נחתים נוספים, עם משפחותיהם, על האי גואם שבאוקיינוס הפאסיפי (השקט). ג'ונסון, לאחר תאור האי, שטחו ואוכלוסייתו, מביע את חששו כי הצבת אנשים נוספים על האי תגרום לו לנטות ולהתהפך.

אז בפעם הבאה ששר בטחון שוכח להסיר את הכיסוי מעדשות המשקפת, מצביע בשתי ידיים עם שני כפתורים שונים, מנסה להעלים את ה"מח" או משפיל שגרירים זרים, זכרו תמיד כי יכול להיות גרוע יותר.

ותודה לאדם קארי וג'ון סי דבורק על הדיווח, דרך No Agenda.