מי שלא עוסק במחשבים אולי לא מכיר את ה-GPL, רשיון הקוד הפתוח. לשמחתנו, לא צריך להכיר אותו כדי לקרוא את הפוסט. ברשותכם:

ישנו אדם בשם ריצ'רד סטולמן. סטולמן הוא דמות מוכרת, כמעט מיתית בקהילות הקוד הפתוח. הוא היה שותף לפיתוח הלינוקס של ימינו, על בסיס הקוד שכתב לינוס טורוולד, ואף פרש וייסד את השם גנו (וממנו נגזר גנו/לינוקס, שהוא תו התקן של התאחדות התוכנה החופשית או FSF – free software foundation למערכות לינוקס שלא כוללות בתוכן קוד סגור של אחרים), מפתח עורך הטקסט אימקס (וכאן באמת אפשר להכנס למלחמות קודש, ואני אמנע) ופעיל בכל תחומי הקוד החופשי, "חופשי" במובן של "משוחרר" ולא של "חינם" (באנגלית ההבדלה היא free as in free speech, not as in free beer). סטולמן הוא נזיר לפי דתו, מתחזק אלטר אגו בשם סיינט איגנושיוס (saint iGNUcious) מכנסיית אימקס, מתלבש ברישול וכיאות לאיש הקוד הפתוח – מתחזק זקן לא עבות. הוא יצא בהתקפות גם נגד אפל וגם נגד גוגל על מדיניות שמירת המידע שלהם, לא מחזיק טלפון סלולרי ומחזיק כרטיס אשראי בו הוא משתמש רק לצרכי טיסות, וצוחק על זה שכדי לטוס, כרטיס אשראי נחוץ יותר מאשר דרכון. את כל זאת למדתי בהרצאה שהוא נתן במטה טוויטר בסאן פרנסיסקו.

לפני כמה חודשים הודיע סטולמן כי הוא מגיע לארץ ויתן כמה הרצאות. היום הוא הודיע על ביטול. הסיבה לביטול היא שמסע ההופעות שלו לאזור ממומן על ידי גורמים פלסטינים שהזמינו אותו לדבר אצלם באוניברסיטאות (העובדה הזו לא הופיע בדיווחים הראשונים על בואו לארץ) וכשהם שמעו שהוא מתכוון לנצל את השהייה באזור כדי לדבר בישראל הם התנגדו, ואמרו שאם הוא מתכוון לנצל את הכרטיס שהם שילמו עליו כדי לדבר גם אצל האויבים שלהם, הם מבטלים. (האמת היא שזו הפרשנות שלי, ובעצם פורסם רק שהם התנגדו לביקור, ולא למה. אתם מוזמנים לחשוב שזה בגלל שהפלסטינים שונאים ישראלים בלי סיבה ורק רוצים לדפוק אותם, או כל פרשנות אחרת). סטולמן, שאינו חלק מהסכסוך, עשה חשבון, או כמו שכתב באימייל שהודיע על הביטול: "אני יכול להגיע ולבטל את ההרצאות בישראל או לא להגיע, ולבטל את ההרצאות בישראל" והחליט להגיע לפלסטין מבלי להגיע לארץ. והארץ כמרקחה.

לפני כמה חודשים, בעקבות ביטול ההופעה של להקת הפיקסיז בנסיבות דומות (אבל שונות. ודוק – אף אחד לא פנה לסטולמן ואמר לו שצריך להחרים את ישראל), התפרסם בבלוג המוזיקה של גיא חג'ג', עונג שבת, פוסט שקונן על הביטול, וכותבו ראה את עצמו בתור קורבן. בתגובה, התפרסם בבלוג "פלצן מתנשא" פוסט תגובה על היכולת הפסיכולוגית המופלאה של חסידי הפיקסיז (להקות אחרות) כנפגעי טרור (כך ממש!) של חרם על ישראל, שנובע ממשהו שהם לא קשורים אליו. את רובם זה אפילו לא מעניין.

ועכשיו, תופעה דומה בחתך אוכלוסיה אחר. גם כאן נשמעות אמירות על טרור, על בגידה של סטולמן בהצהרות הפתיחות שלו (כי הפלסטינים קובעים עבורו איפה לא ידבר), על ירייה ברגל כי ממילא מי שיבוא לראות אותו שייך למחנה השמאל, וכולי. ומבלי להכנס לשאלה התמיכה בחרם באופן כללי, אם זה מוצדק או יעיל, אם אלו שתומכים הם שונאי עצמם או לא, רציתי רק לומר את זה:

אנשים, תתאפסו על עצמכם! סטולמן בסך הכל מכבד את מי שמשלם לו על הטיול. אז מה, שיטת ה"אם אתה כבר כאן" לא הצליחה הפעם? מה זה קשור לחרם, לטרור או לכל עניין אחר? רוצים לשמוע את סטולמן? תפנו אליו ותביאו אותו לארץ, הוא יבוא בשמחה. או, אולי, סעו לשמוע אותו ברמאללה. זה יהיה הרבה יותר "גשר לשלום ודו שיח" מאשר שהוא יבוא לארץ דרך רמאללה. אני מכיר מספיק אנשים שמבקרים שם באופן קבוע ודי נהנים מזה. צרו איתי קשר אם אתם מחפשים טרמפ.

אבל אל תחשבו שבגלל שאתם בעד שלום ומזדעזעים מזה שעוד ילד פלסטיני מת, יש לכם זכויות יותר על אחרים. לא כדי לשמוע את סטולמן ולא את הפיקסיז. רוצים שהמצב הזה יפסק? לכו תקימו אוהל מול קריית הממשלה ותמחו על זה שאנשיה מתחזקים את המצב במקום לפתור אותו. הפאסיביות של "אני נגד הכיבוש" אולי טובה בויכוחי ליל שישי על החברים הימניים לייט שלכם, אבל היא לא מחזיקה מים כששואלים "מה עשית נגד הכיבוש"? איפה חטפת מכות מחיילים כשהפגנת עם פלסטינים? על איזה פלסטיני הגנת בגופך כשחטף מכות ממג"בניקים? או, במילותיו האלמותיות של פלאטו שרון – מה אתם עשיתם בשביל מדינה?
ואפילו אז זה לא ישנה. ואת הדבר הזה סביר שמי שפעיל ומשלם מחיר אישי – במכות, רצח אופי או כלא צבאי – כבר יודע: גם מעשים לא מביאים זכות. הם ממרקים את המצפון ומזככים את הקול שאיתו אתם צועקים בכיכר העיר, אבל מהצד השני אין להם משמעות. רק לתוצאות, וכאלו אין. ועד שלא יהיו כאלו, ועד שלא יהיה כאן בידול אמיתי – מהסוג שיש בהפגנות ניאו נאציות בגרמניה, כשהמתנגדים משמאל מגיעים והולכים מכות רצח עם ההיטלר יוגנד החדשים – אין לכם מה לבכות שלא מכירים באופייכם הזך והנקי. לכו ותתחילו להתלכלך, עד שנוכל לענות על השאלה "מתי הכיבוש נגמר?".

לקראת סוף האינתיפאדה השנייה, אחרי שקראתי את הדו"חות המעולים של מרכז קשב, ולאחר כניסתו של דיוויד לנדאו לתפקיד העורך הראשי של "הארץ", בוקר אחד, התחילו להתפרסם שמות של קורבנות פלסטינים. לא שמות של מטרות, או עוד ארכי מחבל, או השני בחמאס, אלא שמות של אנשים פשוטים, כמו שאצלנו מפרסמים שמות של אנשים שנהרגו בפיגוע, או בהפגזה. אני חייב להודות שזה ריגש אותי. ההשוואה הזו, שבה אין דוד וגוליית, אין טובים ורעים, יש רק קורבנות של סכסוך שהם לא התחילו, לא רצו למות בגללו או בשבילו, ואולי אפילו לא רצו בו. אנשים. בני אדם.

זה ריגש אותי כי חשבתי שזו יכולה להיות הסנונית הראשונה של ישראל (או אולי הישראלים) להבין שמלחמה היא לא סרט אמריקני. הרעים הם לא רעים לגמרי, הם לא יורים באנשיהם מתוך גחמה או מרביצים לנשים, הם בסך הכל בני אדם. אמנם בעיתון האליטיסטי והמתנשא, אבל אולי ממנו זה יחלחל הלאה.

השנים נקפו, העורכים וגם הגישה השתנו. והיום, בעמודת המגזין בצד שמאל (ולצערי אין לי תמונת מסך), תחת הכותרת "חוסל מחבל שרצח איש מג"ב", עם הקישור הבא:

הופיעה הכתבה הבאה:

לכאורה, עוד יום צייד מוצלח לכוחותינו, שחיסלו רוצח. ולא סתם רוצח – רוצח שוטרים.

אבל בגוף הכתבה מוצגת תמונה קצת שונה. השוטר, יניב משיח, נהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים. כל מוות הוא נורא, אבל קשה להגדיר את זה בתור רצח. בדרך כלל זה נקרא "נהרג בפעילות מבצעית". אולי אפילו פעולת טרור, אבל רצח?

המחבל (רוצח?) לעומת זאת, נהרג כנראה כאשר דחפור הרס את ביתו. רוצה לומר שצה"ל, הצבא המוסרי בעולם, קבר אותו בחיים תחת הריסות ביתו.

קשה. קשה לי. אין לי מושג מה עובר על משפחת השוטר, וקשה לי לבקר אותם אם הם מרגישים יותר טוב לשמע הידיעה, התלושה לכשעצמה, שהאיש שהביא למות בנם מת בעצמו. אבל אין לי ספק שמכבסת מילים שכזו, ניוספיק במיטבו, לא עוזרת לנו למנוע את מותם של הקורבנות הבאים, יהיה שמם ומוצאם כשיהיה.

באתר "הארץ" מתפרסמת היום הכתבה הבאה, תחת הכותרת המבהילה "הג'יהאד העולמי מחדש את פעילותו בשטחים":

מפחיד מאוד. וגם מאוד אינפורמטיבי – הכותרת מסבירה את עצמה, ואין צורך להכנס לעומק הידיעה.

כי אם נכנסים, מגלים תמונה קצת שונה. כבר בפסקה הראשונה הטון משתנה וכבר לא מדובר בג'יהאד העולמי שפועל בשטחים, אלא במעצר של של פעילים בהתארגנויות ששאבו את השראתן מאל-קעידה. הפיסקה השנייה ממשיכה ומתארת את הקבוצה (כאן כבר לא 'התארגנויות' אלא 'התארגנות', שמונה 6 אנשים, חלקם בני משפחה אחת) שמקיימים מפגשים באינטרנט ובמסגדים, ושקוראים למספר פוליטיקאים פלסטינים "כופרים". בפסקה מופיעה גם הטענה המוזרה כי "זו חוליה מאורגנת ראשונה מזרם אידיאולוגי כה קיצוני, הנחשפת בגדה זה כמה שנים". מוזרה, כיון שאין שום הסבר מה הופך את החוליה לקיצונית.

ובפסקה השלישית מופיע כבר הדובדבן, בסוף: "אין מדובר בהפעלה מסודרת של החוליות מחו"ל, אלא יותר בהשראה ששאבו מארגוני הג'יהאד העולמי". אולי אפשר להתווכח על הבנת הנקרא ומה שהתכוון משורר הכותרת, אבל סביר שבמבחן האדם הסביר, או בוזגלו, או המציאות או כל מדגם של אנשים שהיינו שואלים לדעתם, הכותרת הייתה מתפרשת הפוך למשפט הזה. מעתה אמור, בשיחדש של עיתון 'הארץ', כי "X מחדש את פעילותו ב-Y" פירושו "ב-Y יש כמה אנשים ששמעו על X ומחלקים תעמולה מודפסת שמזכירה קצת את מה ש-X אומר, למרות ש-X עצמו לא ממש מעורב או תומך בהם".

בעידן עומס המידע שבו אנו חיים, מאוד מקובל לקרוא את הכותרת ולהקיש ממנה, בלי לקרוא בכלל את גוף הכתבה. גם אני חוטא בכך לרוב. אני גם מודע לכך שעורך הכותרות לא תמיד הוא הכתב, ולעיתים הוא מונע משיקולים שאינם חדשותיים, כגון ייצור כותרות בהלה שימכרו את העיתון. אבל היוצא מכך הוא שהעיתון (לאנשים חושבים) מוליך שולל את קוראיו ובמקום לדווח להם על המציאות, ומעוות אותה כדי למכור יותר עותקים או לקדם אג'נדה מסוימת. זה בעיקר עצוב כיון שכל השאר כבר עושים את זה מזמן.