אחד הפטישים (בפה' לא דגושה וצירה, לא אלו של המסמרים) שלי הוא לתכניות ריאליטי נמוכות. אני עוקב אחרי Hell's Kitchen של גורדון רמזי, אבל זה עוד גבוה. Jersey Shores, למשל, היא נמוכה כמו שאני אוהב. אני עדיין משלה את עצמי שאני נמשך לזה בתור אנתרופולוגיה למרות שאני פתוח לרעיון שאולי אני נמשך לזה כמו שאחרים רואים "הישרדות" (למרות שלשם עוד לא שקעתי).
אז היה די ברור לי, מרגע ששמעתי על TLV, שאני לא אוכל להתאפק הרבה זמן. ואכן, בסוף היום התיישבתי והתחלתי.
אני לא הולך לזיין את השכל על הרדידות, או לחם ושעשועים, או להתנשא על משהו או מישהו. וזה לא שאני לא. אני מזדכך, כמו כל אחד אחר, מלראות את האידיוטיזם הזה, המצולם, שבא לספק את עצמו בהקרבה העצמית של האנשים, שיותר ממה שהם אקסביציוניסטים, נראה שהם הפנימו את המסר שטינקרבל העבירה לפני שנים, שהדרך הכי קלה להתפרסם זה להתפשט מול כמה שיותר אנשים. (ראיתם? וזה כשאני לא מתכוון לזיין את השכל).
אני רוצה לדבר על היחס המזלזל של ההפקה בצופים, שמתבטאת בזוויות הצילום. זו מין הכרה כזו שאחריה שום תכנית אירוח לא תשוב להיות מה שהייתה – המודעות בתור צופה, למצלמה. אם המראיין, בגבו למצלמה, מקיש בדלת ואז בשוט הבא, הדלת נפתחת מבפנים ורואים את המראיין מעבר לכתף של המרואיין, אין סיכוי שזה לא מבוים. וזה לא "אין סיכוי" כמו ב-"אחי, אין סיכוי שזה לא סיליקון", זה "אין סיכוי" מתמטי. וסביר שגם אם המצלמה נשארת בחוץ, זו לא הפעם הראשונה שהסצינה הזו צולמה.
כל מי שקרא את זה עכשיו אומר לעצמו "דא, ברור! וזאת נראית לך תובנה?" אבל שאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה שמתם לב לזה.
בתכניות מפגש עושים את זה בשביל לשפר את הזרימה. אי אפשר לעשות את זה טבעי, כי יש מצלמות, תאורה, מיקרופון (בום, למקצוענים) וצריך לסדר אותם קודם וגם להפעיל אותם בזמן ה-. בקולנוע קוראים לזה Suspension of disbelief (השעיית חוסר האימון), וזו הנכונות לא להגיד "גיח, אין כזה דבר סקייטבורד מעופף" כדי להנות מ"חזרה לעתיד 2".
אבל בתכנית שמציגה את עצמה בתור "ריאליטי", זה קצת יותר קשה.
ניקח לדוגמה את המפגש הראשון עם גבי גזית, בפרק 2 (מי שרוצה לעקוב ואין לו "מוקלט" יכול לעשות את זה באתר של "הוט" *הערה למטה). כשליאור ומנהל התכניות נכנסים למשרד וגבי, ברקע, מנהל "שיחת עבודה" עם מישהו, ואז אומר לו שיש לו אורחים והוא "יחזור אליו אחר כך" – המצלמה מצלמת אותם מבפנים, לפחות מאמצע המשרד. ואם יש מצלמה אז כבר אמרנו – יש צלם, ותאורן, ובום, אבל דבר אחד אין – הפתעה.
וכך, כל פינה, כל התפתחות, כל מילה בתכנית מריחה מבימוי מראש. הבחורות שיוצאות עם ליאור ומתנהגות "טבעי" מול המצלמה, או הבחור שהשיג את הטלפון שלו דרך כרטיס אשראי אבוד, חנה לסלאו שנכנסת במקרה, או נועה תשבי בשיחת סקייפ וידאו (מזל שזה חינם!), או ליבי רן, שזורק, ממש באלתור, את השם של רועי לוי, או החברים של ליאור, שבאים "במקרה" לבקר אותו כשהוא עם בחורה, ומכינים לעצמם ארוחת סנדביצ'ים בסצינה שנראית לקוחה מ"בית החיות" או "האחים בלוז".
הסדרה הזו מתיימרת להאיר על העליבות של החיים האלו, שזכו משום מה להקרא "תל אביביות", של חיפוש משמעות במותגים ובסלבריטיז. גם דרך ההתנהלות הכושלת של "גיבורי" הסדרה, כמו גם דרך שיר הפתיחה ("הנה עיר, הנה אנשים, שיש להם הכל, אבל אין להם מאום"), והיה טוב יותר אם באמת היו מצמידים מצלמה מודעת לסיטואציות ולא מנסים להראות טבעיים כמו אוכף על פרה הולנדית. מגוחכת מכולן היא אחת הסצינות בסופרמרקט, שבין עשרות השוטים ממרחק אפס מתחבא אחד שבו בקבוק פלסטיק מסתיר קצת, כאילו "הם לא רואים אותנו".
זו רשלנות וחובבנות של יוצרי התכנית במקרה הטוב, או זלזול מופגן בקהל שלהם (שאני מתעקש לומר שאינני שייך לו). אם באמת היו רוצים ליצור כאן מראה (כמו mirror, לא כמו look) לבוהמה החדשה מוטב היה אם באמת היו נותנים למשתתפים (מתחרים? יש מנצח?) ליצור את הסיטואציה. בבימוי העלוב והגלוי הזה, על שלל הידוענים שמשתפים איתו פעולה הם יוצרים את ההפך – האמונה/ידיעה הקונספירטיבית שאין באמת תלאביביות כזו ואין התרחשויות שכאלו. לכל היותר יש כמה אנשים שדגמו מקרה אחד כזה בכל החיים, והרבה אנשים שהיו רוצים לחיות את האשלייה הזו, שמישהו מביים בשבילם. או לפחות כותב על זה… 🙂
* הערה לגבי הוט – הייתי אומר את זה לגבי כל חברה גדולה, אבל על אחת כמה וכמה לגבי חברה שמכנה את עצמה חברת אינטרנט – אין דבר פחות ייצוגי מאשר לרכב על הדומיין של חברה אחרת (כלומר, hot.ynet.co.il). זה כמו שהמנכ"ל שלהם ישלח דואר בג'ימייל. ואולי גם זה חלק מהאשלייה.
צוגצוונג 