"דה-מרקר" מפרסם הבוקר דיווח די מזעזע על בלוגרית אמריקנית שמאבטחי הגבול בישראל ירו לה בלפטופ "מטעמי בטחון", כשעברה ממצרים לישראל. הדיווח פורסם באתר חדשות במצרים, ב-engadget ובבלוג cult of mac. לא כל שכן – אפילו רשות שדות התעופה הודתה במעשה.

יש בכתבה הזו את כל המאפיינים של שלטון דיקטטורי ופאשיסטי – חיטוט בדברים שאין להם נגיעה ישירה לבטחון (כמו תמונות במצלמה ויומן), עיכוב שרירותי של מישהו שלא מוצא חן בעיניך (כי הוא אמריקני שגר במצריים ויש לו צילום של מגן דוד עם הכיתוב Fuck) והשמדה של רכוש בלי שום סיבה ממשית. שהרי הסיבה היחידה להזמין חבלן ולירות בלפטופ היא אם יש בו פצצה. ואם כך – מדוע לא עצרו וחקרו אותה במתקן משטרתי או בטחוני?

כשאני קורא כתבה כזו, אני רואה משטר מפוחד, ובצדק, שמנסה להאחז בציפורניים באשליות הצידקה שלו. מין מיניסטריון אמת. והנסיון למנוע "לכלוך" על מדינת ישראל דרך השמדת הכתיבה והצילומים של המלעיזים, כמוהם כשריפת ספרים כדי למנוע מאנשים לדעת שיש אמת אחרת. ואולי זה עובד, אם לקרוא את הטוקבקים.

אבל הכותרת לפוסט היא "משחקים במילים", כיון שהדבר הראשון שתפס אותי היה הלינק לכתבה באתר "הארץ":

בלוגרית אמריקאית: מאבטחים ישראליים פוצצו את המחשב שלי. גם הכותרת לכתבה ב-"דה-מרקר" עושה את אותו שירות: "המאבטחים הישראליים ירו במחשב שלי" (במרכאות, ציטוט של הבלוגרית).

ולמי שעדיין לא מבין – כל הדיווח, למרות שפורסם שוב ושוב בכלי תקשורת רציניים, ולמרות שאושר על ידי הגורמים היורים, עדיין מוצג כטענה של המתלוננת. השיטה הזו היא הדרך היותר מכובדת לכתוב "מאבטחים ישראליים ירו לכאורה במחשב". יש כאן זלזול באמיתות הדברים, המובאים רק בשם אומרם ולא כעובדה בשטח.

אני מאוד מקווה שאחרי שתקבל את הלפטופ החדש, היא תתבע את הרשות על עגמת נפש וגרימת נזק למדינת ישראל בזדון וטיפשות.

מכיון שאנחנו בחופשת מולדת כרגע, יוצא לי לראות קצת טלוויזיה ישראלית. אתמול יצא לי לצפות בחלק מתכנית התחקירים של גיא מרוז ואורלי וילנאי, "אורלי וגיא בעמ". ספציפית, במדור שנקרא "מפצח הבולשיטים" עם ירון ברובינסקי, ובמעמד השר חבר הכנסת מאיר שטרית.

האייטם נקרא "נכנס יין יצא בולשיט" (כבר טיפלנו במים המינרליים ובהזרקת מים לבשר, בשבוע הבא – בולשיט אוכל גורמה), ובקצרה – אספנו חבורה של אנשים, נתנו להם לטעום את אותו יין זול שלוש פעמים, אלא שבפעם הראשונה אמרנו להם שזה יין ישראלי זול, בפעם השנייה אמרנו להם שזה יין ישראלי יקר ובפעם השלישית אמרנו להם שזה יין בוטיק ספרדי שמחירו למעלה מאלף שקל, ובדקנו איך התגובות שלהם משתנות. כצפוי, התגובות היו צוננות בטעימה הראשונה, התחממו לקראת השנייה, עם התנסחויות פלצניות בטעימה השלישית. ואחר כך הדיון המתבקש באולפן, לגבי המחיר היקר שגורם לאנשים להגיד שדברים הם טובים יותר (מדברים שמחירם זול יותר), שחזור הניסוי באולפן עם מרוז ושטרית, צחוקים ומחיאות כפיים מהקהל.

אייטמים כאלו הם מטרות קלות לאנשי תקשורת. אמנון לוי, באחת התכניות הראשונות של "שומר מסך", העלה אייטם שבו שחקן מחופש לקבצן שכב ברחוב, ספק ישן ספק מת, ומצלמה נסתרת צילמה את כל העוברים והשבים שלא ניגשו אליו לבדוק אם צריך להזמין למסכן אמבולנס. יגאל שילון עשה קריירה מהעובדה שאנשים שותקים מול חריגות במציאות כל זמן שכולם מסביבם מתנהגים בצורה רגילה, והאמת היא שאם במקום הדיון באולפן היה יהודה ברקן יוצא מאחורי המסך, כולם היו צוחקים, מוזיקה ברקע והיינו עוברים למתיחה הבאה, לא היינו מרגישים בהבדל.

במקום לפתח כאן דיון מעניין בשאלה האם הטועמים באמת הרגישו בטעם שונה, ועד כמה התודעה קובעת את ההוויה, או לדבר על הנטייה להסכים עם דברים שנשמעים סמכותיים, משובצים במושגים מקצועיים או מגיעים מדמות סמכותית ובטוחה בעצמה, או לדבר על העוצמה של לחץ חברתי וההמנעות מלהיות הראשון שיגיד שהמלך עירום, בחר מר ברובינסקי להתמקד בנקודה הפשטנית ביותר שאפשר להסיק מהסיפור, והיא שככל שמוצר יותר יקר, כך אנשים יעריכו אותו יותר. אכן, סטופ דה פרס. יש לנו סקופ.

כפי שניתן ללמוד מהסיפור "בגדי המלך החדשים", התופעה ידועה כבר הרבה זמן. לא בכדי מי שחושף את הפרשה בסופו של דבר הוא ילד, ולא זקן חכם, והאמת היא כנראה שאין צורך בתוספת כי "בעלי מעמד נמוך לא יראו אותו". אנחנו יצורים חברתיים ויציאה נגד אמירה שמוסכמת על כל הסובבים היא בעייתית ומפחידה, ורובנו היינו מעדיפים להמנע ממנה (חוץ מפרובוקטורים מקצועיים), אפילו במחיר הסכמה שיקרית עם מה שנאמר, וייתכן שאפילו עם השפעות פסיכולוגיות שגורמות לנו לדמות שאכן הטעם שונה, הקבצן רק ישן והמלך באמת לובש בגדי פאר. רק ילדים, שעדיין לא נחשפו לקודים חברתיים של שתיקה והסכמה פאסיבית יכולים בתמימותם לצעוק את האמת שכולנו זועקים מבפנים, ולא מסוגלים להוציא החוצה.

אישית, אני מתעב אייטמים כאלו בלהט. סביר שהתיעוב הזה נובע מהפחד האישי שלי שמישהו, מתישהו, יחשוף אותי בצורה כזו בנושא שבו אני איני מומחה או מבין גדול. הפחד הזה, כנראה, עומד מאחורי ההתנהגות במבחן הטעימה או בכל קטע מבוים דומה, כמו אלו שנזכרים לעיל. הוא זה שגורם לנו לא לומר "אבל יש לזה אותו טעם" או "אולי הקבצן הזה, הפעם, באמת צריך עזרה".

אבל מעבר לכל זה, אני חושב שמה שגורם לי לראות אדום בעיניים במקרים כאלו היא ההתנשאות. המשותף לכל הקטעים – היין, הקבצן וסרטי המתיחות היא האמירה המובלעת של "תראו איזה טיפשים אנשים יכולים להיות". או נכון יותר, "תראו איזה טיפשים אנשים אחרים יכולים להיות". עצם שמו של הקטע, "בולשיט היין", מרמז על נחיתותם של האנשים שנופלים במלכודת מבלי משים, ועל המדווח, שצופה בהם נכשלים שוב ושוב. אחרי שראיתי את האייטם על הקבצן אצל אמנון לוי, מאוד רציתי להתחפש לקבצן ולשכב בדרכו של אמנון לוי למשרד, עם מצלמה נסתרת, כדי לבדוק אם הוא הילד שחושף את האמת, או מספר הסיפור הכל-יודע, שהיה נופל בדיוק באותה המלכודת אם לא היה הוא שטמן אותה. וכך גם לגבי מר ברובינסקי. לאייטם הזה אין שום תרומה לאנושות, אנשים לא יפסיקו להתנהג כך אחרי שראו אותו, מחירי היין לא יצנחו פתאום והייננים לא יצאו בוידוי גורף כי אכן, הכל אותו הדבר ומדובר בתרמית הגדולה של כל הזמנים. זוהי הכשלה במסווה של עיתונות חוקרת, היוצרת את התופעה שאותה היא כביכול חושפת, ואשר יוצריה מקדמים אותה בדיוק כמו כל האחרים. כמו ששמעתי פעם מישהי אומרת: "סיפרתי לה את זה, והיא קראה לי שקרנית. אני חושבת שאם לא הייתי משקרת, הייתי ממש כועסת עליה שקראה לי שקרנית".

לידיעת הקורא גיא מרוז: בפעם הבאה שמישהו עוזר לך לקום אחרי שאתה מחליק עם הטוסטוס ונמרח על שדרות רוטשילד פינת מאז"ה בלילה, ואומר לך שאתה עושה עבודה טובה ותמשיך ככה, תדע שלא לדברים מהסוג הזה הוא מתכוון.

'הארץ' מפרסם באתר היום את הידיעה הבאה:

הסיגריות שעלו 23 ביליארד דולר, אודות תושב ארה"ב שחויב בטעות בכמה מיליארדי ביליארדי דולרים.

הבעיה היא בדירוג: הכתבה ממוקמת במשבצת כתבות העדכון (רביעית מלמעלה, ללא כותרת שיוך כגון 'בעולם' או 'ספורט'), מתחת לכתבה על החלטתו של ניר ברקת, ראש עירית ירושלים, לנתק את שירותי הרווחה לשכונות המתפרעות, ומתחת לדרישתה של הילרי קלינטון מאירן לענות להצעתה כבר עכשיו. נפילת המתח בין שתי הכתבות האלו לדיווח על החיוב המוגזם נראית מוזרה, אם כי אולי במקומה, אם לא קרה שום דבר בטווח העדיפויות בינן. אולם, כשמסתכלים למטה יותר, קשה להבין למה כתבות שעוסקות בניסוי המוצלח ב"כיפת ברזל", מקרה שני של שפעת חזירים או ציטוט של שי דרומי נחשבים פחות ולכן זכו לרדת למשבצת 'בארץ', או שתי כתבות העוסקות באירן, אחת על פצצת גרעין תוך חצי שנה והשנייה על התרסקות מטוס נדחקו למשבצת 'בעולם'.

כשנכנסים לכתבה, זה הופך למוזר יותר.

מדובר בשתי פסקאות, המתארות טעות בחיוב בסכום גבוה מאוד.  הטעות תוקנה כבר למחרת, כך נכתב.

אז מה? בעצם, יש לנו כאן ידיעה רכילותית מובהקת, עם גימיק אחד: הסכום. הרי לא סביר להניח כי עורך כלשהו היה מניח לידיעה הזו לעלות אם היה מדובר בטעות של $100 (ע"ע מארק טווין ג'ורג' ברנרד שו והזונה). גם התגיות שמוצמדות לכתבה (כסף, בנקים) לא ממש משקפות כלום – מי שיחפש את התגיות הללו, סביר שאינו מחפש סיפורים מסוג זה.

רבים וטובים (יותר) כבר כתבו על שקיעתה של העיתונות הממוסדת מול עליית הבלוגים, על כח האדם הזול שמושקע בהחלטות עריכה ועל התחרות העזה בין האתרים וחברות הדיווח למיניהן שגורמות להן לפרסם דברים שמכרסמים בלגיטימיות שלהן לכנות את עצמם בשם 'עיתון לאנשים חושבים'. אז מה שכתבתי כאן לא ממש מחדש הרבה, אלא רק מביא דוגמא נוספת.

וחוץ מזה, אני הייתי ראשון.

הרבה מים נשפכו בתקופה האחרונה (והלא-כל-כך אחרונה) על מותה של המדיה הדיווחית הישנה (טלוויזיה ובעיקר עיתונים) לטובת המדיה הדיווחית הצעירה והאלקטרונית יותר. בתחילה היו אלו הבלוגים ולבסוף המיקרו-בלוגים, שאותם מוביל טוויטר בגאון. התקשורת הישנה לא יכולה להתחרות במהירות העדכון, בזמנאמתיות (תכונת זמן האמת, באנגלית זה נשמע יותר טוב) ובחינמיות של השירותים החדשים. החידוש הגדול היה פתיחת הכתיבה לכל, ללא צורך לעבור ראיונות קבלה או לימוד מסודר. כל מי שיכולת הקלדה בידיו והלחנת משפטים בראשו, יכול לכתוב. ובניגוד למדיה המסורתית, אין צורך בכמות קוראים כתנאי להמשך כתיבה. סטטיסטיקות מלמדות שלרוב הבלוגים יש קורא אחד.

הרבה מאוד זמן הייתי מודרניסט אבולוציוניסט של המדיה. המדיה המסורתית הפכה להיות, כמו כל דבר מסורתי, למאובנת ועצלנית. רוב הידיעות מסתמכות על פיסות מידע שמוזרמות למערכת (ידיעות מטעם לעיתים) שהופכות לכתבה או מאמר, צוותי השטח חסרי הכוון ומגיעים לזירת הארועים שעליהם הם מקבלים דיווח מגופים רשמיים (משטרה, דובר צה"ל וכו' ) והפובליציסטים, שכותבים לרוב את דעתם האישית שכולנו כבר מכירים לעייפה.

וכשאין הזרמת ידיעות מטעם, ממלאים את המסך/נייר בפורנוגרפיה (לעיתים מינית ולעיתים לא) ורכילות דביקה, שבינה לבין חדשות שנות אור. עיתונאים עברו את אותו תהליך שעברו הפוליטיקאים – הם שכחו למה הם שם. זמן רב עבר מאז שעיתונאים כמו קרל ברנשטיין ואדוארד וודוורד ידעו לרדת לשטח ולעשות עבודה עיתונאית שחורה ואמיתית, בלי לדעת מראש אם תבוא תהילה. מה שהניע אותם (לדעתי) היה טהור יותר.

כמו של המשתמשים הביתיים, שלא מקבלים משכורת עבור העבודה. חשוב להדגיש שלא מדובר בכותב יחיד. להיפך – האסופה המקרית של כותבים שמביעים, כל אחד את דעתו, כל אחד את ידיעותיו, היא שיוצרת את המארג הדיווחי. קרא בלוג אחד (או עקוב אחרי טוויט אחד) ולא הרווחת כלום. קרא שלושה או ארבעה, ויש לך מספיק כדי ליצור סינרגיה משל עצמך.

המהומות האחרונות באירן הוכיחו את נחיצותן של כאלו פלטפורמות, במקומות שבהם השלטון לא מרשה לעיתונאים לסקר. מי ישורנו היכן היינו היום אם בעזה היה טוויטר בזמן המבצע האחרון.

היום נפלתי במקרה על שידור האינטרנט של מהדורת החדשות של הערוץ הראשון. תוך כדי דיון באולפן שידרו כתבה של גדעון קוץ, כתב קול ישראל, אשר נכנס בדרכון זר לאירן וצילם כתבה שלמה בטהרן, מבלי לחשוף כמובן את עובדת היותו ישראלי.

ואז זה היכה בי. הטוויטים והבלוגים לא מתקרבים לרמה כזו של ביצוע. בלוגר טהרני – סביר שיכתוב על הדברים, אבל אי אפשר לצפות מבלוגר ישראלי (או אמריקני, או בריטי או כל לאום אחר) שיכנס לאירן בדרכון זר ויצור כזו כתבה רק כדי להעלות אותה לבלוג שלו. כזו כמות של השקעה, כאשר אין גב שיתמוך בך בזמן ההכנה היא עצומה, וא אפשרן לצפות לה ממי שצריך גם לפרנס את עצמו.

איך יתפתחו הדברים היא שאלה מעניינת שנידונה ב(המון) מקומות אחרים. כנראה שלכל מערכת יש את יתרונותיה ונצטרך סינרגיה בינן, קצת יותר פוריה ממגישי ה-CNN שמקריאים באולפן שאלות שנשלחו בטוויטר טוייטו.