Y: The Last Man

Y: The Last Man

תמונת השער של החוברת הראשונה

Y הוא לא הקומיקס הראשון שקראתי (הראשון היה Preacher), אבל הוא הקומיקס שהכניס אותי לעניין. הוא מאוד קליל, וחוברת מסתיימת תוך שעה או שעתיים.

Y הוא קומיקס אסונות, אלא שבניגוד לסרטי אסונות מוכרים, הוא לא עוסק באסון או בארועים המרגשים שקדמו לו (או בנסיונות למנוע אותו), אלא בעידן הפוסט-אסון.

יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, כל הגברים בעולם מתים. בכל מקום מוטלות גופות ובכל מקום נשים בפארנויה, עד שהן מתאוששות ומתחילות להחזר את החיים למסלול. כלומר, לאיזשהו מסלול.

הניקוי של כרומוזום Y מהעולם הוא טוטאלי – לא רק בני אדם. כל מי שמינו זכר נידון למוות באותו יום ובאותה שעה, חוץ משניים. יוריק בראון הוא בחור צעיר, שמשתתף בתכנית לאימון קופי נחייה, ובמסגרת זו נמצא עמו קוף קפוצ'ין – אמפרסנד. והם שני הזכרים היחידים ששורדים את הטבח הביולוגי.
בתחילה, מה שמכתיב את צעדיו של יוריק הם נסיונותיו למצוא את חברתו בת', שנסעה לאוסטרליה זמן לא רב לפני הארוע. אבל, יוריק הוא לא היחיד בעל האינטרסים בסיפור. למרות שהסיטואציה נשמעת בהתחלה כמו חלומו של כל גבר (סטרייט), המצב לא כל כך פשוט ונוח. בתור הגבר היחיד בעולם, יוריק הוא האפשרות היחידה של המין האנושי להמשיך להתקיים, הוא השיקוץ הנורא בעיני קבוצות פונדומנטליסטיות של נשים, שרואות בארועים עונש מאלוהים לגברים, והוא אפילו המפתח של מדינת ישראל להשתלט על כל המזרח התיכון (כן, כן).

המטרות, אם כן, משתנות כל הזמן והתאם למצב בשטח. יוריק יוצא למסע על פני כל ארצות הברית, מחופש ומוסתר, ומלווה בכמה שותפות בעלות אינטרסים קצת מעורפלים. גם לאחותו, לאמו ולצה"ל יש תפקיד לא קטן, כמו גם לכת קטנה ואיזוטרית של סוכנות סמויות אמריקאיות.

הסדרה מכילה כרגע 9 ספרים, והעשירי אמור לצאת ב-18 ליוני, 2008, ולסגור את הסדרה. סדרה קלילה ונעימה, מלאת התייחסויות (references) לסרטי קולנוע (יוריק הוא חובב קולנוע מושבע), ומאוד מומלצת, בעיקר למי שהגיע לגיל שאפשר להתחיל.

קומיקס – כללי

בארץ עדיין קוראים להם קומיקס, אבל כאן בארצות הברית, המונח הזה מתאר בדרך כלל את ארבע המשבצות המצויירות בדף האחרון של העיתון (מי מכיר את דילברט?). הספרים המצויירים של סופרמן וחבריו נקראים כאן 'רומאנים גראפיים' (שזה תרגום די פשוט של Graphic Novels). יש שתי הוצאות גדולות שמחלקות בינן את הקומיקסים המוכרים – Marvel ו-DC. בינן, לדעתי, הקומיקס של DC יותר אפל וכבד, ואילו מארוול קלילים יותר. ל-DC יש חברת בת קטנה יותר בשם Vertigo, ורוב הקומיקס אצלי בבית מגיע ממנה.
בגדול, קומיקס הוא ספר, שרוב התאור בו מצויר. יש גם מילים, והן לרוב מופיעות כבועה שיוצאת מתוך מי שאומר אותן, או במלבן שלא מחובר לאף אחד, אם המספר הוא זה שמדבר. עמוד קומיקס מחולק בדרך כלל לכמה משבצות, כשבכל אחת יש תמונה, ואולי כמה מילים כתובות. לרוב, המשבצות עוקבות לפי סידור קריאה רגיל (כלומר, באנגלית 'קוראים' משבצות משמאל לימין ומלמעלה למטה). לרוב, כיון שלא תמיד הכל כל כך מסודר.

למרות שקומיקס הוא רק פלטפורמה (כמו מילים בספר קריאה), ואפשר לכתוב כל ספר בתמונות, רוב הקומיקסים המוכרים (או לפחות – המוכרים לי) עוסקים במציאות אלטרנטיבית (??), שבה יש גיבורי-על (יעני, super-heroes), או אלטרנטיבה כלשהי למציאות. בשנים האחרונות תעשיית הקולנוע גילתה את הקומיקס, ומבול של סרטים מבוססי קומיקס מציף את המסך. סופרמן, באטמן, אקסמן, V (הלא הוא V for Vendetta), קונסטנטין, גברים בשחור, איירונמן ועוד. וגם על המאטריקס יש מה לומר.
לכשעצמי, מצאתי שקומיקס אלטרנטיבי מתאים לי יותר. קומיקס שבו המציאות היא המוזרה, ואין בה אנשים עם כוחות. לפחות, לא כוחות כמו לסופרמן.

קומיקס מתפרסם בדרך כלל בחוברת של כמה עשרות עמודים, מעיין פרק בסדרה. אחרי שכמה חוברות מתפרסמות, הוא נאספות לספר, שמכיל בין 7 ל-10 חוברות (עונה?). כך שכל ספר שכזה (שהוא היחידה הבסיסית שאני קונה, חוברות מצטיירות בעיני כדלות מדי) יוצא בהפרש של כמה חודשים מהקודם. היתרון הגדול של להכנס לסדרה בשלב מאוחר הוא אותו יתרון של להתחיל לראות 'אבודים' עכשיו – אפשר לראות 3 עונות ברצף, בלי פרסומות ובלי לחכות שבוע לפרק הבא. בקומיקס, באופן ברור, האפקט של לדבר על הפרק למחרת בבוקר במשרד חלש יותר.