יצא לי לראות את "ראלף שובר את האינטרנט".

האמת היא, שכששמעתי על הסרט הזה בפעם הראשונה, האינסטינקט הראשון שלי היה "הו לא, עוד סרט אימוג׳י!". סרט האימוג׳י היה, בעיני, יציאה מבחילה שכנראה שעלתה במוחם של כותבים שיכורים שנגמר להם מה לכתוב. ערימה של פרסומות לחברות אינטרנט ובאזז וורדז, שתיווכו לילדים את האינטרנט ועולם המחשוב בצורה הגרועה ביותר שיכולה להיות.

ובכן, החדשות הטובות הן ש"ראלף שובר את האינטרנט" הוא לא סרט האימוג׳י. עד כאן החדשות הטובות.

ראיתי את ראלף הראשון, או wreck it Ralph, אחרי Ralph breaks the internet. הסרט הראשון באמת חמוד. סיפור על הדמויות ממשחקי הוידאו של בני דורי, עם רפרנסים מעולים והומור טוב מהסוג של הסרטים האלו – כזה שמדבר גם לילדים וגם לגדולים, כל אחד בדרכו שלו.

הסרט השני, כמו שאמרתי, לא גרוע כמו האימוג׳י. וזה בעיקר בזכות תיווך קצת יותר נכון של הדברים המציאותיים (קניות באינטרנט, לייקים, פופ-אפים וכו') לאובייקטים בסרט. אבל הסרט הוא כולו, למרבה הצער, ערימה מהבילה של פרסומות. פרסומות על פרסומות, שבמרכזן פולחן עצמי של דיסני. חלק גדול מהסרט מוקדש לדיסני, על שלל דמויותיהם וסרטיהם (וזכיונותיהם, כגון מלחמת הכוכבים), וכמה שהם נערצים על ילדים.

כמו שאמרתי, היו רגעים יפים, כמו אוסף נסיכות דיסני שמדברות במיאוס על זה שתמיד יש גבר שחושב שהוא צריכים להציל אותן. מה שפוגם היא העובדה שדיסני עצמם שיווקו (ומשווקים) את הגישה הזו. זה, והעובדה שבקטע המדובר אחת הנסיכות שותה ספרייט(!) ואחת אחרת מחזיקה קפה קר של סטארבקס.

בקיצור, אם היו קצת פחות מתעסקים במה אפשר למכור על גב הסרט הזה, אולי היה אפשר קצת יותר להינות מהרפרנס לבדיחות אבא, מהריקרולינג ועוד. אבל אני, מצאתי את עצמי מעקם את הפרצוף יותר מדי פעמים, שממש הייתי צריך מסאג׳ אחרי.

במסגרת מועדון הסרט הגרוע, הלכנו הערב לראות את הסרט האחרון של סטאלון, העונה באנגלית לשם The Expendables.

אי אפשר להתחיל לדבר על הסרט הזה בלי לומר שהוא סרט גרוע. מה זה גרוע. גרוע כמו הכי גרוע שיכול להיות. אני לא יודע אם לומר שבאנו עם ציפיות נמוכות ברצפה או שבאנו עם ציפיות מאוד גבוהות שהסרט יהיה גרוע, אבל לאיזה כיון שלא ניקח את זה, הסרט לא אכזב. מבחינת הגריעות שלו.

ועכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר להתחיל לדבר על הסרט. כי מי שגדל על סרטי פעולה גרועים, שהרעים בהם הם הכי רעים שאפשר, שאם הם רואים זקנה מנסה לחצות את הכביש הם יתנו לה לעבור רק בשביל שיוכלו לנסוע אחריה על המדרכה ולהפוך בדרך את דוכן הפירות של הילד העני והיחף; שהטובים הם לוחמים חזקים ואמיצים, שיודעים לחטוף מכות כמו גדוד של סטטיסטים של הרעים, מהסוג שכל אחת הורגת סטטיסט, ואז לקום, להרים את הרע הראשי (שהוא ממש ממש רע, ולבוש ממש טוב. ומה שמעניין אותו זה אך ורק כסף) ולנעוץ אותו על צינור שבור שבמקרה בולט שם מהרצפה; מי שגדל על סרטים שכאלו יראה שהסרט הזה הוא כולו הומאז' אחד גדול לז'אנר שבו הקונפליקט המקסימלי היה משהו שנשאר מוויאטנם (או מבוסניה במקרה הזה. וויאטנם זה פאסה), שבו ברור שיהיו מכות ופיצוצים כמו שצה"ל יודע לעשות כשתאריך התפוגה של התחמושת מגיע.

הומאז', כיון שסטאלון (שהוא גם הבמאי כאן) לא פספס שום קלישאה בדרך לקלישאה הבאה. החל מהמכוניות שנוסעות דרך זכוכיות, מחסניות שלא נגמרות וסכינים מעופפות של מחטיאות. דרך טובים שלא מתים (עד כדי אבסורד, בסצינה הסוגרת) ורעים שלא מפסיקים למות. ועד משפטי המחץ הקצרצרים המהווים את התחליף לדיאלוג, ומופיעים לפני כמעט כל הרג. ואיך אפשר בלי ההוא שחוזר אחרי חודש לבחורה שהכיר, כדי לגלות שהיא מצאה מישהו חדש כי הוא הלך, לוותר באבירות רק כדי לגלות שהחדש מרביץ לה (או שהיא שמה יותר מדי איפור סביב עין אחת), לכסח לחדש את הצורה (ולחברים שלו גם) ולנסוע משם על האופנוע, עם הבחורה מאחור.

אבל הגדולה האמיתית של הסרט היא הליהוק. סטאלון הצליח לשכנע את כל מי שעשה אי פעם סרטים כאלו (ועדיין חי) להשתתף אצלו, אם בתפקיד ואם כאורח. ומעבר להרגשה הלא נעימה שאנשי שרירים לא מזדקנים יפה, מדובר בצומת ענקי. סטאלון ודולף לובסבהבהסהנסהדגרן בתפקידים ראשיים עם ג'ייסון סטאטם הצעיר והענק העונה לשם היוצר-ציפיות סטיב אוסטין. הסצינה בכנסיה היא יצירת מופת משל עצמה: ברוס ויליס בתור האיש שמזמין את העבודה, ומציע אותה לשני יריבים: סטאלון, ולא אחר מאשר ארנולד "קליפורניה" שוורצקכדגכערקהר. וכראוי, נותנת גירסת הפעולה של עופרה וירדנה עימות ראוי עם הקנטות הדדיות והבדיחה המתבקשת על ארני, בעודו צועד אל מחוץ לכנסיה (ולסרט): "מה יש לו?" "הוא רוצה להיות נשיא". דובדבן.

יש דברים שלא צריך לקחת ברצינות מדי, ולא תמיד צריך לראות רק יצירות מופת. זו פלצנות. אם כי, לא בטוח שלא שווה לחכות לגרסה הביתית.

התלבטתי אם לשים אזהרת ספויילר למעלה, אבל זה נראה לי מגוחך. אם בכל זאת הרסתי למישהו – כנראה שלא ראית מספיק סרטים כאלו.

 

עדכון: האח! מסתבר שסטאלון כנראה קרא את הרשומה הזו, ובסרט ההמשך(!) הולכים להשתתף גם ז'אן קלוד (!!) וצ'אק נוריס(!!!!!!!!). האיש יודע בדיוק את מי צריך להביא.

גנב מתסריט של מישהו אחר? איפה אתה חי? הרי כל פריים בסרט הזה הוא קלישאה שחוקה שהופיעה במליון סרטים אחרים. אם כבר, אפשר לפתוח תביעה קולקטיבית בשם כל סרטי הפעולה הגרועים שהיו אי פעם. ויוה ל'אבסורד!

הדף הראשי של 'הארץ' נראה היום מדכא במיוחד:

אז מה היה לנו? כתבה על מכון מחקר בשם "ראות" שחקר ומצא כי שוב קמו עלינו לכלותינו. זה לא שאין כאלו שבאמת מסתכלים עלינו ואומרים 'אייאייאיי', אבל הם מלובים על ידי התאגדות גלובלית של אנרכיסטים (באמת? מישהו שם יודע מה זה אנרכיסטים?). אחריה, כתבת פרישה על השופט השנוי במחלוקת גרשון גרמן, שכותרתו קובעת כי שני הומואים עם ילד הם לא משפחה לפי הגדרת החוק, ולכן השופט סירב להוציא צו הגנה לגבר שבן זוגו היכה אותו (וזה מגיע משופט לענייני משפחה. כמו ששופט שלום יזכה רוצח שהיכה מישהו למוות במפתח שוודי, כי זה לא נשק לפי החוק), ותחתיה, לאחר תקופה ארוכה של שקט מתוח, חוזר האור-לגויים, הבעל-ראש-טוב אביגדור קהלני, שאומר לתלמידי בית ספר שמי שלא ישרת יביא פשע וסמים (בכותרת) ושאם הם ישתמטו, הוא יטפל בהם אישית (במשנית). הכתבה מומלצת אגב, לכל מי ששאל את עצמו פעם מה קורה לגיבורים אחרי שהסרט נגמר.

אכן, קציר דמעות, אבל מכולם תפסה לי את תשומת הלב הכתבה האחרונה בבלוק, זו העונה לכותרת מהמסך למציאות: "אווטאר בגירסה ההודית". הכתבה, החתומה על ידי כתב העיתון הצרפתי 'לה מונד', מספרת על שבט קטן בהודו (לא ראיתי את הסרט כך שאין חשש לספויילר) שעומד לאבד את אדמותיו בגלל חברה בריטית (בבעלות איש עסקים הודי) רוצה לכרות שם חומר בשם בוקסיט. הכותב וגם המצוטטים בכתבה מרבים להשוות בין הסרט למצב בהרי אוריסה: "סיפורם דומה מאוד לתסריט של "אווטאר", סרטו של הבמאי האמריקאי ג'יימס קמרון", "הדרמה של אווטאר – אם נתעלם לרגע מהלמורים הצבעוניים ומהלוחמים דמויי האדם מתחוללת היום במציאות, בגבעות ניאמגירי שבאוריסה", מסביר סטיבן קורי, מנהל העמותה Survive International, שפועלת כדי להגן על העמים הילידיים ברחבי העולם.", "נראה ששבט דונגריה קונד עומד בפני כליה, ולא בפני סוף טוב בנוסח אווטאר." (אופס, אולי בכל זאת ספויילר).

בניגוד לעבר, הפעם אין לי טענה כלפי 'הארץ' או אפילו כלפי 'לה מונד', אלא רק ניתוח (מתובל בקצת עצב) של עצמנו ומה עובר לנו את סף הרגישות של התודעה.

נתקלתי בעבר בטענה מוזרה שכשהספינות הגדולות של מגלי הארצות האירופאיים התקרבו לחופי אמריקה, הילידים לא ראו אותם (ממש לא ראו אותן מולם על הים) כיון שהאפשרות הקיומית שלהן הייתה בלתי נתפסת. הייחוס היחיד שמצאתי הוא כאן, והוא מנסה להסביר את זה בדרך אחרת (שלא מתאימה לי לטיעון ולכן אני אתעלם ממנה), ואוסיף כאן שבעקבות הסרט "מוצאים את נימו" אלפי ילדים שיחררו את דגי הנוי שלהם לאוקיינוס, וגרמו לאסון אקולוגי.

מתוך השיח על סימולציות וסימולקרות יכול לעלות כאן יצור חדש: אווטאר הוא מסמן (סימולציה) כיון שהוא מייצג מציאות קיימת (המסומן), אולם המסומן הזה בלתי נראה לנו עד בואו של המסמן. לא מדובר כאן בהחלפה של המסומן במסמן כמו שציינתי כאן, אלא בחילוף תפקידים דו כיווני בינם: אווטאר הוא המסומן ואירועי מציאות הם רק סימולציות חיוורות שלו, שצריך לדאוג להם לסוף טוב (וטוב שהסרט לימד אותנו מי הטוב ומי הרע כאן).

לפיכך, הייתי ממליץ לקברניטי המדינה (וקהלני בראשם) ליצור סרט מדע בדיוני עם אפקטים מרהיבים, על שבט של יצורים ירוקים ושוחרי שלום בשם 'שני בשראל', שאחרי 4000 שנות גלות חזרו לכוכב שלהם רק כדי לגלות ששבט מרושע בשם 'קלפטינאים', שאין להם כבוד לחיים אבל יש להם ריח של מדורה, השתלט עליו והשית תכנית לימוד בבתי הספר שמלמדת ילדים שכדאי להם ללכת להיות לוחמי קודש ('שאהיקים') ולהרוג כמה שיותר בשראלים (אין מה לדאוג , בסוף הבשראלים הטובים ינצחו וכל הגלקסיה הבנטישמית תתנצל). אין ספק שמכון 'ראות' היה רואה בזה את ההערכות האסטרטגית הנכונה.