אז למי שלא יודע, אני מחזיק גם בלוג טכני יותר שעוסק בעיקר בלינוקס. פרסמתי שם היום משהו חדש, שנוגע למחשבים אבל לא בדיוק, ויכול להיות שגם יעניין את מי שלא מתעניין. נסו:
קטגוריה: פוליטיקה ומציאות
על המכונה והכביסה
לקראת סוף האינתיפאדה השנייה, אחרי שקראתי את הדו"חות המעולים של מרכז קשב, ולאחר כניסתו של דיוויד לנדאו לתפקיד העורך הראשי של "הארץ", בוקר אחד, התחילו להתפרסם שמות של קורבנות פלסטינים. לא שמות של מטרות, או עוד ארכי מחבל, או השני בחמאס, אלא שמות של אנשים פשוטים, כמו שאצלנו מפרסמים שמות של אנשים שנהרגו בפיגוע, או בהפגזה. אני חייב להודות שזה ריגש אותי. ההשוואה הזו, שבה אין דוד וגוליית, אין טובים ורעים, יש רק קורבנות של סכסוך שהם לא התחילו, לא רצו למות בגללו או בשבילו, ואולי אפילו לא רצו בו. אנשים. בני אדם.
זה ריגש אותי כי חשבתי שזו יכולה להיות הסנונית הראשונה של ישראל (או אולי הישראלים) להבין שמלחמה היא לא סרט אמריקני. הרעים הם לא רעים לגמרי, הם לא יורים באנשיהם מתוך גחמה או מרביצים לנשים, הם בסך הכל בני אדם. אמנם בעיתון האליטיסטי והמתנשא, אבל אולי ממנו זה יחלחל הלאה.
השנים נקפו, העורכים וגם הגישה השתנו. והיום, בעמודת המגזין בצד שמאל (ולצערי אין לי תמונת מסך), תחת הכותרת "חוסל מחבל שרצח איש מג"ב", עם הקישור הבא:
הופיעה הכתבה הבאה:
לכאורה, עוד יום צייד מוצלח לכוחותינו, שחיסלו רוצח. ולא סתם רוצח – רוצח שוטרים.
אבל בגוף הכתבה מוצגת תמונה קצת שונה. השוטר, יניב משיח, נהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים. כל מוות הוא נורא, אבל קשה להגדיר את זה בתור רצח. בדרך כלל זה נקרא "נהרג בפעילות מבצעית". אולי אפילו פעולת טרור, אבל רצח?
המחבל (רוצח?) לעומת זאת, נהרג כנראה כאשר דחפור הרס את ביתו. רוצה לומר שצה"ל, הצבא המוסרי בעולם, קבר אותו בחיים תחת הריסות ביתו.
קשה. קשה לי. אין לי מושג מה עובר על משפחת השוטר, וקשה לי לבקר אותם אם הם מרגישים יותר טוב לשמע הידיעה, התלושה לכשעצמה, שהאיש שהביא למות בנם מת בעצמו. אבל אין לי ספק שמכבסת מילים שכזו, ניוספיק במיטבו, לא עוזרת לנו למנוע את מותם של הקורבנות הבאים, יהיה שמם ומוצאם כשיהיה.
על היחסיות והתקווה
הפוסט הזה מוקדש לכל מי שהביט אי פעם לכיוון הכללי של הכנסת, לתכנית חדשות או אקטואליה, קרא עיתון או סתם דיבר עם חברים ושאל את עצמו איך הגענו למצב שבו האנשים שמושלים בנו, שאנחנו הכתרנו במו פתקנו, כל כך מטומטמים? איך זה שכמעט כל מי שנמצא בבית הנבחרים שלנו, וכמעט כל מי שנמצא בעמדת כח בו, כל כך רדוד, כל כך עילג, כל כך משכמו ומטה? ולכל מי שהסתכל למקומות רחוקים יותר וראה נבחרי עם שאולי אינם תורמים יותר, אבל בהחלט ברור איך הם הצליחו להביא את עצמם לכסא, אנשים שסביר שכל אחד היה יוצא נשכר מלבלות 15 דקות בחברתם ולדון איתם בכל דבר שהוא.
לכל אלו אני רוצה לומר: יהודים, יש תקווה! ולא בגלל שנמצא רמץ חבוי בבית ממשלנו, או מנהיג חדש נולד. יש תקווה כי יכול להיות יותר גרוע:
למי שלא רוצה לצפות אלא לקרוא – ניתן לבקר כאן. ולמי שלא רוצה: בקטע, שהוא חלק מדיון בועדת הכוחות המזויינים, מדבר חבר הפרלמנט האנק ג'ונסון (דמוקרטים). הוא מתחקר את אדמירל רוברט ווילארד, מפקד הצי הפאסיפי, על הצבת 5000 נחתים נוספים, עם משפחותיהם, על האי גואם שבאוקיינוס הפאסיפי (השקט). ג'ונסון, לאחר תאור האי, שטחו ואוכלוסייתו, מביע את חששו כי הצבת אנשים נוספים על האי תגרום לו לנטות ולהתהפך.
אז בפעם הבאה ששר בטחון שוכח להסיר את הכיסוי מעדשות המשקפת, מצביע בשתי ידיים עם שני כפתורים שונים, מנסה להעלים את ה"מח" או משפיל שגרירים זרים, זכרו תמיד כי יכול להיות גרוע יותר.
ותודה לאדם קארי וג'ון סי דבורק על הדיווח, דרך No Agenda.
על המעודדות בקהל ולמה הן לא המאמן
אני מנוי על כמה וכמה מכתבים אלקטרוניים שבועיים שונים ומשונים, שעל רובם אני רק מרפרף. היום קיבלתי עדכון מארגון American For Peace Now (שזה, בעברית, אמריקנים למען שלום עכשיו, או הסניף האמריקני של "שלום עכשיו"), מהבלוג של נועם שלף, שמשך לי את תשומת הלב.
הפוסט של שלף קורא לתמוך בשתי הצעות חוק שנידונות בקונגרס האמריקני, בתור אלטרנטיבה חיובית לסנקציות על איראן. 'חיוביות' במובן שהן לא באות למנוע משהו מאיראן אלא להעצים את הכוחות הטובים שבה.
שתי הצעות החוק הן:
HR 4301 – הצעת חוק העצמה דיגיטלית לאיראן (IDEA – Iran Digital Enhancement Act – כמה שהם אוהבים ראשי תיבות חזקים), שקוראת לפתוח במקצת אם חרם התוכנה על איראן ולעודד חברות לייצא לאיראן תוכנות ושרותים שיאפשרו לאזרחי איראן לתקשר ביניהם ועם העולם בלי שממשלתם תוכל להגביל אותם.
HR 4303 – הצעת חוק עמידה לצד אזרחי איראן (SWIPA – Stand With the Iranian People Act), שקוראת להענשת תאגידים שמסייעים לממשל האיראני לחבל בחופש הדיבור, תאפשר לאירגוני סיוע אמריקניים לפעול באיראן, ותמנע מאנשי ממשל איראניים, שסייעו בחסימת חופש הדיבור מלהכנס לארה"ב.
האם ההצעות הללו טובות? האם הן מקדמות תהליך טוב?
נתחיל מהראשונה: האם קריאה אמריקנית לאזרחי איראן למרוד בממשלתם הריבונית תסייע לאיראנים להגיע לחופש המחייה (דיבור, מקצוע, לבוש וכו') ותהפוך את חייהם לקלים יותר? האם היא באמת תקדם את המהפכה? יכול להיות שאזרחי איראן עוד זוכרים את הפעם האחרונה שארה"ב התערבה להם בפוליטיקה. יכול להיות שהם לא אוהבים שמישהו מבחוץ יגיד להם איך כדאי וצריך לפעול.
והאם זו דרך פעולה פוליטית לגיטימית? איך הייתה נוהגת ארה"ב אם ונצואלה, או לוב, או קובה, היו מעבירות חוק שקובע כי כל אזרח אמריקני שימרוד בממשלתו יזכה לסיוע מלא ולתגמול? ולמה לעצור כאן? מה אם ממשלת איראן תקרא להתנקש בנשיא ארה"ב ותציע כסף ותמיכה למשפחתו של הרוצח?
והצעת החוק השנייה: האם מישהו בחדר באמת מאמין שחברה אמריקנית, תאגיד, יענש בגלל שייצר או מכר טכנולוגיות מפירות חופש דיבור לאיראן? האם זה יכלול גם מכירת נשק? האם זה תופס רטרואקטיבית וגלובלית, כך שאפשר יהיה גם לתבוע את את יאהו על שמסרה פרטים של פעיל זכויות אדם סיני לממשל הסיני שחקר ועינה אותו, או להעניש את גוגל על שצנזרה את מנוע החיפוש שלה בסין, על פי דרישת הממשלה, ופגעה בכך בחופש הדיבור בסין? או שמדובר רק בחברות שעכשיו, ולאיראן? ואולי סתם.
לפעמים, בעולם האמיתי, יש תופעות שעולות מלמטה. טוויטר, פייסבוק וגוגל הצליחו בגלל שאנשים התלהבו מהן וממה שאפשר לעשות איתן (איך תמיד רצית לספר ל-כ-ל העולם שאתה שותה כוס מים בדיוק עכשיו!). אחר כך מגיעים אנשי השיווק שעלו על זה שיש כאן משהו שאולי אפשר למכור עליו פרסומות ולהיות ממש מגניב כי אתה בדבר שכולם מדברים עליו.
וזה בעצם מה שהולך כאן. העצוב מכל זה שלא מדובר בזירמון או משרד פרסום אחר, אלא בפרלמנט, שנוקט בצעד שיווקי וחסר משמעות שכזה, ורוכב על האפקט שייצרה מהפכת טוויטר באיראן, או המהומות האיראניות בטוויטר. כזה סוג של "עוד הפעם! עוד הפעם!". בעצם, זה לא הכי עצוב. אבל אולי כדאי שארגון שאמור לפעול לשלום יעשה את זה בדרכים ראויות יותר, במקום להתחבר למהלכים ריקים שכאלו.
סתם, מבט ביקורתי בלי קריאה לפעולה.
על השבת והמחשב
יובל דרור פרסם לפני כמה ימים את המכתב הבא, מאת עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"לית "משפחה חדשה". מומלץ לקרוא אותו.
קשה לי לומר שאני לא מסכים. אחרי הכל, אני עוד לקוח מרוצה, שהיה צריך, בתור יהודי אזרח ישראל, להתחתן עם אשתי היהודיה ואזרחית ישראל בקפריסין מטעמי הדת היהודית שגם היא, מסתבר, אזרחית מדינת ישראל.
למעשה, רק דבר אחד תפס לי את העין, וממנו אנחנו נפנה הצידה.
בתור יליד תל אביב המושג "כפייה דתית" מאוד מוכר לי, כמושג. התביעה שהם ישרתו כמו כולם, ויצאו לעבוד כמו כולם, ובכלל, יהיו כמו כולם. מצד שני, בתור תל אביבי, אני זוכר את התקופה שבה בתי קולנוע היו סגורים בשישי בערב, וגם מסעדות (וכבר לא). ואני זוכר תקופה לפני מרכז הבילוי וההתחברות המשפחתית במתחם שפיים. אני זוכר איך זה לגדול בשכונה שיש בה ישיבה מול שבט הצופים, את הספק-יריבות ספק-שנאה.
ובמכתב, הסכמתי עם הזוועה של ההפרדה באוטובוסים ובתי הדין הרבניים, אבל פרשת אינטל והמפעל בירושלים מציקה לי כבר הרבה זמן, בעיקר כיון שגם הסיפור הזה תויג מייד תחת 'כפייה דתית', כולנו, בתור חילונים, יודעים מייד לאיזה צד ללכת. הייתי רוצה לנסות להציג את הדברים בצורה שונה.
לכל אחד מאיתנו יש מסורת. ללכת לים בשבת, לטייל בפארק, לעשות על האש בחצר או כל דבר אחר. לדתיים, מסתבר, יש מסורת של לא לעבוד בשבת. האמת היא שזו מסורת שהם כפו עלינו לפני הרבה שנים (לפי מה ששמעתי), וטבעו עבורינו, לטובה, את המונח סופשבוע. זו מסורת עתיקה שמתוחזקת פחות (במרכז תל אביב הכל פתוח בשבת) או יותר (בבני ברק הרחובות סגורים במחסומים) בכל הארץ. ואם ננתק את עצמנו לרגע, סביר שאם היינו גרים במקום אחר, היינו מסתקרנים מהמקום הזה, היחיד בעולם המערבי, שבו מדינה שלימה משביתה את עצמה לגמרי ליום אחד בשנה.
אינטל היא חברה שנתנה לנו הרבה. למעשה, את רוב העולם הטכנולוגי שאנחנו מכירים היא עזרה לדחוף, ובפרט גם את המחשב שעליו נכתב פוסט זה. אבל אינטל היא חברה (company) ולא חברה (society), ומה שמניע אותה זו לא מסורת אלא כסף. וכיון שידוע לכל שזמן הוא כסף, אינטל מעוניינת לקבל כמה שיותר מהזמן של עובדיה, ואפילו את השבת. זו לא בעייה גדולה אם הם מפצים את מי שעובד בשבת, אבל זו עדיין בעייה כי מאוד קל ללחוץ על עובדים לוותר על זכויות (ומסיבה זו משכורת נמוכה משכר מינימום אינה חוקית, אפילו אם העובד וויתר על זכות זו. לפעמים למחוקק יש שכל).
אבל אז, אינטל החליטה לחזק את הכלכלה והתעשיה בירושלים ולפתוח שם מפעל. שיעבוד בשבת, כמובן. נחזור: חברה אמריקנית (או בינלאומית) מגיעה לארץ ורוצה לפתוח בה מפעל, בעיר שבה המפעל מקעקע את המסורת. אחת מכמה ערים ספורות שנוהגות ככה, והיחידה (עד כמה שאני יודע) שאפילו שמה את זה בחוק (שנקרא "חוק השבת"). ולא תגידו איזה ניר ברקת שחרת על דגלו מלחמה בכפייה אלא תאגיד שכל כוונתו היא להגדיל את רווחיו ב-1/6 (או למנוע מהם לרדת ב-1/7). ומה עושה ממשל נאור שתושביו נמצאים במאבק כזה, שפוגע באושיות אמונתם? נלחם בהם גם. ולשם מה? לא לשם הכסף, כמובן (לפחות לא כסף למדינה). אינטל, כמו כל תאגיד גביר שמוכן להקים כאן שלוחה, זוכה להקלות מיסים מפליגות תחת הטענה המוזרה שהיא מביאה כסף למדינה ומייצרת עבודה. ואם לא היו מקבלים, סביר להניח שקברניטי אינטל היו מגלים שיש אנשים מאוד חכמים ומוכשרים בהודו או בנגלדש. הנוכחות שלהם כאן היא עניין של נוחות ולא כבילות.
אם כן, האבא שלנו נותן לגביר לזיין את הילדה בת ה-14 שלו, מתוך אמונה באיזושהי הבטחה של חתונה מתישהו בעתיד. ועל הזין שלו גיל מינימום, או הרצון שלה. איש עשיר בא לעיירה.
ואנחנו? מתוך רפלקס מותנה, מצטרפים לגביר הנאור וצועקים "פרימיטיבים". אבל אולי הפעם אנחנו טועים והם צודקים. ואולי הפעם אנחנו הכופים, ואפילו לא לטובתינו שלנו. ואולי כדאי לנו להסתכל בדברים ולחשוב. מותר לשנות את המסורת תוך דיון פנימי, אבל לא כדאי לעזור לאבינו הטועה להחזיק את אחותינו שלא תשתולל.
(ואני מתנצל בפני אבי ואחותי שנכנסו לתוך המטאפורות ההזויות שלי).
על הראייה הקורטיקלית-חברתית והאיום
הדף הראשי של 'הארץ' נראה היום מדכא במיוחד:
אז מה היה לנו? כתבה על מכון מחקר בשם "ראות" שחקר ומצא כי שוב קמו עלינו לכלותינו. זה לא שאין כאלו שבאמת מסתכלים עלינו ואומרים 'אייאייאיי', אבל הם מלובים על ידי התאגדות גלובלית של אנרכיסטים (באמת? מישהו שם יודע מה זה אנרכיסטים?). אחריה, כתבת פרישה על השופט השנוי במחלוקת גרשון גרמן, שכותרתו קובעת כי שני הומואים עם ילד הם לא משפחה לפי הגדרת החוק, ולכן השופט סירב להוציא צו הגנה לגבר שבן זוגו היכה אותו (וזה מגיע משופט לענייני משפחה. כמו ששופט שלום יזכה רוצח שהיכה מישהו למוות במפתח שוודי, כי זה לא נשק לפי החוק), ותחתיה, לאחר תקופה ארוכה של שקט מתוח, חוזר האור-לגויים, הבעל-ראש-טוב אביגדור קהלני, שאומר לתלמידי בית ספר שמי שלא ישרת יביא פשע וסמים (בכותרת) ושאם הם ישתמטו, הוא יטפל בהם אישית (במשנית). הכתבה מומלצת אגב, לכל מי ששאל את עצמו פעם מה קורה לגיבורים אחרי שהסרט נגמר.
אכן, קציר דמעות, אבל מכולם תפסה לי את תשומת הלב הכתבה האחרונה בבלוק, זו העונה לכותרת מהמסך למציאות: "אווטאר בגירסה ההודית". הכתבה, החתומה על ידי כתב העיתון הצרפתי 'לה מונד', מספרת על שבט קטן בהודו (לא ראיתי את הסרט כך שאין חשש לספויילר) שעומד לאבד את אדמותיו בגלל חברה בריטית (בבעלות איש עסקים הודי) רוצה לכרות שם חומר בשם בוקסיט. הכותב וגם המצוטטים בכתבה מרבים להשוות בין הסרט למצב בהרי אוריסה: "סיפורם דומה מאוד לתסריט של "אווטאר", סרטו של הבמאי האמריקאי ג'יימס קמרון", "הדרמה של אווטאר – אם נתעלם לרגע מהלמורים הצבעוניים ומהלוחמים דמויי האדם מתחוללת היום במציאות, בגבעות ניאמגירי שבאוריסה", מסביר סטיבן קורי, מנהל העמותה Survive International, שפועלת כדי להגן על העמים הילידיים ברחבי העולם.", "נראה ששבט דונגריה קונד עומד בפני כליה, ולא בפני סוף טוב בנוסח אווטאר." (אופס, אולי בכל זאת ספויילר).
בניגוד לעבר, הפעם אין לי טענה כלפי 'הארץ' או אפילו כלפי 'לה מונד', אלא רק ניתוח (מתובל בקצת עצב) של עצמנו ומה עובר לנו את סף הרגישות של התודעה.
נתקלתי בעבר בטענה מוזרה שכשהספינות הגדולות של מגלי הארצות האירופאיים התקרבו לחופי אמריקה, הילידים לא ראו אותם (ממש לא ראו אותן מולם על הים) כיון שהאפשרות הקיומית שלהן הייתה בלתי נתפסת. הייחוס היחיד שמצאתי הוא כאן, והוא מנסה להסביר את זה בדרך אחרת (שלא מתאימה לי לטיעון ולכן אני אתעלם ממנה), ואוסיף כאן שבעקבות הסרט "מוצאים את נימו" אלפי ילדים שיחררו את דגי הנוי שלהם לאוקיינוס, וגרמו לאסון אקולוגי.
מתוך השיח על סימולציות וסימולקרות יכול לעלות כאן יצור חדש: אווטאר הוא מסמן (סימולציה) כיון שהוא מייצג מציאות קיימת (המסומן), אולם המסומן הזה בלתי נראה לנו עד בואו של המסמן. לא מדובר כאן בהחלפה של המסומן במסמן כמו שציינתי כאן, אלא בחילוף תפקידים דו כיווני בינם: אווטאר הוא המסומן ואירועי מציאות הם רק סימולציות חיוורות שלו, שצריך לדאוג להם לסוף טוב (וטוב שהסרט לימד אותנו מי הטוב ומי הרע כאן).
לפיכך, הייתי ממליץ לקברניטי המדינה (וקהלני בראשם) ליצור סרט מדע בדיוני עם אפקטים מרהיבים, על שבט של יצורים ירוקים ושוחרי שלום בשם 'שני בשראל', שאחרי 4000 שנות גלות חזרו לכוכב שלהם רק כדי לגלות ששבט מרושע בשם 'קלפטינאים', שאין להם כבוד לחיים אבל יש להם ריח של מדורה, השתלט עליו והשית תכנית לימוד בבתי הספר שמלמדת ילדים שכדאי להם ללכת להיות לוחמי קודש ('שאהיקים') ולהרוג כמה שיותר בשראלים (אין מה לדאוג , בסוף הבשראלים הטובים ינצחו וכל הגלקסיה הבנטישמית תתנצל). אין ספק שמכון 'ראות' היה רואה בזה את ההערכות האסטרטגית הנכונה.
על הכותרת והשיח
באתר "הארץ" מתפרסמת היום הכתבה הבאה, תחת הכותרת המבהילה "הג'יהאד העולמי מחדש את פעילותו בשטחים":
מפחיד מאוד. וגם מאוד אינפורמטיבי – הכותרת מסבירה את עצמה, ואין צורך להכנס לעומק הידיעה.
כי אם נכנסים, מגלים תמונה קצת שונה. כבר בפסקה הראשונה הטון משתנה וכבר לא מדובר בג'יהאד העולמי שפועל בשטחים, אלא במעצר של של פעילים בהתארגנויות ששאבו את השראתן מאל-קעידה. הפיסקה השנייה ממשיכה ומתארת את הקבוצה (כאן כבר לא 'התארגנויות' אלא 'התארגנות', שמונה 6 אנשים, חלקם בני משפחה אחת) שמקיימים מפגשים באינטרנט ובמסגדים, ושקוראים למספר פוליטיקאים פלסטינים "כופרים". בפסקה מופיעה גם הטענה המוזרה כי "זו חוליה מאורגנת ראשונה מזרם אידיאולוגי כה קיצוני, הנחשפת בגדה זה כמה שנים". מוזרה, כיון שאין שום הסבר מה הופך את החוליה לקיצונית.
ובפסקה השלישית מופיע כבר הדובדבן, בסוף: "אין מדובר בהפעלה מסודרת של החוליות מחו"ל, אלא יותר בהשראה ששאבו מארגוני הג'יהאד העולמי". אולי אפשר להתווכח על הבנת הנקרא ומה שהתכוון משורר הכותרת, אבל סביר שבמבחן האדם הסביר, או בוזגלו, או המציאות או כל מדגם של אנשים שהיינו שואלים לדעתם, הכותרת הייתה מתפרשת הפוך למשפט הזה. מעתה אמור, בשיחדש של עיתון 'הארץ', כי "X מחדש את פעילותו ב-Y" פירושו "ב-Y יש כמה אנשים ששמעו על X ומחלקים תעמולה מודפסת שמזכירה קצת את מה ש-X אומר, למרות ש-X עצמו לא ממש מעורב או תומך בהם".
בעידן עומס המידע שבו אנו חיים, מאוד מקובל לקרוא את הכותרת ולהקיש ממנה, בלי לקרוא בכלל את גוף הכתבה. גם אני חוטא בכך לרוב. אני גם מודע לכך שעורך הכותרות לא תמיד הוא הכתב, ולעיתים הוא מונע משיקולים שאינם חדשותיים, כגון ייצור כותרות בהלה שימכרו את העיתון. אבל היוצא מכך הוא שהעיתון (לאנשים חושבים) מוליך שולל את קוראיו ובמקום לדווח להם על המציאות, ומעוות אותה כדי למכור יותר עותקים או לקדם אג'נדה מסוימת. זה בעיקר עצוב כיון שכל השאר כבר עושים את זה מזמן.
נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד: פרס מסתובב בעולם כמו מלך – מי הוא בכלל? תרגום כתבת הסתה בעיתון האיראני פרנג א-אשטי
תרגום של מאמר הסתה כנגד ישראל, מופרך ושיקרי, המופיע היום בעיתון האיראני פרנג א-אשטי. לקרוא ולא להאמין:
נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד: פרס מסתובב בעולם כמו מלך – מי הוא בכלל?
אחמדינג'אד קורא לעולם לתקוף את ישראל על רקע הפרת זכויות אדם ודיכוי. "פרס ושרי ישראל מבזבזים את כספי עמם כשבישראל יש 8% אבטלה", אמר.
נשיא המדינה, מחמוד אחמדינג'אד, קרא היום (שלישי) לקהילה הערבית לתקוף את מדינת ישראל על רקע מוסרי של הפרת זכויות האדם ודיכוי האוכלוסיה היהודית והמוסלמית. "השלטון הישראלי זה שיא השחיתות בעולם" אמר אחמדינג'אד בנאומו מול מליאת הפרלמנט האיראני. "פרס מסתובב בעולם כמו מלך – מי הוא בכלל? ברק ומיסז'ניקוב מבזבזים את כספי עמם כאשר בישראל יש 8% אבטלה", הוסיף הנשיא.
אחמדינג'אד הוסיף כי הרמת הקול המוסרי לא פחות חשובה מחרם עולמי. "המאבק נגד ישראל לא מתחיל בחוץ אלא בישראל עצמה על רקע מוסרי", אמר. "הישראלים הצעירים והנשים הישראליות לא רוצים משטר כזה. הם חושבים שפרס מביא עליהם בושה והם צריכים עידוד שכזה מהעולם. כמו שברק מהווה סכנה, עלינו לגייס את העולם ולהלחם הו – מאבק מוסרי עם חרם כלכלי."
אחמדינג'אד ציין עוד כי אסור להפוך את הנושא הישראלי ל"מונופול ערבי", שכן "זו סכנה לעולם כולו". "ישראל כמקור הרע לא רק לבטחוננו אלא לבטחון כל העמים שוחרי השלום והחופש".
במקביל, התייחס היום נשיא וונצואלה הוגו צ'אבז לנושא הגרעין הישראלי במסיבת עיתונאים משותפת עם הנשיא לשעבר מוחמד ח'תאמי. "כוונתה של ישראל להשתמש באפשרות הגרעינית היא דבר שכל המדינות בעולם צריכות להתייחס אליו בתשומת לב", אמר צ'אבז, "נעשה הכל כדי שלא תהיה אדישות לנושא הזה וכדי לעצור את התכנית הזו".
על משחקים במילים
"דה-מרקר" מפרסם הבוקר דיווח די מזעזע על בלוגרית אמריקנית שמאבטחי הגבול בישראל ירו לה בלפטופ "מטעמי בטחון", כשעברה ממצרים לישראל. הדיווח פורסם באתר חדשות במצרים, ב-engadget ובבלוג cult of mac. לא כל שכן – אפילו רשות שדות התעופה הודתה במעשה.
יש בכתבה הזו את כל המאפיינים של שלטון דיקטטורי ופאשיסטי – חיטוט בדברים שאין להם נגיעה ישירה לבטחון (כמו תמונות במצלמה ויומן), עיכוב שרירותי של מישהו שלא מוצא חן בעיניך (כי הוא אמריקני שגר במצריים ויש לו צילום של מגן דוד עם הכיתוב Fuck) והשמדה של רכוש בלי שום סיבה ממשית. שהרי הסיבה היחידה להזמין חבלן ולירות בלפטופ היא אם יש בו פצצה. ואם כך – מדוע לא עצרו וחקרו אותה במתקן משטרתי או בטחוני?
כשאני קורא כתבה כזו, אני רואה משטר מפוחד, ובצדק, שמנסה להאחז בציפורניים באשליות הצידקה שלו. מין מיניסטריון אמת. והנסיון למנוע "לכלוך" על מדינת ישראל דרך השמדת הכתיבה והצילומים של המלעיזים, כמוהם כשריפת ספרים כדי למנוע מאנשים לדעת שיש אמת אחרת. ואולי זה עובד, אם לקרוא את הטוקבקים.
אבל הכותרת לפוסט היא "משחקים במילים", כיון שהדבר הראשון שתפס אותי היה הלינק לכתבה באתר "הארץ":
בלוגרית אמריקאית: מאבטחים ישראליים פוצצו את המחשב שלי. גם הכותרת לכתבה ב-"דה-מרקר" עושה את אותו שירות: "המאבטחים הישראליים ירו במחשב שלי" (במרכאות, ציטוט של הבלוגרית).
ולמי שעדיין לא מבין – כל הדיווח, למרות שפורסם שוב ושוב בכלי תקשורת רציניים, ולמרות שאושר על ידי הגורמים היורים, עדיין מוצג כטענה של המתלוננת. השיטה הזו היא הדרך היותר מכובדת לכתוב "מאבטחים ישראליים ירו לכאורה במחשב". יש כאן זלזול באמיתות הדברים, המובאים רק בשם אומרם ולא כעובדה בשטח.
אני מאוד מקווה שאחרי שתקבל את הלפטופ החדש, היא תתבע את הרשות על עגמת נפש וגרימת נזק למדינת ישראל בזדון וטיפשות.
על בגדי המלך החדשים
מכיון שאנחנו בחופשת מולדת כרגע, יוצא לי לראות קצת טלוויזיה ישראלית. אתמול יצא לי לצפות בחלק מתכנית התחקירים של גיא מרוז ואורלי וילנאי, "אורלי וגיא בעמ". ספציפית, במדור שנקרא "מפצח הבולשיטים" עם ירון ברובינסקי, ובמעמד השר חבר הכנסת מאיר שטרית.
האייטם נקרא "נכנס יין יצא בולשיט" (כבר טיפלנו במים המינרליים ובהזרקת מים לבשר, בשבוע הבא – בולשיט אוכל גורמה), ובקצרה – אספנו חבורה של אנשים, נתנו להם לטעום את אותו יין זול שלוש פעמים, אלא שבפעם הראשונה אמרנו להם שזה יין ישראלי זול, בפעם השנייה אמרנו להם שזה יין ישראלי יקר ובפעם השלישית אמרנו להם שזה יין בוטיק ספרדי שמחירו למעלה מאלף שקל, ובדקנו איך התגובות שלהם משתנות. כצפוי, התגובות היו צוננות בטעימה הראשונה, התחממו לקראת השנייה, עם התנסחויות פלצניות בטעימה השלישית. ואחר כך הדיון המתבקש באולפן, לגבי המחיר היקר שגורם לאנשים להגיד שדברים הם טובים יותר (מדברים שמחירם זול יותר), שחזור הניסוי באולפן עם מרוז ושטרית, צחוקים ומחיאות כפיים מהקהל.
אייטמים כאלו הם מטרות קלות לאנשי תקשורת. אמנון לוי, באחת התכניות הראשונות של "שומר מסך", העלה אייטם שבו שחקן מחופש לקבצן שכב ברחוב, ספק ישן ספק מת, ומצלמה נסתרת צילמה את כל העוברים והשבים שלא ניגשו אליו לבדוק אם צריך להזמין למסכן אמבולנס. יגאל שילון עשה קריירה מהעובדה שאנשים שותקים מול חריגות במציאות כל זמן שכולם מסביבם מתנהגים בצורה רגילה, והאמת היא שאם במקום הדיון באולפן היה יהודה ברקן יוצא מאחורי המסך, כולם היו צוחקים, מוזיקה ברקע והיינו עוברים למתיחה הבאה, לא היינו מרגישים בהבדל.
במקום לפתח כאן דיון מעניין בשאלה האם הטועמים באמת הרגישו בטעם שונה, ועד כמה התודעה קובעת את ההוויה, או לדבר על הנטייה להסכים עם דברים שנשמעים סמכותיים, משובצים במושגים מקצועיים או מגיעים מדמות סמכותית ובטוחה בעצמה, או לדבר על העוצמה של לחץ חברתי וההמנעות מלהיות הראשון שיגיד שהמלך עירום, בחר מר ברובינסקי להתמקד בנקודה הפשטנית ביותר שאפשר להסיק מהסיפור, והיא שככל שמוצר יותר יקר, כך אנשים יעריכו אותו יותר. אכן, סטופ דה פרס. יש לנו סקופ.
כפי שניתן ללמוד מהסיפור "בגדי המלך החדשים", התופעה ידועה כבר הרבה זמן. לא בכדי מי שחושף את הפרשה בסופו של דבר הוא ילד, ולא זקן חכם, והאמת היא כנראה שאין צורך בתוספת כי "בעלי מעמד נמוך לא יראו אותו". אנחנו יצורים חברתיים ויציאה נגד אמירה שמוסכמת על כל הסובבים היא בעייתית ומפחידה, ורובנו היינו מעדיפים להמנע ממנה (חוץ מפרובוקטורים מקצועיים), אפילו במחיר הסכמה שיקרית עם מה שנאמר, וייתכן שאפילו עם השפעות פסיכולוגיות שגורמות לנו לדמות שאכן הטעם שונה, הקבצן רק ישן והמלך באמת לובש בגדי פאר. רק ילדים, שעדיין לא נחשפו לקודים חברתיים של שתיקה והסכמה פאסיבית יכולים בתמימותם לצעוק את האמת שכולנו זועקים מבפנים, ולא מסוגלים להוציא החוצה.
אישית, אני מתעב אייטמים כאלו בלהט. סביר שהתיעוב הזה נובע מהפחד האישי שלי שמישהו, מתישהו, יחשוף אותי בצורה כזו בנושא שבו אני איני מומחה או מבין גדול. הפחד הזה, כנראה, עומד מאחורי ההתנהגות במבחן הטעימה או בכל קטע מבוים דומה, כמו אלו שנזכרים לעיל. הוא זה שגורם לנו לא לומר "אבל יש לזה אותו טעם" או "אולי הקבצן הזה, הפעם, באמת צריך עזרה".
אבל מעבר לכל זה, אני חושב שמה שגורם לי לראות אדום בעיניים במקרים כאלו היא ההתנשאות. המשותף לכל הקטעים – היין, הקבצן וסרטי המתיחות היא האמירה המובלעת של "תראו איזה טיפשים אנשים יכולים להיות". או נכון יותר, "תראו איזה טיפשים אנשים אחרים יכולים להיות". עצם שמו של הקטע, "בולשיט היין", מרמז על נחיתותם של האנשים שנופלים במלכודת מבלי משים, ועל המדווח, שצופה בהם נכשלים שוב ושוב. אחרי שראיתי את האייטם על הקבצן אצל אמנון לוי, מאוד רציתי להתחפש לקבצן ולשכב בדרכו של אמנון לוי למשרד, עם מצלמה נסתרת, כדי לבדוק אם הוא הילד שחושף את האמת, או מספר הסיפור הכל-יודע, שהיה נופל בדיוק באותה המלכודת אם לא היה הוא שטמן אותה. וכך גם לגבי מר ברובינסקי. לאייטם הזה אין שום תרומה לאנושות, אנשים לא יפסיקו להתנהג כך אחרי שראו אותו, מחירי היין לא יצנחו פתאום והייננים לא יצאו בוידוי גורף כי אכן, הכל אותו הדבר ומדובר בתרמית הגדולה של כל הזמנים. זוהי הכשלה במסווה של עיתונות חוקרת, היוצרת את התופעה שאותה היא כביכול חושפת, ואשר יוצריה מקדמים אותה בדיוק כמו כל האחרים. כמו ששמעתי פעם מישהי אומרת: "סיפרתי לה את זה, והיא קראה לי שקרנית. אני חושבת שאם לא הייתי משקרת, הייתי ממש כועסת עליה שקראה לי שקרנית".
לידיעת הקורא גיא מרוז: בפעם הבאה שמישהו עוזר לך לקום אחרי שאתה מחליק עם הטוסטוס ונמרח על שדרות רוטשילד פינת מאז"ה בלילה, ואומר לך שאתה עושה עבודה טובה ותמשיך ככה, תדע שלא לדברים מהסוג הזה הוא מתכוון.
צוגצוונג 