חצוצרן בוואדי

אז בואו נדבר על טראמפ.

אני הייתי אחד מאלו שידעו שהוא הולך להיבחר. איכשהו, כמה חודשים לפני הבחירות, פתאום זה הפסיק להיראות לי כמו הרב בא-גד או משה פייגלין, והתחיל להראות אחרת. לא משוויץ. דברו עם המשפחה שלי והם יאשרו. אז אמרתי להם שטראמפ הולך להיות "מפלגת הגמלאים" של הבחירות האלו. ובזה טעיתי.

מפלגת הגמלאים הייתה ה"קומיק רליף" של בחירות 2006. הרבה אנשים שהרגישו מיאוס משני הצדדים ומפוליטיקה בכלל, אבל לא רצו שלא להצביע, הכניסו לכנסת מפלגה שלא חשבה שתיכנס, והתוצאות היו בהתאם. כמה שנים של עוף מכובס עם כמה זוטי שערוריות, והם נשטפו החוצה.

ובתחילה חשבתי שגם טראמפ יהיה ככה. חיה מפוחדת, שנקלעה לאמצע הכביש עם אורות מתקרבים, שלא תעשה הרבה חוץ ממופעי ליצנות, ואז נחזור. אבל לא.

אני שומע את האיש מדבר לפעמים, ושואל את עצמי איך יכול להיות שבארץ של הקפיטליזם, האיש הזה לא נלעס ונזרק החוצה לפני שנים. היכולת הרטורית שלו שלילית, הוא עסוק בלדבר רק על עצמו וכמה שהוא מדהים, הוא כושל כלכלית כבר שנים (א-לה אליעזר פישמן) ואם להאמין לתחקיר של "ניו יורק טיימס", גם לא ממש עשה משהו בחייו. קצרה היריעה.

כי אם הוא כל כך אינפנטיל וחסר יכולות (אני לא באמת שואל 'אם'), איך זה שהוא הגיע להיות נשיא?

וכאן זה מקבל תפנית אפילה. כי אם האיש עצמו לא היה מסוגל (ולטענתו, בכלל לא רצה) להיבחר לנשיא, אז מישהו החליט להשתמש בו בתור דחליל, כדי לדחוף בעזרתו דברים. דברים שאנשים לא היו מקבלים ברגיל, או מארכי-נבלים, אבל אם זה גורם להם להרגיש בתוך תכנית ריאליטי, אם לצטט את מאיר אריאל, אז למה לא אפילו עם אלה?

סטיב באנון הוא אחד מאלה. באנון הוא מה שמכנים agent of chaos בספרות. הוא לא מנסה לשחק את המשחק הפוליטי הישן. הוא מנסה להרוס אותו. ומתוך הבלאגן שיווצר, אפשר יהיה להפחיד אנשים מספיק כדי שפתאום השמדה של קבוצה מסוימת תראה כמו פתרון טוב. זה מה שבאנון רוצה, ולא משנה מה גדי טאוב או המעריצים האחרים יגידו לכם.

אני עדיין לא בטוח אם באנון ניצח או לא. אמנם הוא פוטר מהבית הלבן, אבל באנון הוא מפעיל-בובות (puppeteer) טוב, ויכול להיות שהוא פשוט דאג להיפלט משם מספיק בזמן כדי לא להתלכלך עם כל החקירות השונות של טראמפ. ואז, כשטראמפ ייפול, באנון יהיה שם לאסוף את שברי המטורללים של טראמפ.

טראמפ מסוכן, אבל לא בגלל טראמפ. הוא מסוכן כי אין כזה דבר "טראמפ". יש גיבוב של שטויות שהושמעו בשעה האחרונה, ויהיו כבר לא רלוונטיות עוד 5 דקות. שום דבר לא מעניין את טראמפ, חוץ מכסף. זוכרים את המלודרמטיות של ביבי שאומר שהוא רוצה שייזכרו אותו כ"פרוטקטור אוף איזראל"? את טראמפ אפילו זה לא מעניין. הדבר היחיד שמדיד אצלו זה כסף, שלו ושל שותפיו. כן, אין ספק שארה"ב, בתור מדינה, לא תפסיד כסף במו"מ בינלאומי. אבל בתוך המדינה, הוא ידאג רק לעצמו, ולמי ש"יסדר" אותו הכי טוב. הוא קל לתימרון, במיוחד לדברים שנשמעים פרובוקטיביים.

טראמפ הוא איש מסוכן. הוא מסוכן כמו לסתום חור בצוללת עם נייר אלומיניום. האלומיניום עצמו לא מסוכן, הוא פשוט נותן לך תחושת בטחון מזויפת, ובסופו של דבר נותן לדברים שיביאו עלינו מוות, להיכנס.

ובעיקר מעציב אותי לראות את ההתמוגגות ממנו בישראל. אנשים שצוחקים (בצדק) מרני רהב, רואים בטראמפ את את אוהב ישראל הגדול ביותר של המאה. אתם לא מבינים שעם כל החתן היהודי והבת הגיורת (ראיתי אנשים מתווכחים ברצינות אם הגיור שלה כהילכתו או לא), הוא יזרוק את ישראל לכלבים אם מישהו יציע לו יותר. הבת שלו? זה האיש שצוחק על כמה מטומטמים הילדים שלו (אריק ודון ג׳וניור), הולך עם מטריה כשהבן הקטן (בארון) מאחוריו בגשם, ועוד ועוד. הוא אפילו לא ירגיש מכה קלה בכנף אחרי שישחרר את ישראל לתהום.

טראמפ הוא טיפש מסוכן, שמובל על ידי מסוכנים לא-טיפשים. שום דבר טוב לא יכול לצאת לנו מזה, ולא משנה כמה נתמוגג.

מוקדש לבן שלי, שבגיל 3 קרא לאיש trumpet man.

על ה-GPL בחיים האישיים

מי שלא עוסק במחשבים אולי לא מכיר את ה-GPL, רשיון הקוד הפתוח. לשמחתנו, לא צריך להכיר אותו כדי לקרוא את הפוסט. ברשותכם:

ישנו אדם בשם ריצ'רד סטולמן. סטולמן הוא דמות מוכרת, כמעט מיתית בקהילות הקוד הפתוח. הוא היה שותף לפיתוח הלינוקס של ימינו, על בסיס הקוד שכתב לינוס טורוולד, ואף פרש וייסד את השם גנו (וממנו נגזר גנו/לינוקס, שהוא תו התקן של התאחדות התוכנה החופשית או FSF – free software foundation למערכות לינוקס שלא כוללות בתוכן קוד סגור של אחרים), מפתח עורך הטקסט אימקס (וכאן באמת אפשר להכנס למלחמות קודש, ואני אמנע) ופעיל בכל תחומי הקוד החופשי, "חופשי" במובן של "משוחרר" ולא של "חינם" (באנגלית ההבדלה היא free as in free speech, not as in free beer). סטולמן הוא נזיר לפי דתו, מתחזק אלטר אגו בשם סיינט איגנושיוס (saint iGNUcious) מכנסיית אימקס, מתלבש ברישול וכיאות לאיש הקוד הפתוח – מתחזק זקן לא עבות. הוא יצא בהתקפות גם נגד אפל וגם נגד גוגל על מדיניות שמירת המידע שלהם, לא מחזיק טלפון סלולרי ומחזיק כרטיס אשראי בו הוא משתמש רק לצרכי טיסות, וצוחק על זה שכדי לטוס, כרטיס אשראי נחוץ יותר מאשר דרכון. את כל זאת למדתי בהרצאה שהוא נתן במטה טוויטר בסאן פרנסיסקו.

לפני כמה חודשים הודיע סטולמן כי הוא מגיע לארץ ויתן כמה הרצאות. היום הוא הודיע על ביטול. הסיבה לביטול היא שמסע ההופעות שלו לאזור ממומן על ידי גורמים פלסטינים שהזמינו אותו לדבר אצלם באוניברסיטאות (העובדה הזו לא הופיע בדיווחים הראשונים על בואו לארץ) וכשהם שמעו שהוא מתכוון לנצל את השהייה באזור כדי לדבר בישראל הם התנגדו, ואמרו שאם הוא מתכוון לנצל את הכרטיס שהם שילמו עליו כדי לדבר גם אצל האויבים שלהם, הם מבטלים. (האמת היא שזו הפרשנות שלי, ובעצם פורסם רק שהם התנגדו לביקור, ולא למה. אתם מוזמנים לחשוב שזה בגלל שהפלסטינים שונאים ישראלים בלי סיבה ורק רוצים לדפוק אותם, או כל פרשנות אחרת). סטולמן, שאינו חלק מהסכסוך, עשה חשבון, או כמו שכתב באימייל שהודיע על הביטול: "אני יכול להגיע ולבטל את ההרצאות בישראל או לא להגיע, ולבטל את ההרצאות בישראל" והחליט להגיע לפלסטין מבלי להגיע לארץ. והארץ כמרקחה.

לפני כמה חודשים, בעקבות ביטול ההופעה של להקת הפיקסיז בנסיבות דומות (אבל שונות. ודוק – אף אחד לא פנה לסטולמן ואמר לו שצריך להחרים את ישראל), התפרסם בבלוג המוזיקה של גיא חג'ג', עונג שבת, פוסט שקונן על הביטול, וכותבו ראה את עצמו בתור קורבן. בתגובה, התפרסם בבלוג "פלצן מתנשא" פוסט תגובה על היכולת הפסיכולוגית המופלאה של חסידי הפיקסיז (להקות אחרות) כנפגעי טרור (כך ממש!) של חרם על ישראל, שנובע ממשהו שהם לא קשורים אליו. את רובם זה אפילו לא מעניין.

ועכשיו, תופעה דומה בחתך אוכלוסיה אחר. גם כאן נשמעות אמירות על טרור, על בגידה של סטולמן בהצהרות הפתיחות שלו (כי הפלסטינים קובעים עבורו איפה לא ידבר), על ירייה ברגל כי ממילא מי שיבוא לראות אותו שייך למחנה השמאל, וכולי. ומבלי להכנס לשאלה התמיכה בחרם באופן כללי, אם זה מוצדק או יעיל, אם אלו שתומכים הם שונאי עצמם או לא, רציתי רק לומר את זה:

אנשים, תתאפסו על עצמכם! סטולמן בסך הכל מכבד את מי שמשלם לו על הטיול. אז מה, שיטת ה"אם אתה כבר כאן" לא הצליחה הפעם? מה זה קשור לחרם, לטרור או לכל עניין אחר? רוצים לשמוע את סטולמן? תפנו אליו ותביאו אותו לארץ, הוא יבוא בשמחה. או, אולי, סעו לשמוע אותו ברמאללה. זה יהיה הרבה יותר "גשר לשלום ודו שיח" מאשר שהוא יבוא לארץ דרך רמאללה. אני מכיר מספיק אנשים שמבקרים שם באופן קבוע ודי נהנים מזה. צרו איתי קשר אם אתם מחפשים טרמפ.

אבל אל תחשבו שבגלל שאתם בעד שלום ומזדעזעים מזה שעוד ילד פלסטיני מת, יש לכם זכויות יותר על אחרים. לא כדי לשמוע את סטולמן ולא את הפיקסיז. רוצים שהמצב הזה יפסק? לכו תקימו אוהל מול קריית הממשלה ותמחו על זה שאנשיה מתחזקים את המצב במקום לפתור אותו. הפאסיביות של "אני נגד הכיבוש" אולי טובה בויכוחי ליל שישי על החברים הימניים לייט שלכם, אבל היא לא מחזיקה מים כששואלים "מה עשית נגד הכיבוש"? איפה חטפת מכות מחיילים כשהפגנת עם פלסטינים? על איזה פלסטיני הגנת בגופך כשחטף מכות ממג"בניקים? או, במילותיו האלמותיות של פלאטו שרון – מה אתם עשיתם בשביל מדינה?
ואפילו אז זה לא ישנה. ואת הדבר הזה סביר שמי שפעיל ומשלם מחיר אישי – במכות, רצח אופי או כלא צבאי – כבר יודע: גם מעשים לא מביאים זכות. הם ממרקים את המצפון ומזככים את הקול שאיתו אתם צועקים בכיכר העיר, אבל מהצד השני אין להם משמעות. רק לתוצאות, וכאלו אין. ועד שלא יהיו כאלו, ועד שלא יהיה כאן בידול אמיתי – מהסוג שיש בהפגנות ניאו נאציות בגרמניה, כשהמתנגדים משמאל מגיעים והולכים מכות רצח עם ההיטלר יוגנד החדשים – אין לכם מה לבכות שלא מכירים באופייכם הזך והנקי. לכו ותתחילו להתלכלך, עד שנוכל לענות על השאלה "מתי הכיבוש נגמר?".

עוד קצת על מצרים

נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כמו שאומרים אצל המקצוענים, נראה שנשיא מצרים (לשעבר), חוסני מובארק, נכנע סופית והתפטר מתפקידו. הוא עוזב את מצרים, אחרי שלושים שנות שליטה ביד חזקה ובזרוע נטויה. השבועות האחרונים הם אולי המקבילה של המצרים ל-10 המכות, שבעקבותיהן הבין פרעה של המאה ה-20 שהוא חייב לשחרר את עם העבדים (אם כי הפעם הוא עוזב, ולא הם).

אני חייב להודות שהדבר שהכי הדאיג אותי במהפכה הזו היא ההתמוססות שלה. בכל פעם שמובארק נאם והציע כפשרה את הדברים שהיה אמור לעשות מבלי המהומות (דמוקרטיה, צדק שיוויוני יותר, זכויות) עצרתי את נשמתי הוירטואלית בצפייה מתוחה: האם הפעם הם ישברו? האם הם עייפים, כואבים, מוכים כבר יותר מדי, ויקבלו את הפשרה, ויהפכו את המהפכה הזו, את חגיגת הדמוקרטיה הזו (ואני שונא קלישאות) למשא ומתן על תנאים, שבהם האנשים הקטנים מקבלים משהו קטן ולא חשוב שהיה צריך להיות שלהם מכח הזכות, ואילו האנשים הגדולים מבססים מחדש את מעמדם, עם חיזוק של "תראו כמה אנחנו טובים ומוכנים לוותר למען ההמון". משהו כמו מאבקי השמאל או מאבקי הסטודנטים בישראל (מישהו אמר פיצה?).

ובכל פעם מצאתי את עצמי משחרר את הנשימה בהקלה למקרא התגובות. בכל פעם שקראתי שההמון צעק בוז, שההמון הבטיח מהומות בתגובה לפשרה, כשההמון קרא "החוצה!” מבלי להתבלבל, עלה לי חיוך עם הפנים שאולי (וכבר אמרתי שאני שונא קלישאות) יש עוד סיכוי למין האנושי.

אני עדיין מודע לכך שאני כותב מהמקום הנוח שלי בקליפורניה. אני לא חוטף מכות בכיכר, או עובר עינויים של המשטרה החשאית. ואני עדיין משתדל לעקוב מקרוב אחרי מה שבעיני, יהיה אחד הארועים המכוננים של המאה. אני מקווה, לפחות.

כמה דברים צדדיים שעולים מהסיפור הזה:

אמריקנים. אחרי השבוע הראשון של ההתקוממות, שבו ארצות הברית עדיין לא ידעה במי לתמוך, נראה ש(כרגיל) הולכים עם המנצחים. אני אומר את זה למרות שהם לצידי, כי אני בטוח שאם באותו שבוע הסוקוריטטה של מובארק הייתה רוצחת 2000 איש ומענה עוד 20,000 ושוברת את ההתנגדות, אמריקה והעולם שמאחוריה היו מגיבים בהודעת גינוי קלה (ומתואמת עם מובארק, סביר להניח) שאחרי היו חוזרים לתת לו כסף ונשק ולארח אותו אצלם כמנהיג המדינה הערבית החזקה באיזור. אבל זה הדבר הקטן. הדבר הגדול הוא שמאז שנפלה ההחלטה לתמוך בעממי ולזרוק את מובארק לכלבים, נראה שברק אובמה ועוזריו לא מסוגלים לסתום את הפה. מזכיר הבית הלבן אומר שהעם המצרי רוצה <…>. ברק אובמה ומנהיגי המערב מאוכזבים מנאום מובארק. באמת? זה מה שנראה חשוב? מי אתה שתגיד? מה, ארה"ב לא ידעה את זה קודם? חיכיתם עד שהאנשים בכיכר יחטפו כאפות אמיתיות בשביל שאתם לא תחטפו כאפות וירטואליות? לא נתתם לו את האמצעים בהם הוא היכה במתקוממים? באמת, איזה כיף שההמונים הפילו את הבריון הגדול, ועכשיו הבריונים הקטנים יכולים לבעוט בו בלי להפגע באמת.

ישראלים. כצפוי, זמנים קשים עוברים על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לבינתיים, ועאלק). עיתונאי הוילה, לוחמי צדק וחופש דיבור שכמותם, מדבררים את מערכת הבטחון. ולא את החיילים, אלא את מערכת הבטחון הפוליטית, את האנשים שרוצים שלום ובטחון כמו שחברת אנטיוירוס רוצה שלא יהיו וירוסים, או כמו שחברת תרופות רוצה שלא יהיו מחלות. והאנשים האלו, שהביאו לכם את גרסת הבמאי ל"בכל דור ודור קמים עלינו" (מצרים, סוריה, פלסטינים, אירן) ממשיכים לתת את הטון ולהזהיר שהשינוי לא לטובתינו (במקרה הטוב). בהאחזות החמאס בסיני (גם הפחדה וגם מורשת מוזיקלית צבאית), האחים המוסלמים, הברחות לרצועת עזה – אלו כולם מושגים שיחזרו הרבה בזמן הקרוב.

קצת מצחיק לקרוא פרשנות **ישראלית** שקוראת למצרים 'דמוקרטיה בחסות הצבא'. במדינה שהמתאם בין אלופים ומעלה לפוליטיקאים (כושלים וחוזרים), שבה דובר צה"ל הוא מין אורקל, שלמרות שנתפס בשקר העיתונאים ממשיכים להתייחס לדבריו כאמת צרופה, מצחיק להצביע על שכאלו בין עיני המצרים. דני דור כתב פעם שהיתרון של אזרח בדיקטטורה הוא שהוא יודע שכל המערכת מסביבו היא שופר השלטון בעוד שאזרחי דמוקרטיות מאמינים שמהדורות החדשות באמת מייצגות איזושהי אמת. בפראפרזה על זה אפשר לומר שהחסרון בלחיות במדינה שמעריצה את הצבא הוא בחוסר היכולת ליטול את הקורה הירוקהזית הזו (ולא חאקי, תום) מבין העיניים.

גלנט, לא בשמי – שתי הערות (ארוכות) על המצב

  1. יואב גלנט, (לא?) הרמטכ"ל הבא

    גילוי נאות: לפני כ-15 שנים, טבע צוער השייטת רן קמחי בתאונת אימונים, יום לאחר יום ההולדת שלי (לקח להם עוד יום למצוא אותו). רן היה חבר ילדות שלי והמוות שלו,  שהחריב את חייו של הוריו ומשפחתו, השפיע עמוקות על החבורה שלנו. במידה רבה אותותיו ניכרים עד היום, בדרכים ישירות ועקיפות, שאין לי ענין להכנס לתוכן עכשיו. התאונה הייתה שרשרת של טעויות והתגרויות באמצעי בטיחות, החל מצלילה עם משקל גבוה בהרבה מהמותר על פי הוראות הבטיחות, וכלה בצוות ההצלה שלא היה לבוש כראוי למקרה כזה, למרות שהיו אמורים. מבלי לזלזל באחרים, היה זה אחד ממקרי המוות המיותרים ביותר, שהיה יכול להמנע בקלות אם אנשים היו לוקחים את מה שהם אמורים לעשות מיקרוגרם אחד יותר ברצינות. מי שפיקד על השייטת באותו זמן ונושא באחריות המיניסטריאלית (אם לא בעידוד ישיר של התופעות הנ"ל) היה יואב גלנט.

    שלשום, שבועות ארוכים של אחד מהמופעים היותר מבחילים בצמרת הפוליטית של צה"ל (כי אין מה לומר, הצמרת הזו היא פוליטית ונבחרת לפי שיקולים אחרים מאשר היכולת לצעוק 'אחרי')  הגיעו לסיומם בשתי מסקנות חשובות. הראשונה, שיש סיכוי לשלטון החוק ולמלחמה בשחיתות. ראש הממשלה חסר החוליות ביותר בהיסטוריה של המדינה; שר הבטחון, שאם לא מוכיח את קיום הפיניקס האגדי, לפחות מראה שיש אנשים שלפחות מבחינה פוליטית אי אפשר להרוג; וועדת טירקל, שזכתה מן ההפקר בקרקס שבו זיכתה את ישראל מאחריות למעשיה בעיניים עצומות כמעט, הפסידו למבקר המדינה וביטלו, לפחות רשמית, את מועמדותו של גלנט לרמטכ"לות. הפארסה הזו, שהחלה בנסיון להציג את גלנט בתור תככן (פרשת הרפז) והתבררה כתככים מהצד השני (שלא רצה את גלנט כרמטכ"ל), ומשם לפרשת הקרקעות בעמיקם, מעלה חשק להקיא ולומר שאפילו אם אין בזה כלום, למה לנו רמטכ"ל שכל כך הרבה אנשים רוצים ברעתו? האם לא מספיק לנו שינהל את הצבא, אנחנו צריכים שיקדיש מזמנו כדי להלחם במתנגדיו? וזה כמובן, במקרה שכל ההאשמות אינן נכונות.

    שכן, וזו כבר המסקנה השנייה, אם אם יש משהו מאחורי האישומים הללו (לכאורה), הרי שעמדנו, בתקופה מאוד רגישה מבחינת מדינת ישראל, לתת את הפיקוד העליון על הצבא לאיש שהראה (לכאורה) שחוקים הם דבר שהוא מציית לו כשאין לו בעייה איתם. וכשיש לו (לכאורה), או כשבא לו לעשות משהו בניגוד לחוק (לכאורה), הוא לא מתבייש להתייחס לכל הארץ כאילו היא מגרש המשחקים שלו. מה זה עוד דונם (לכאורה) או עוד 15, זה שטח ציבורי ולא שייך לאף אחד. אני קורא ציטוטים מהראיון איתו באתר 'הארץ' (עפרה אידלמן) ולא מאמין שמדובר באיש מבוגר ולא ילד בן 12 (לכאורה).

    "כאשר הגענו…וראינו שלמעשה כמות המדרגות הזאת היא הרבה יותר ממה שדמיינו מלכתחילה, ובסוף, אני לא נמצא בבית, לא בשביל לסחוב סלים ולא בשביל דברים אחרים…" (הוא החליט לשנות את התכנית וליצור שביל גישה מלמעלה,  ובתכנית המשופצת שהגיש הפכה הנחלה שלו ל-6.4 דונם במקום 5. לכאורה).

    בחלקת  עצי הזית שלו הוא ביקש לנטוע עצים במרחקים של 4 מטר אחד מהשני, אבל הקבלן המבולבל נטע אותם במרחק 7 מטר אחד מהשני, מה שהכפיל את השטח. לכאורה, הוא לא שם לב לזה שהמרחק גדול כמעט פי שניים ממה שרצה. טוב, כנראה שיכולת אומדן מרחקים יורדת עם השנים. אבל גם כשקיבל מכתב שהצביע על הבעיה, לקח לו 4 שנים לכאורה לתקן את העוול. למה? כי השנה הייתה שנת שמיטה, ו"אם אתה עושה את זה תוך כדי שנת השמיטה, המצב הוא שכל המטע לא כשר. רוב המשפחה של אשתי אנשים שומרי מסורת". ומה הקשר לאשתו ומשפחתה? ובכן, המטע היה בשבילם. "בואו נשים את הדברים בפרופורציות" אומר גלנט (לכאורה), "בסך הכל ביקשתי לטעת זיתים, והסיבה לטעת זיתים היא על מנת להראות לבני המשפחה ואחרים שאפשר להפיק שמן זית לא מהמדף בסופרמרקט". כלומר, שטח ציבורי הוא בעצם פוטנציאל חינוכי של יואב גלנט, ומותר לו להשתלט לכאורה על שטח לא לו לכאורה, כי הוא רוצה ללמד את משפחתו שאפשר להכין שמן זית בחינם בבית, ולא שיגנבו אותך בסופר. ולא, השימוש במילה 'יגנבו' הוא לא במקרה.

    המצב הזה, שבו יותר ויותר אנשים מהצמרת הפוליטית (ושוב – כן, רמטכ"ל הוא עמדה פוליטית לגמרי, אפילו שהתנאי ההתחלתי שלו הוא להיות אלוף בצבא)  מוכיחים שהם אמנם לא מובארק, אבל חוקים, בעיניהם, זה משהו שנועד לפשוטי העם, ולא לגיבורי תהילה שכמוהם, שפיקדו על הצלחות צבאיות מזהירות כגון 'עופרת יצוקה', וכן מגיע להם יותר. זה לא רק בפוליטיקה, זה גם בצבא, והמצב הזה בטח שלא משחק לטובתינו, פשוטי העם. ראו הוזהרנו.

  2. דברים שנעשים בשם הקבוצה, או "מה שקורה בווגאס – נשאר בווגאס"

    קיבלתי השבוע, דרך אחת מרשימות התפוצה השמאליות, קישור לאתר (או הבלוג) של "לא בשמי". מוזמנים ללכם ולבנות את דעתכם לפני שתיקראו את שלי.

    אני, בתור אחד שחי כרגע בארה"ב, לא עושה הרבה מעבר ללקרוא ולהתלונן, ומדי פעם להטיף לאנשים. במשפחה שלי קראו לי פעם 'מהפכן של כורסאות'. אבל בכל חוסר העשייה הפיזית שלי, אני מודע לדבר אחד חשוב – אני לא משפיע. תמיד חשבתי שאם ארגון פלסטיני יחטוף אותי אני אוכל להסביר להם שהם לקחו את האיש הלא נכון, כי אני בעצם בעד אותם דברים שהם נלחמים עליהם. אבל בעצם, כשאני חושב על זה היום, אם אני אצטרך להראות להם דברים שעשיתי, אנשים שפגשתי או הפגנות שדמעתי, יהיה לי מעט מאוד לענות.

    הטקסט של "לא בשמי" נופל במלכודת הזו, בלי לשים לב שהיא שם. בכל הטקסט הזה אין ולו מעשה אחד אמיתי. הכל מסתכם באמירה, ואפילו לא כזו שמופנה כלפי בני אדם אחרים, אלא רק כלפי המחשב. לא צריך לעשות שום דבר חוץ מאשר לכתוב "לא בשמי", ואז לקום, לנסוע, להסתובב, לאכול במסעדה שחתמה על תעודת "עסק נקי מערבים", לעבור ליד העיר שבה מפגינים על 'בנות ישראל לעם ישראל' בלי למצמץ, ליד השכונה שבה פליטים חוטפים מכות משוטרי יחידת הגירוש או שהמקומיים מפגינים נגדם בגזענות, ואז לחזור הביתה, להביט שוב במחשב ולהרגיש מטוהר.

    נכון לכתיבת שורות אלו, 5 אנשים כתבו "לא בשמי" בתגובות (ועוד תגובה שנמחקה ועוד אחת שמסבירה למה נמחקה). איש מהם, כולל קרן מתל אביב שפתחה את האתר, לא מזדהה בשמו המלא (או בכל פרט אחר שעשוי באמת לזהות אותם ולדרוש מהם להגן על הקריאה הזו). כל אחד מהם מוסיף, על שמו הפרטי ומקום מגורים כללי, את המילים "לא בשמי". וזהו. אין "לא בשמי, ואני הולך להגיע להפגנה הבאה ולהתווכח עם האנשים שחושבים שצריך לגרש פליטים", או "לא בשמי, ובפעם הבאה שאני אראה מישהו מחזיק שלט שאומר שהבנות הן שלנו, אני אדאג שלא יוכל לעשות יותר שום דבר עם בנות". כלום. אמירה ריקה, מלאת פאתוס, מול הקיר.

    אני אומר את זה בתקווה שאני טועה ושהאתר הזה יתהפך ויתברר בתור אסמה מחפוז של השמאל בישראל. בסך הכל, גם אני רוצה לצעוק "לא בשמי" על כל הדברים המגונים שמוזכרים שם. אבל,  בצער קודר אני נזכר שהם כן נעשים בשמי, אפילו אם אלך ואלחם נגדם. הם נעשים בשמי כי אני ישראלי, ועד שאני ואחרים נדאג שהם יפסקו, כל קריאה דרמטית שכזו היא נסיון לרחוץ ידיים מדם שאחרים התיזו עליהן. ועד אז, לא יהיה לי מה לומר לחוטפי.

על מצרים וחיות אחרות

רציתי בתחילה לכתוב את הפוסט הזה בסגנון "קול קורא לעם המצרי". אבל ויתרתי. ראשית, קולות קוראים שכאלו נשמעים לי בדרך כלל מתנשאים ומנופחים (עצם השיום "קול קורא" אומר "תקשיב לי, אני יודע יותר טוב"), גם כשהם מגיעים מהצד הפוליטי שלי, ושנית, אולי בעידנים קודמים הקולות האלו קראו באמת למכותביהם. היום, עושה רושם שהקול קורא בעיקר לקוראים מהצד, אלו שכאילו מציצים בו, ולא לנקרא הרשמי.

מה קורה במצרים? שאלה טובה. אני לא מזרחן או איש מודיעין, אין לי יותר מקורות מידע מאחרים. כל מה שכתוב כאן למטה הוא פרשנות שלי לדברים שקראתי.

אז בוקר אחד קמו אזרחי מצרים והחליטו שנמאס להם מהממשל שלהם, ושכנראה שהוא לא יתחלף בשנים הקרובות, בבחירות. הם גילו, כל אחד בנפרד, שיש עוד כמה אנשים שחושבים כמוהו, ואולי אפשר לעשות עם זה משהו. והם עשו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

או שעדיין לא. נכון לרגע זה, שום דבר עוד לא סגור. מובארק, הנשיא שאולי הודח, נשא נאום שבו, כמו כל דיקטטור נאור, זרק את האחריות על מישהו אחר וקיבל על עצמו את המשימה של שיקום המדינה. הוא פיטר את הממשלה ומינה ראש ממשלה חדש. והוא עצמו, כמובן, לא מש מילימטר ממקומו.

הנאום התקבל בבוז, ונכון לעכשיו לא נראה שמשהו השתנה. המשטרה משתמשת בתחמושת חיה נגד המפגינים, יש שמועות על חיסולים המוניים של אסירים פוליטיים, חלקים מהצבא עורקים לצד המפגין. בלאגן. והגל הזה, שהחל בתוניסיה, מתפשט. ירדן? לוב? סוריה? מי יודע.

ומכל הצדדים מפרשים. בפארפרזה על דיוויד בואי, אני מקווה שהמצרים האלו, שאתם יורקים עליהם בעודם מנסים לשנות את עולמם, חסינים לעצות שלכם – הם מודעים למדי למה שעובר עליהם. הם יעשו את מה שהם צרכים לעשות, כמו שהם צריכים לעשות, בלי להתחשב במה שזה אומר לגבי ישראל, ארצות הברית או מדינות ערב האחרות.

דיבורים בישראל אומרים שמובארק לא ייפול, שהסיכון הבטחוני שלנו גדל. שהטנקים המצרים רק מחכים לשעוט אלינו דרך סיני. הצבא המצרי נטש את הגבול עם עזה, מה שמאפשר לפלסטינים לעבור פנימה והחוצה, ושמועות על כך שהבדווים בסיני משתלטים על ערים.

בתקשורת ממצבים את הארועים כאיסלמיסטים, כהפיכה של האחים המוסלמים. הדיווחים שאני קורא טוענים אחרת. אפילו אם לאחים המוסלמים יש בסיס חזק, הם לא היחידים שם, הם לא אוחזים במוסדות הכח והם לא יכולים להחליף את השלטון בדיקטטורה משל עצמם, כי שאר השחקנים לא יקבלו את זה. אם הם יעלו לשלטון, הם יצטרכו לרצות את האחרים מבחינה פוליטית. לכל ג'יני יש את האזיקים שלו.

לדעתי ישראל בטוחה לבינתיים. לצבא המצרי, או לאנשי הצבא המצרים, ליתר דיוק, יש דברים אחרים לדאוג להם לפני השנאה התהומית שלהם (אם יש להם כזו) לאויב הציוני מצפון (אם כך הם רואים אותנו). זה לא יפריע, למעשה כבר לא מפריע, לכרוזי הבטחון הישראלי להשתמש באירועים במצבת ההפחדות שעוזרות להם להחזיק אותנו, הישראלים, בהרגשה שכולם נגדנו, כל רגע עומד לקרות משהו נורא וכדאי שכולנו נשמע להוראות.

מה שקורה עכשיו במצרים הוא טוב לכולנו, לא משנה מה יצא ממנו, והוא יכול להיות רע לישראל ולארצות הברית, כישויות.

הוא טוב לנו כי כל משטר דיקטטורי שנופל בהתקוממות עממית הוא דבר טוב לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולאיכות החיים של כולנו. אפילו אם יעלה שם משטר שאינויותרטוב זו עדיין אבן דרך, שמראה שיש צידוק להתקוממויות מסוג זה. ואם זו לא תביא מזור, אולי הבאה כן, או זו שאחריה.

הוא רע לארצות שלנו כי אחרי שנים שמפמפמים לנו שהשלטון הכוחני מובנה לתוך התרבות הערביתמוסלמית, מסתבר שמדובר בשליט דיקטטורי מהסוג הרגיל, שמשתמש בהרבה כח כדי לשמר את עצמו, ובאנשים, שכמו רוב מי שחשוף לעינויים, ישלים עם הרבה חרא אם הוא יחשוב שזה יקל על מצבו, או שהמשך ההתנגדות יחמיר אותו. עכשיו כשזה קרס, יגידו לנו שמה שיעלה הולך להיות הרבה יותר גרוע, שלאנשים האלו אין אלוהים (מלבד אללה, והם יעשו הכל כדי להביא את שלטונו על כל העולם), ושהיה עדיף לנו לתמוך בשקט בדיקטטור, מאשר לדבר עם האנשים באמת.

מקורות שונים ומשונים מצביעים על כך שהגז המדמיע ששימש את המשטרה הגיע כחלק מסיוע אמריקני. העובדה הזו לכשעצמה היא שולית, אבל האזכור החוזר שלה מצביע על כך שלרבים, כולל להרבה אמריקנים, נמאס ששוב ושוב מסתבר שהממשל, למרות קריאתו לדמוקרטיה, מוצא את עצמו במיטה עם הצד הרע של הסיפור.

בישראל סביר שתשמעו עוד ועוד דברים קודרים על ההתקוממות ועל תוצאותיה. אתם לא חייבים שלא להאמין, אבל מומלץ לשמוע גם קולות אחרים, וגם להקשיב לאנשים בשטח. טוויטר הוכיח את עצמו כבר באירן ובתוניסיה, וגם כאן האנשים עצמם משדרים מהשטח. גם אם לא הצטרפתם, אתם יכולים לקרוא את הציוצים בדרכים אחרות, כמו אתר טוויטר או חיפוש בגוגל. דיקטטורה היא דבר רע אפילו אם היא רק דיקטטורה של מידע מפחיד.

כמה מקורות:

אתר אל ג'זירה באנגלית (מאפשר צפיה בשידורים)

אתר אלערביה באנגלית (מאפשר צפייה בשידורים)

הארון מוגול (שאני מניח שרצחתי את שמו) בהאפינגטון פוסט, על למה ההתקוממות הזו היא לא איסלמיסטית

שריף עבדל קודוס בדמוקרטיה עכשיו, רשמים של מקומי שחזר למצרים

עמוס הראל, שבדרך כלל לא מצטיין באנטי מערכתיות, על כשלון מערכות המודיעין לחזות את הארועים (אפוף בהערכות קודרות לגבי העתיד).

דיווחים בטוויטר:

דנה שונרא וניתאי פרץ מעבירים הרבה דיווחים מהחזית. בציוצים שלהם אפשר למצוא הרבה מקורות מהשטח וממקומות אחרים (נכון לכתיבת שורות אלו יש ציוץ אחד ששגרירות ישראל בעמן פונתה. למרות שאין אישור כדאי לזכור שבטוויטר דיווחו על פינוי השגרירות בקהיר הרבה לפני שישראל הפסיקה להתעקש שלא כך הדבר).

על הסודיות

בסוף השבוע האחרון היכתה שוב ויקיליקס את הדיפלומטיה העולמית ושחררה לידיעת הכל מסמכים ומברקים אמריקנים רשמיים, אליה וממנה אל מדינות אחרות. כמות המידע ששוחרר היא עצומה, ורסיסי מידע חדשים עדיין מתגלים בתוכם, כמעט שבוע אחרי.
לצערי, סף הסבלנות שלי לקרוא מסמכים רשמיים באנגלית די נמוך, ואני חייב להסתמך על דיווחים ממקומות שונים על המידע. אבל רציתי לומר משהו על החשיפה עצמה ותגובת הציבור, או, נכון יותר – חוסר התגובה.

סודיות היא כלי נשק שנמצא בשימוש בשני סוגי מקרים: סוג 1, כאשר מדובר במבצעים מול אויב (צבאיים/אנטי התקפיים/התקפיים בדרך כלל, אבל לא תמיד) ויש צורך להסתיר את המידע כדי למנוע מהאויב להתגונן; וסוג 2 – להסתיר מעשים שיש מי שחושב שעלול להפגע מהחשיפה שלהם (לאו דווקא פגיעה פיזית). וזה כולל מעשים של מדינות (למרות שאין כזה דבר, ומעשים של מדינות הם בסופו של דבר מעשים של אנשים שהחליטו ואישרו) שנעשו כדי להשיג מטרה, לכאורה ראויה, באמצעים שלכאורה אינם כאלו.

על חשיבות הסודיות הצבאים ניתן להתווכח, אבל דבר אחד ברור – המבצעיות שבדבר רלוונטית רק אפריורית. אחרי ביצוע הפעולה המשמעות היחידה לסודיות היא אולי חזרה על אותה פעולה, במקרה והאויב עדיין לא מבין איך זה קרה. סיכויים קלושים. אחרי הביצוע, הסודיות הזו הופכת לסוג 2 – אותה סודיות שבאה להגן על אנשים מפני תביעה משפטית, פעולות נקם או פשוט בושה.

חשיבות הסודיות מסוג 2, לעומת זאת, אמורה להיות יותר שנויה במחלוקת. סודיות שאמורה להגן על מבצע הפעולה מפני מבוכה היא התשובה להיווצרות המוסר המדיני וחוקי מוסר למיניהם (חוקי מלחמה, זכויות אדם) – היא מאפשרת להפר הסכמות שהובעו על ידי המדינה בריש גלי, ולהמשיך לפעול בצורה שמפירה את 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך' בחסות הגנות פוליטיות ודיפלומטיות.

הסודיות הזו היא בעייתית, בלשון המעטה. אפילו אם נקבל את ההנחה שלעיתים מותר לבצע מעשים נוראים כדי לקדם מטרה ראויה (ובאופן מקרי, ההבנה הזו היא תמיד לגבי מקרים שבהם הצד ה'מבין' הוא גם הצד המבצע. אף אחד במערב לא היה מקבל את ההנחה שהטלת פצצת אטום על ניו יורק הייתה כדאית אם הייתה מסיימת את המלחמה, אפילו בנצחון בעלות הברית), הרי שהסודיות, בהגדרתה, לא מאפשרת לבדוק האם מושא ההסתרה אכן ראוי מספיק כדי שיסתירו אותו. שותפי הסוד הם מעטים ובדרך כלל מעורבים, בדרך זו או אחרת, במעשה עצמו ולרוב ניתן להניח כי מהימנותם מוטלת בספק – בין בגלל מעורבות ישירה ובין בגלל פנקסנות וחשבונאות – במקרה הבא שיעמוד למבחן הסודיות יתכן כי העושים והשופטים יחליפו תפקידים, ועדיף שלא להרגיז תליינים לעתיד.

כיון שרוב המעשים האלו נעשים בחברה סגורה – הממשל, חברי הכנסת, הצבא, המוסד לתפקידים מיוחדים ושירות הבטחון הכללי מורכבים מאותם אנשים לרוב, וחברים חדשים שמובאים בסוד העיניינים כל כך שמחים שהתקבלו למועדון, שהם מקבלים בלי עוררין את מדיניות המועדון האקסקלוסיבי – הציבור צריך לברך על כל בדל מידע שזולג לו החוצה, כל פרור שמגיע לעיתונאי כלשהו, שעדיין לא נפל למלכודת הדבש של 'עדיף לא לריב עם מושאי הסיקור'.

ולא כך. הדיון העיקרי שמתנהל עכשיו אינו על הדברים שפורסמו, אלא על הפרסום עצמו, על ויקיליקס, על אישום באונס נגד ג'וליאן אסאנג' – מייסד ויקיליקס והאיש המזוהה ביותר עם המושג, ולא נמצא תובע מקומי שיאמר 'יש כאן האשמות חמורות ואולי כדאי לחקור אותן'. ואולי זה עוד יבוא. מי יודע.

דובר הבית הלבן גיבס הגיב לקריאתו של אסאנג' להתפטרותה של הילארי קלינטון על אם יתברר שאכן ביקשה משגרירי ארה"ב לעסוק בריגול ב:'מדוע עלינו להתחשב בדעתו של איש אחד?'. צודק. הבעייה הגדולה היא שאכן הדרישה היא של איש אחד. אין הפגנות ענק מול הבית הלבן בקריאות 'לא רוצים שינהלו את המדינה שלנו כך'. להפך – סביר שגם אוסטרליה, שמנסה להתחנף לארה"ב ולמצוא דרך לעגל את אחד הריבועים החוקיים שלה ולעצור את אסאנג', נפגעה גם היא מהפעולות שנחשפו.

ציטוט שמיוחס לבנג'מין פרנקלין אומר שעם שמוכן לוותר על מקצת מחרויותיו כדי לקבל קצת בטחון, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. אם נקבל את העובדה שמידע וידיעתו הם חירות, הרי שהמצב הזה הולך וגובר בחלקי העולם המערבי, עם אנשים שמוכנים שייענו אחרים, כל זמן שלא יספרו לנו על זה (ולפעמים אפילו לא זה). ההכחשה העצמית הזו, שלא נדע מה עושים בשמנו, פורסת מטריה רחבה שתחתיה מלבלבת שחיתות, קידום עצמי על חשבון אינטרסים ציבוריים, בטלות בתפקיד ועוד.

בשנות השבעים, חקירת פריצה לבית המפלגה הדמוקרטית (בנין ווטרגייט) כדי להתקין מכשירי ציתות הובילה להתפטרות נשיא ארה"ב. והיום, הדרישה משרת החוץ להתפטר כיון שקראה לשגריריה לרגל אחרי מדינות ידידות היא דרישה של איש אחד. כמו שאמר סחרוף: כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו.

ויקיליקס היא אור באפילה. היא אחד הסימנים השפויים האחרונים שנשארו לנו, אור בודד בחושך ההולך ומתעבה.החושך שמקודם בידי אותו גוף עלום של אנשים, שחושב, כמו קולונל ג'סופ, שאין לו זמן או צורך להסביר את עצמו לאדם שישן ומתעורר תחת שמיכת הבטחון שהם מספקים לו, ואז מעז לפקפק בדרכים בהן הם מספקים אותה. הגוף הזה מעדיף שנגיד תודה, נסתום וניתן לו לעשות מה שהוא רוצה. ואם אנחנו לא רוצים לדעת – יותר טוב.

ורשות הדיבור לעוד נשיא לשעבר, ג'ון קנדי: