מי שלא עוסק במחשבים אולי לא מכיר את ה-GPL, רשיון הקוד הפתוח. לשמחתנו, לא צריך להכיר אותו כדי לקרוא את הפוסט. ברשותכם:

ישנו אדם בשם ריצ'רד סטולמן. סטולמן הוא דמות מוכרת, כמעט מיתית בקהילות הקוד הפתוח. הוא היה שותף לפיתוח הלינוקס של ימינו, על בסיס הקוד שכתב לינוס טורוולד, ואף פרש וייסד את השם גנו (וממנו נגזר גנו/לינוקס, שהוא תו התקן של התאחדות התוכנה החופשית או FSF – free software foundation למערכות לינוקס שלא כוללות בתוכן קוד סגור של אחרים), מפתח עורך הטקסט אימקס (וכאן באמת אפשר להכנס למלחמות קודש, ואני אמנע) ופעיל בכל תחומי הקוד החופשי, "חופשי" במובן של "משוחרר" ולא של "חינם" (באנגלית ההבדלה היא free as in free speech, not as in free beer). סטולמן הוא נזיר לפי דתו, מתחזק אלטר אגו בשם סיינט איגנושיוס (saint iGNUcious) מכנסיית אימקס, מתלבש ברישול וכיאות לאיש הקוד הפתוח – מתחזק זקן לא עבות. הוא יצא בהתקפות גם נגד אפל וגם נגד גוגל על מדיניות שמירת המידע שלהם, לא מחזיק טלפון סלולרי ומחזיק כרטיס אשראי בו הוא משתמש רק לצרכי טיסות, וצוחק על זה שכדי לטוס, כרטיס אשראי נחוץ יותר מאשר דרכון. את כל זאת למדתי בהרצאה שהוא נתן במטה טוויטר בסאן פרנסיסקו.

לפני כמה חודשים הודיע סטולמן כי הוא מגיע לארץ ויתן כמה הרצאות. היום הוא הודיע על ביטול. הסיבה לביטול היא שמסע ההופעות שלו לאזור ממומן על ידי גורמים פלסטינים שהזמינו אותו לדבר אצלם באוניברסיטאות (העובדה הזו לא הופיע בדיווחים הראשונים על בואו לארץ) וכשהם שמעו שהוא מתכוון לנצל את השהייה באזור כדי לדבר בישראל הם התנגדו, ואמרו שאם הוא מתכוון לנצל את הכרטיס שהם שילמו עליו כדי לדבר גם אצל האויבים שלהם, הם מבטלים. (האמת היא שזו הפרשנות שלי, ובעצם פורסם רק שהם התנגדו לביקור, ולא למה. אתם מוזמנים לחשוב שזה בגלל שהפלסטינים שונאים ישראלים בלי סיבה ורק רוצים לדפוק אותם, או כל פרשנות אחרת). סטולמן, שאינו חלק מהסכסוך, עשה חשבון, או כמו שכתב באימייל שהודיע על הביטול: "אני יכול להגיע ולבטל את ההרצאות בישראל או לא להגיע, ולבטל את ההרצאות בישראל" והחליט להגיע לפלסטין מבלי להגיע לארץ. והארץ כמרקחה.

לפני כמה חודשים, בעקבות ביטול ההופעה של להקת הפיקסיז בנסיבות דומות (אבל שונות. ודוק – אף אחד לא פנה לסטולמן ואמר לו שצריך להחרים את ישראל), התפרסם בבלוג המוזיקה של גיא חג'ג', עונג שבת, פוסט שקונן על הביטול, וכותבו ראה את עצמו בתור קורבן. בתגובה, התפרסם בבלוג "פלצן מתנשא" פוסט תגובה על היכולת הפסיכולוגית המופלאה של חסידי הפיקסיז (להקות אחרות) כנפגעי טרור (כך ממש!) של חרם על ישראל, שנובע ממשהו שהם לא קשורים אליו. את רובם זה אפילו לא מעניין.

ועכשיו, תופעה דומה בחתך אוכלוסיה אחר. גם כאן נשמעות אמירות על טרור, על בגידה של סטולמן בהצהרות הפתיחות שלו (כי הפלסטינים קובעים עבורו איפה לא ידבר), על ירייה ברגל כי ממילא מי שיבוא לראות אותו שייך למחנה השמאל, וכולי. ומבלי להכנס לשאלה התמיכה בחרם באופן כללי, אם זה מוצדק או יעיל, אם אלו שתומכים הם שונאי עצמם או לא, רציתי רק לומר את זה:

אנשים, תתאפסו על עצמכם! סטולמן בסך הכל מכבד את מי שמשלם לו על הטיול. אז מה, שיטת ה"אם אתה כבר כאן" לא הצליחה הפעם? מה זה קשור לחרם, לטרור או לכל עניין אחר? רוצים לשמוע את סטולמן? תפנו אליו ותביאו אותו לארץ, הוא יבוא בשמחה. או, אולי, סעו לשמוע אותו ברמאללה. זה יהיה הרבה יותר "גשר לשלום ודו שיח" מאשר שהוא יבוא לארץ דרך רמאללה. אני מכיר מספיק אנשים שמבקרים שם באופן קבוע ודי נהנים מזה. צרו איתי קשר אם אתם מחפשים טרמפ.

אבל אל תחשבו שבגלל שאתם בעד שלום ומזדעזעים מזה שעוד ילד פלסטיני מת, יש לכם זכויות יותר על אחרים. לא כדי לשמוע את סטולמן ולא את הפיקסיז. רוצים שהמצב הזה יפסק? לכו תקימו אוהל מול קריית הממשלה ותמחו על זה שאנשיה מתחזקים את המצב במקום לפתור אותו. הפאסיביות של "אני נגד הכיבוש" אולי טובה בויכוחי ליל שישי על החברים הימניים לייט שלכם, אבל היא לא מחזיקה מים כששואלים "מה עשית נגד הכיבוש"? איפה חטפת מכות מחיילים כשהפגנת עם פלסטינים? על איזה פלסטיני הגנת בגופך כשחטף מכות ממג"בניקים? או, במילותיו האלמותיות של פלאטו שרון – מה אתם עשיתם בשביל מדינה?
ואפילו אז זה לא ישנה. ואת הדבר הזה סביר שמי שפעיל ומשלם מחיר אישי – במכות, רצח אופי או כלא צבאי – כבר יודע: גם מעשים לא מביאים זכות. הם ממרקים את המצפון ומזככים את הקול שאיתו אתם צועקים בכיכר העיר, אבל מהצד השני אין להם משמעות. רק לתוצאות, וכאלו אין. ועד שלא יהיו כאלו, ועד שלא יהיה כאן בידול אמיתי – מהסוג שיש בהפגנות ניאו נאציות בגרמניה, כשהמתנגדים משמאל מגיעים והולכים מכות רצח עם ההיטלר יוגנד החדשים – אין לכם מה לבכות שלא מכירים באופייכם הזך והנקי. לכו ותתחילו להתלכלך, עד שנוכל לענות על השאלה "מתי הכיבוש נגמר?".

אני מנוי על כמה וכמה מכתבים אלקטרוניים שבועיים שונים ומשונים, שעל רובם אני רק מרפרף. היום קיבלתי עדכון מארגון American For Peace Now (שזה, בעברית, אמריקנים למען שלום עכשיו, או הסניף האמריקני של "שלום עכשיו"), מהבלוג של נועם שלף, שמשך לי את תשומת הלב.

הפוסט של שלף קורא לתמוך בשתי הצעות חוק שנידונות בקונגרס האמריקני, בתור אלטרנטיבה חיובית לסנקציות על איראן. 'חיוביות' במובן שהן לא באות למנוע משהו מאיראן אלא להעצים את הכוחות הטובים שבה.

שתי הצעות החוק הן:

HR 4301 – הצעת חוק העצמה דיגיטלית לאיראן (IDEA – Iran Digital Enhancement Act – כמה שהם אוהבים ראשי תיבות חזקים), שקוראת לפתוח במקצת אם חרם התוכנה על איראן ולעודד חברות לייצא לאיראן תוכנות ושרותים שיאפשרו לאזרחי איראן לתקשר ביניהם ועם העולם בלי שממשלתם תוכל להגביל אותם.

HR 4303 – הצעת חוק עמידה לצד אזרחי איראן (SWIPA – Stand With the Iranian People Act), שקוראת להענשת תאגידים שמסייעים לממשל האיראני לחבל בחופש הדיבור, תאפשר לאירגוני סיוע אמריקניים לפעול באיראן, ותמנע מאנשי ממשל איראניים, שסייעו בחסימת חופש הדיבור מלהכנס לארה"ב.

האם ההצעות הללו טובות? האם הן מקדמות תהליך טוב?

נתחיל מהראשונה: האם קריאה אמריקנית לאזרחי איראן למרוד בממשלתם הריבונית תסייע לאיראנים להגיע לחופש המחייה (דיבור, מקצוע, לבוש וכו') ותהפוך את חייהם לקלים יותר? האם היא באמת תקדם את המהפכה? יכול להיות שאזרחי איראן  עוד זוכרים את הפעם האחרונה שארה"ב התערבה להם בפוליטיקה. יכול להיות שהם לא אוהבים שמישהו מבחוץ יגיד להם איך כדאי וצריך לפעול.

והאם זו דרך פעולה פוליטית לגיטימית? איך הייתה נוהגת ארה"ב אם ונצואלה, או לוב, או קובה, היו מעבירות חוק שקובע כי כל אזרח אמריקני שימרוד בממשלתו יזכה לסיוע מלא ולתגמול? ולמה לעצור כאן? מה אם ממשלת איראן תקרא להתנקש בנשיא ארה"ב ותציע כסף ותמיכה למשפחתו של הרוצח?

והצעת החוק השנייה: האם מישהו בחדר באמת מאמין שחברה אמריקנית, תאגיד, יענש בגלל שייצר או מכר טכנולוגיות מפירות חופש דיבור לאיראן? האם זה יכלול גם מכירת נשק? האם זה תופס רטרואקטיבית וגלובלית, כך שאפשר יהיה גם לתבוע את את יאהו על שמסרה פרטים של פעיל זכויות אדם סיני לממשל הסיני שחקר ועינה אותו, או להעניש את גוגל על שצנזרה את מנוע החיפוש שלה בסין, על פי דרישת הממשלה, ופגעה בכך בחופש הדיבור בסין? או שמדובר רק בחברות  שעכשיו, ולאיראן? ואולי סתם.

לפעמים, בעולם האמיתי, יש תופעות שעולות מלמטה. טוויטר, פייסבוק וגוגל הצליחו בגלל שאנשים התלהבו מהן וממה שאפשר לעשות איתן (איך תמיד רצית לספר ל-כ-ל העולם שאתה שותה כוס מים בדיוק עכשיו!). אחר כך מגיעים אנשי השיווק שעלו על זה שיש כאן משהו שאולי אפשר למכור עליו פרסומות ולהיות ממש מגניב כי אתה בדבר שכולם מדברים עליו.

וזה בעצם מה שהולך כאן. העצוב מכל זה שלא מדובר בזירמון או משרד פרסום אחר, אלא בפרלמנט, שנוקט בצעד שיווקי וחסר משמעות שכזה, ורוכב על האפקט שייצרה מהפכת טוויטר באיראן, או המהומות האיראניות בטוויטר. כזה סוג של "עוד הפעם! עוד הפעם!".  בעצם, זה לא הכי עצוב. אבל אולי כדאי שארגון שאמור לפעול לשלום יעשה את זה בדרכים ראויות יותר, במקום להתחבר למהלכים ריקים שכאלו.

סתם, מבט ביקורתי בלי קריאה לפעולה.

יובל דרור פרסם לפני כמה ימים את המכתב הבא, מאת עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ומנכ"לית "משפחה חדשה". מומלץ לקרוא אותו.

קשה לי לומר שאני לא מסכים. אחרי הכל, אני עוד לקוח מרוצה, שהיה צריך, בתור יהודי אזרח ישראל, להתחתן עם אשתי היהודיה ואזרחית ישראל בקפריסין מטעמי הדת היהודית שגם היא, מסתבר, אזרחית מדינת ישראל.

למעשה, רק דבר אחד תפס לי את העין, וממנו אנחנו נפנה הצידה.

בתור יליד תל אביב המושג "כפייה דתית" מאוד מוכר לי, כמושג. התביעה שהם ישרתו כמו כולם, ויצאו לעבוד כמו כולם, ובכלל, יהיו כמו כולם. מצד שני, בתור תל אביבי, אני זוכר את התקופה שבה בתי קולנוע היו סגורים בשישי בערב, וגם מסעדות (וכבר לא). ואני זוכר תקופה לפני מרכז הבילוי וההתחברות המשפחתית במתחם שפיים. אני זוכר איך זה לגדול בשכונה שיש בה ישיבה מול שבט הצופים, את הספק-יריבות ספק-שנאה.

ובמכתב, הסכמתי עם הזוועה של ההפרדה באוטובוסים ובתי הדין הרבניים, אבל פרשת אינטל והמפעל בירושלים מציקה לי כבר הרבה זמן, בעיקר כיון שגם הסיפור הזה תויג מייד תחת 'כפייה דתית', כולנו, בתור חילונים, יודעים מייד לאיזה צד ללכת. הייתי רוצה לנסות להציג את  הדברים בצורה שונה.

לכל אחד מאיתנו יש מסורת. ללכת לים בשבת, לטייל בפארק, לעשות על האש בחצר או כל דבר אחר. לדתיים, מסתבר, יש מסורת של לא לעבוד בשבת. האמת היא שזו מסורת שהם כפו עלינו לפני הרבה שנים (לפי מה ששמעתי), וטבעו עבורינו, לטובה, את המונח סופשבוע. זו מסורת עתיקה שמתוחזקת פחות (במרכז תל אביב הכל פתוח בשבת) או יותר (בבני ברק הרחובות סגורים במחסומים) בכל הארץ. ואם ננתק את עצמנו לרגע, סביר שאם היינו גרים במקום אחר, היינו מסתקרנים מהמקום הזה, היחיד בעולם המערבי, שבו מדינה שלימה משביתה את עצמה לגמרי ליום אחד בשנה.

אינטל היא חברה שנתנה לנו הרבה. למעשה, את רוב העולם הטכנולוגי שאנחנו מכירים היא עזרה לדחוף, ובפרט גם את המחשב שעליו נכתב פוסט זה. אבל אינטל היא חברה (company) ולא חברה (society), ומה שמניע אותה זו לא מסורת אלא כסף. וכיון שידוע לכל שזמן הוא כסף, אינטל מעוניינת לקבל כמה שיותר מהזמן של עובדיה, ואפילו את השבת. זו לא בעייה גדולה אם הם מפצים את מי שעובד בשבת, אבל זו עדיין בעייה כי מאוד קל ללחוץ על עובדים לוותר על זכויות (ומסיבה זו משכורת נמוכה משכר מינימום אינה חוקית, אפילו אם העובד וויתר על זכות זו. לפעמים למחוקק יש שכל).

אבל אז, אינטל החליטה לחזק את הכלכלה והתעשיה בירושלים ולפתוח שם מפעל. שיעבוד בשבת, כמובן. נחזור: חברה אמריקנית (או בינלאומית) מגיעה לארץ ורוצה לפתוח בה מפעל, בעיר שבה המפעל מקעקע את המסורת. אחת מכמה ערים ספורות שנוהגות ככה, והיחידה (עד כמה שאני יודע) שאפילו שמה את זה בחוק (שנקרא "חוק השבת"). ולא תגידו איזה ניר ברקת שחרת על דגלו מלחמה בכפייה אלא תאגיד שכל כוונתו היא להגדיל את רווחיו ב-1/6 (או למנוע מהם לרדת ב-1/7). ומה עושה ממשל נאור שתושביו נמצאים במאבק כזה, שפוגע באושיות אמונתם? נלחם בהם גם. ולשם מה? לא לשם הכסף, כמובן (לפחות לא כסף למדינה). אינטל, כמו כל תאגיד גביר שמוכן להקים כאן שלוחה, זוכה להקלות מיסים מפליגות תחת הטענה המוזרה שהיא מביאה כסף למדינה ומייצרת עבודה. ואם לא היו מקבלים, סביר להניח שקברניטי אינטל היו מגלים שיש אנשים מאוד חכמים ומוכשרים בהודו או בנגלדש. הנוכחות שלהם כאן היא עניין של נוחות ולא כבילות.

אם כן, האבא שלנו נותן לגביר לזיין את הילדה בת ה-14 שלו, מתוך אמונה באיזושהי הבטחה של חתונה מתישהו בעתיד. ועל הזין שלו גיל מינימום, או הרצון שלה. איש עשיר בא לעיירה.

ואנחנו? מתוך רפלקס מותנה, מצטרפים לגביר הנאור וצועקים "פרימיטיבים". אבל אולי הפעם אנחנו טועים והם צודקים. ואולי הפעם אנחנו הכופים, ואפילו לא לטובתינו שלנו. ואולי כדאי לנו להסתכל בדברים ולחשוב. מותר לשנות את המסורת תוך דיון פנימי, אבל לא כדאי לעזור לאבינו הטועה להחזיק את אחותינו שלא תשתולל.

(ואני מתנצל בפני אבי ואחותי שנכנסו לתוך המטאפורות ההזויות שלי).