מי שלא עוסק במחשבים אולי לא מכיר את ה-GPL, רשיון הקוד הפתוח. לשמחתנו, לא צריך להכיר אותו כדי לקרוא את הפוסט. ברשותכם:

ישנו אדם בשם ריצ'רד סטולמן. סטולמן הוא דמות מוכרת, כמעט מיתית בקהילות הקוד הפתוח. הוא היה שותף לפיתוח הלינוקס של ימינו, על בסיס הקוד שכתב לינוס טורוולד, ואף פרש וייסד את השם גנו (וממנו נגזר גנו/לינוקס, שהוא תו התקן של התאחדות התוכנה החופשית או FSF – free software foundation למערכות לינוקס שלא כוללות בתוכן קוד סגור של אחרים), מפתח עורך הטקסט אימקס (וכאן באמת אפשר להכנס למלחמות קודש, ואני אמנע) ופעיל בכל תחומי הקוד החופשי, "חופשי" במובן של "משוחרר" ולא של "חינם" (באנגלית ההבדלה היא free as in free speech, not as in free beer). סטולמן הוא נזיר לפי דתו, מתחזק אלטר אגו בשם סיינט איגנושיוס (saint iGNUcious) מכנסיית אימקס, מתלבש ברישול וכיאות לאיש הקוד הפתוח – מתחזק זקן לא עבות. הוא יצא בהתקפות גם נגד אפל וגם נגד גוגל על מדיניות שמירת המידע שלהם, לא מחזיק טלפון סלולרי ומחזיק כרטיס אשראי בו הוא משתמש רק לצרכי טיסות, וצוחק על זה שכדי לטוס, כרטיס אשראי נחוץ יותר מאשר דרכון. את כל זאת למדתי בהרצאה שהוא נתן במטה טוויטר בסאן פרנסיסקו.

לפני כמה חודשים הודיע סטולמן כי הוא מגיע לארץ ויתן כמה הרצאות. היום הוא הודיע על ביטול. הסיבה לביטול היא שמסע ההופעות שלו לאזור ממומן על ידי גורמים פלסטינים שהזמינו אותו לדבר אצלם באוניברסיטאות (העובדה הזו לא הופיע בדיווחים הראשונים על בואו לארץ) וכשהם שמעו שהוא מתכוון לנצל את השהייה באזור כדי לדבר בישראל הם התנגדו, ואמרו שאם הוא מתכוון לנצל את הכרטיס שהם שילמו עליו כדי לדבר גם אצל האויבים שלהם, הם מבטלים. (האמת היא שזו הפרשנות שלי, ובעצם פורסם רק שהם התנגדו לביקור, ולא למה. אתם מוזמנים לחשוב שזה בגלל שהפלסטינים שונאים ישראלים בלי סיבה ורק רוצים לדפוק אותם, או כל פרשנות אחרת). סטולמן, שאינו חלק מהסכסוך, עשה חשבון, או כמו שכתב באימייל שהודיע על הביטול: "אני יכול להגיע ולבטל את ההרצאות בישראל או לא להגיע, ולבטל את ההרצאות בישראל" והחליט להגיע לפלסטין מבלי להגיע לארץ. והארץ כמרקחה.

לפני כמה חודשים, בעקבות ביטול ההופעה של להקת הפיקסיז בנסיבות דומות (אבל שונות. ודוק – אף אחד לא פנה לסטולמן ואמר לו שצריך להחרים את ישראל), התפרסם בבלוג המוזיקה של גיא חג'ג', עונג שבת, פוסט שקונן על הביטול, וכותבו ראה את עצמו בתור קורבן. בתגובה, התפרסם בבלוג "פלצן מתנשא" פוסט תגובה על היכולת הפסיכולוגית המופלאה של חסידי הפיקסיז (להקות אחרות) כנפגעי טרור (כך ממש!) של חרם על ישראל, שנובע ממשהו שהם לא קשורים אליו. את רובם זה אפילו לא מעניין.

ועכשיו, תופעה דומה בחתך אוכלוסיה אחר. גם כאן נשמעות אמירות על טרור, על בגידה של סטולמן בהצהרות הפתיחות שלו (כי הפלסטינים קובעים עבורו איפה לא ידבר), על ירייה ברגל כי ממילא מי שיבוא לראות אותו שייך למחנה השמאל, וכולי. ומבלי להכנס לשאלה התמיכה בחרם באופן כללי, אם זה מוצדק או יעיל, אם אלו שתומכים הם שונאי עצמם או לא, רציתי רק לומר את זה:

אנשים, תתאפסו על עצמכם! סטולמן בסך הכל מכבד את מי שמשלם לו על הטיול. אז מה, שיטת ה"אם אתה כבר כאן" לא הצליחה הפעם? מה זה קשור לחרם, לטרור או לכל עניין אחר? רוצים לשמוע את סטולמן? תפנו אליו ותביאו אותו לארץ, הוא יבוא בשמחה. או, אולי, סעו לשמוע אותו ברמאללה. זה יהיה הרבה יותר "גשר לשלום ודו שיח" מאשר שהוא יבוא לארץ דרך רמאללה. אני מכיר מספיק אנשים שמבקרים שם באופן קבוע ודי נהנים מזה. צרו איתי קשר אם אתם מחפשים טרמפ.

אבל אל תחשבו שבגלל שאתם בעד שלום ומזדעזעים מזה שעוד ילד פלסטיני מת, יש לכם זכויות יותר על אחרים. לא כדי לשמוע את סטולמן ולא את הפיקסיז. רוצים שהמצב הזה יפסק? לכו תקימו אוהל מול קריית הממשלה ותמחו על זה שאנשיה מתחזקים את המצב במקום לפתור אותו. הפאסיביות של "אני נגד הכיבוש" אולי טובה בויכוחי ליל שישי על החברים הימניים לייט שלכם, אבל היא לא מחזיקה מים כששואלים "מה עשית נגד הכיבוש"? איפה חטפת מכות מחיילים כשהפגנת עם פלסטינים? על איזה פלסטיני הגנת בגופך כשחטף מכות ממג"בניקים? או, במילותיו האלמותיות של פלאטו שרון – מה אתם עשיתם בשביל מדינה?
ואפילו אז זה לא ישנה. ואת הדבר הזה סביר שמי שפעיל ומשלם מחיר אישי – במכות, רצח אופי או כלא צבאי – כבר יודע: גם מעשים לא מביאים זכות. הם ממרקים את המצפון ומזככים את הקול שאיתו אתם צועקים בכיכר העיר, אבל מהצד השני אין להם משמעות. רק לתוצאות, וכאלו אין. ועד שלא יהיו כאלו, ועד שלא יהיה כאן בידול אמיתי – מהסוג שיש בהפגנות ניאו נאציות בגרמניה, כשהמתנגדים משמאל מגיעים והולכים מכות רצח עם ההיטלר יוגנד החדשים – אין לכם מה לבכות שלא מכירים באופייכם הזך והנקי. לכו ותתחילו להתלכלך, עד שנוכל לענות על השאלה "מתי הכיבוש נגמר?".

את הקטע הקצר הזה אני כותב בלי שראיתי את האח הגדול יותר מ-10 דקות במצטבר, מבלי שידעתי מיהו יורם זק או דנה רון עד כה(הייתי צריך עכשיו לחזור לאתר כדי להזכר בשמה). אבל בעיתון לאנשים חושבים ראיתי את השם שלו, עם המילים “פליטה” ו”קשת מכסים את התחת”. לא הייתם נכנסים?

 

אז יש עורך אחד, יורם זק. הוא עורך ב”האח הגדול”. יש מין משפט כזה שאומרים למתמודדים, כנראה, לפני שמדיחים אותם מהתועבה, שהולך בערך ככה: “מתמודד ינקל, יש לך חצי דקה להסביר לאח הגדול לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את צריכה להישאר בבית האח הגדול”. ואז, יום אחד, העורך יורם זק, במהלך בדיקת מיקרופונים, אמר, בהתייחסו למתמודדת דנה רון ובפראפרזה על המשפט לעיל: "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". אבל המקרופון היה פתוח, וערוץ 20 קלט את האמירה ושידר אותה, והשאר היסטריה.

 

המקרה הזה ממש לקוח מספרי הלימוד. באופן אישי, אין רע באמירה של זק. כל מי שגדל בארץ בין בנים והיה בצבא שמע את סגנון הדיבור הזה. משתמשים בו בין החברה ולא ליד בנות, אף אחד לא משתמש בו להתחיל עם אף אחד (חוץ, אולי. מאמני פיתוי) או ליד אבא ואמא. מי שאומר את זה הוא בדרך כלל זה שאין לו סיכוי לעשות את האמור במשפט וזה מעיין ונטילציה עבורו.

משפטים מהסוג הזה הם כמו לחטט באף, להפליץ, לטעום את הפירה עם האצבע, חוק 3 השניות או כל דבר אחר שלפעמים עושים כשחושבים (או מקווים) שאף אחד לא רואה או שומע. לכל אחד יש דברים כאלו, שמלווים אותו כבר הרבה זמן, והוא לא יכול או לא רוצה להשתחרר מהם. אריק שמידט, טעה כשאמר שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך פרטיות. טעה כי לכל אחד יש מה להסתיר. בגלל זה מסביב לאסלה יש קירות.

והאמירה הזו היא אולי שוביניסטית, ילדותית, מיזוגנית ועוד, אבל מכאן ועד צקצוקי הלשון כלפיה קצת מתחסדים. אנחנו חיים במדינה שבה השר לבטחון פנים קורא לערבים "ערבושים", מפקד חיל האויר אומר שכשהוא מטיל פצצה במשקל טון על בית מגורים הדבר היחיד שהוא מרגיש זו מכה קלה בכנף, וששדיה של דנה רון, מבלי שאכיר אותה ומבלי להפחית מכבודה, בוודאי שיחקו תפקיד בוועדת הקבלה של האח הגדול, שבה ניסו לצפות מה ימסמר את הצופים (הגברים) למסך. אמירה מסוג זה היא לא הדבר שאם היינו מבערים (אותה או את הלך המחשבה שמוליד אותה) היינו הופכים לבריטים.

 

מצד שני, וזה תמיד הצד השני שיש לו יותר חשיבות, יש כאן בעיה. והבעיה היא המקרופון הפתוח. הדברים הללו, שמותר שיאמרו בפורומים מסויימים, אסור שיזלגו החוצה, ואם כן – מי שאמרם (או מי שאחראי עליו) צריך לשאת באחריות ולקחת את עצמו למקום אחר (או, בהתאמה, לבעוט אותו לכל הרוחות). בדיוק כפי שאם אני אפליץ בגינה ומישהו יעבור לידי ויתן בי מבט מובחל, לא יעזרו לי טיעונים של אוויר פתוח, או שלא ראיתי אותו. האחריות לשמור את השגעונות שלי פרטיים היא שלי, ואני לא יכול להסתתר מאחורי התביעה לפרטיות אם פישלתי. אני לא יכול לדרוש מאותו עובר אורח לשכוח את הריח, ויורם זק ומשלמי משכורתו לא יכולים לפטור את עצמם בטענה שאלו סתם אמירות והן נאמרות בכל מקום וכל הזמן. הן נאמרות בכל מקום וכל הזמן, אבל לא כשאמא ואבא והילדים בסביבה, וגם לא כשאשתך או החברה שלך או המרצה למשפטים באיזור, ולא כשהמקרופון פתוח. וכשהוא כן פתוח, קשת צריכה לפחות לעשות הצגה של מישהו שיש לו ערכים ולהחליף את יורם זק, ובקול רם ויציב.

 

הערה: אני מוכן גם לקבל את התסריט שבו קשת טוענת שאין שום בעיה ומשאירה את זק בתפקיד, ואז פורץ חרם הצרכנים הראשון בישראל וכל האחים הגדולים עפים לעזאזל. או שלא. מה אכפת לי? אני לא רואה ערוצי טלוויזיה.

 

הערה 2: את הלינקים באתר "הארץ" קראתי בשיטת postorder. כלומר, לחצתי על כל לינק קשור שהגעתי אליו והתחלתי לכתוב כשהיה לי מספיק. רק אחרי שסיימתי חזרתי וקראתי את מה שנשאר, ואז גיליתי שניב שטנדל, בכתבה הראשונה, כתב בערך כמוני (או, נכון יותר לומר, אני כתבתי כמוהו) כולל צירוף המקרים המטריד של השימוש בביטוי "צקצוקי לשון". החלטתי לפרסם למרות זאת, כי לא קראתי את שלו לפני. מה שכן, הריני להודות כאן שהוא היה לפני.

נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כמו שאומרים אצל המקצוענים, נראה שנשיא מצרים (לשעבר), חוסני מובארק, נכנע סופית והתפטר מתפקידו. הוא עוזב את מצרים, אחרי שלושים שנות שליטה ביד חזקה ובזרוע נטויה. השבועות האחרונים הם אולי המקבילה של המצרים ל-10 המכות, שבעקבותיהן הבין פרעה של המאה ה-20 שהוא חייב לשחרר את עם העבדים (אם כי הפעם הוא עוזב, ולא הם).

אני חייב להודות שהדבר שהכי הדאיג אותי במהפכה הזו היא ההתמוססות שלה. בכל פעם שמובארק נאם והציע כפשרה את הדברים שהיה אמור לעשות מבלי המהומות (דמוקרטיה, צדק שיוויוני יותר, זכויות) עצרתי את נשמתי הוירטואלית בצפייה מתוחה: האם הפעם הם ישברו? האם הם עייפים, כואבים, מוכים כבר יותר מדי, ויקבלו את הפשרה, ויהפכו את המהפכה הזו, את חגיגת הדמוקרטיה הזו (ואני שונא קלישאות) למשא ומתן על תנאים, שבהם האנשים הקטנים מקבלים משהו קטן ולא חשוב שהיה צריך להיות שלהם מכח הזכות, ואילו האנשים הגדולים מבססים מחדש את מעמדם, עם חיזוק של "תראו כמה אנחנו טובים ומוכנים לוותר למען ההמון". משהו כמו מאבקי השמאל או מאבקי הסטודנטים בישראל (מישהו אמר פיצה?).

ובכל פעם מצאתי את עצמי משחרר את הנשימה בהקלה למקרא התגובות. בכל פעם שקראתי שההמון צעק בוז, שההמון הבטיח מהומות בתגובה לפשרה, כשההמון קרא "החוצה!” מבלי להתבלבל, עלה לי חיוך עם הפנים שאולי (וכבר אמרתי שאני שונא קלישאות) יש עוד סיכוי למין האנושי.

אני עדיין מודע לכך שאני כותב מהמקום הנוח שלי בקליפורניה. אני לא חוטף מכות בכיכר, או עובר עינויים של המשטרה החשאית. ואני עדיין משתדל לעקוב מקרוב אחרי מה שבעיני, יהיה אחד הארועים המכוננים של המאה. אני מקווה, לפחות.

כמה דברים צדדיים שעולים מהסיפור הזה:

אמריקנים. אחרי השבוע הראשון של ההתקוממות, שבו ארצות הברית עדיין לא ידעה במי לתמוך, נראה ש(כרגיל) הולכים עם המנצחים. אני אומר את זה למרות שהם לצידי, כי אני בטוח שאם באותו שבוע הסוקוריטטה של מובארק הייתה רוצחת 2000 איש ומענה עוד 20,000 ושוברת את ההתנגדות, אמריקה והעולם שמאחוריה היו מגיבים בהודעת גינוי קלה (ומתואמת עם מובארק, סביר להניח) שאחרי היו חוזרים לתת לו כסף ונשק ולארח אותו אצלם כמנהיג המדינה הערבית החזקה באיזור. אבל זה הדבר הקטן. הדבר הגדול הוא שמאז שנפלה ההחלטה לתמוך בעממי ולזרוק את מובארק לכלבים, נראה שברק אובמה ועוזריו לא מסוגלים לסתום את הפה. מזכיר הבית הלבן אומר שהעם המצרי רוצה <…>. ברק אובמה ומנהיגי המערב מאוכזבים מנאום מובארק. באמת? זה מה שנראה חשוב? מי אתה שתגיד? מה, ארה"ב לא ידעה את זה קודם? חיכיתם עד שהאנשים בכיכר יחטפו כאפות אמיתיות בשביל שאתם לא תחטפו כאפות וירטואליות? לא נתתם לו את האמצעים בהם הוא היכה במתקוממים? באמת, איזה כיף שההמונים הפילו את הבריון הגדול, ועכשיו הבריונים הקטנים יכולים לבעוט בו בלי להפגע באמת.

ישראלים. כצפוי, זמנים קשים עוברים על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לבינתיים, ועאלק). עיתונאי הוילה, לוחמי צדק וחופש דיבור שכמותם, מדבררים את מערכת הבטחון. ולא את החיילים, אלא את מערכת הבטחון הפוליטית, את האנשים שרוצים שלום ובטחון כמו שחברת אנטי–וירוס רוצה שלא יהיו וירוסים, או כמו שחברת תרופות רוצה שלא יהיו מחלות. והאנשים האלו, שהביאו לכם את גרסת הבמאי ל"בכל דור ודור קמים עלינו" (מצרים, סוריה, פלסטינים, אירן) ממשיכים לתת את הטון ולהזהיר שהשינוי לא לטובתינו (במקרה הטוב). בהאחזות החמאס בסיני (גם הפחדה וגם מורשת מוזיקלית צבאית), האחים המוסלמים, הברחות לרצועת עזה – אלו כולם מושגים שיחזרו הרבה בזמן הקרוב.

קצת מצחיק לקרוא פרשנות **ישראלית** שקוראת למצרים 'דמוקרטיה בחסות הצבא'. במדינה שהמתאם בין אלופים ומעלה לפוליטיקאים (כושלים וחוזרים), שבה דובר צה"ל הוא מין אורקל, שלמרות שנתפס בשקר העיתונאים ממשיכים להתייחס לדבריו כאמת צרופה, מצחיק להצביע על שכאלו בין עיני המצרים. דני דור כתב פעם שהיתרון של אזרח בדיקטטורה הוא שהוא יודע שכל המערכת מסביבו היא שופר השלטון בעוד שאזרחי דמוקרטיות מאמינים שמהדורות החדשות באמת מייצגות איזושהי אמת. בפראפרזה על זה אפשר לומר שהחסרון בלחיות במדינה שמעריצה את הצבא הוא בחוסר היכולת ליטול את הקורה הירוקה–זית הזו (ולא חאקי, תום) מבין העיניים.

רציתי בתחילה לכתוב את הפוסט הזה בסגנון "קול קורא לעם המצרי". אבל ויתרתי. ראשית, קולות קוראים שכאלו נשמעים לי בדרך כלל מתנשאים ומנופחים (עצם השיום "קול קורא" אומר "תקשיב לי, אני יודע יותר טוב"), גם כשהם מגיעים מהצד הפוליטי שלי, ושנית, אולי בעידנים קודמים הקולות האלו קראו באמת למכותביהם. היום, עושה רושם שהקול קורא בעיקר לקוראים מהצד, אלו שכאילו מציצים בו, ולא לנקרא הרשמי.

מה קורה במצרים? שאלה טובה. אני לא מזרחן או איש מודיעין, אין לי יותר מקורות מידע מאחרים. כל מה שכתוב כאן למטה הוא פרשנות שלי לדברים שקראתי.

אז בוקר אחד קמו אזרחי מצרים והחליטו שנמאס להם מהממשל שלהם, ושכנראה שהוא לא יתחלף בשנים הקרובות, בבחירות. הם גילו, כל אחד בנפרד, שיש עוד כמה אנשים שחושבים כמוהו, ואולי אפשר לעשות עם זה משהו. והם עשו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

או שעדיין לא. נכון לרגע זה, שום דבר עוד לא סגור. מובארק, הנשיא שאולי הודח, נשא נאום שבו, כמו כל דיקטטור נאור, זרק את האחריות על מישהו אחר וקיבל על עצמו את המשימה של שיקום המדינה. הוא פיטר את הממשלה ומינה ראש ממשלה חדש. והוא עצמו, כמובן, לא מש מילימטר ממקומו.

הנאום התקבל בבוז, ונכון לעכשיו לא נראה שמשהו השתנה. המשטרה משתמשת בתחמושת חיה נגד המפגינים, יש שמועות על חיסולים המוניים של אסירים פוליטיים, חלקים מהצבא עורקים לצד המפגין. בלאגן. והגל הזה, שהחל בתוניסיה, מתפשט. ירדן? לוב? סוריה? מי יודע.

ומכל הצדדים מפרשים. בפארפרזה על דיוויד בואי, אני מקווה שהמצרים האלו, שאתם יורקים עליהם בעודם מנסים לשנות את עולמם, חסינים לעצות שלכם – הם מודעים למדי למה שעובר עליהם. הם יעשו את מה שהם צרכים לעשות, כמו שהם צריכים לעשות, בלי להתחשב במה שזה אומר לגבי ישראל, ארצות הברית או מדינות ערב האחרות.

דיבורים בישראל אומרים שמובארק לא ייפול, שהסיכון הבטחוני שלנו גדל. שהטנקים המצרים רק מחכים לשעוט אלינו דרך סיני. הצבא המצרי נטש את הגבול עם עזה, מה שמאפשר לפלסטינים לעבור פנימה והחוצה, ושמועות על כך שהבדווים בסיני משתלטים על ערים.

בתקשורת ממצבים את הארועים כאיסלמיסטים, כהפיכה של האחים המוסלמים. הדיווחים שאני קורא טוענים אחרת. אפילו אם לאחים המוסלמים יש בסיס חזק, הם לא היחידים שם, הם לא אוחזים במוסדות הכח והם לא יכולים להחליף את השלטון בדיקטטורה משל עצמם, כי שאר השחקנים לא יקבלו את זה. אם הם יעלו לשלטון, הם יצטרכו לרצות את האחרים מבחינה פוליטית. לכל ג'יני יש את האזיקים שלו.

לדעתי ישראל בטוחה לבינתיים. לצבא המצרי, או לאנשי הצבא המצרים, ליתר דיוק, יש דברים אחרים לדאוג להם לפני השנאה התהומית שלהם (אם יש להם כזו) לאויב הציוני מצפון (אם כך הם רואים אותנו). זה לא יפריע, למעשה כבר לא מפריע, לכרוזי הבטחון הישראלי להשתמש באירועים במצבת ההפחדות שעוזרות להם להחזיק אותנו, הישראלים, בהרגשה שכולם נגדנו, כל רגע עומד לקרות משהו נורא וכדאי שכולנו נשמע להוראות.

מה שקורה עכשיו במצרים הוא טוב לכולנו, לא משנה מה יצא ממנו, והוא יכול להיות רע לישראל ולארצות הברית, כישויות.

הוא טוב לנו כי כל משטר דיקטטורי שנופל בהתקוממות עממית הוא דבר טוב לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולאיכות החיים של כולנו. אפילו אם יעלה שם משטר שאינו–יותר–טוב זו עדיין אבן דרך, שמראה שיש צידוק להתקוממויות מסוג זה. ואם זו לא תביא מזור, אולי הבאה כן, או זו שאחריה.

הוא רע לארצות שלנו כי אחרי שנים שמפמפמים לנו שהשלטון הכוחני מובנה לתוך התרבות הערבית–מוסלמית, מסתבר שמדובר בשליט דיקטטורי מהסוג הרגיל, שמשתמש בהרבה כח כדי לשמר את עצמו, ובאנשים, שכמו רוב מי שחשוף לעינויים, ישלים עם הרבה חרא אם הוא יחשוב שזה יקל על מצבו, או שהמשך ההתנגדות יחמיר אותו. עכשיו כשזה קרס, יגידו לנו שמה שיעלה הולך להיות הרבה יותר גרוע, שלאנשים האלו אין אלוהים (מלבד אללה, והם יעשו הכל כדי להביא את שלטונו על כל העולם), ושהיה עדיף לנו לתמוך בשקט בדיקטטור, מאשר לדבר עם האנשים באמת.

מקורות שונים ומשונים מצביעים על כך שהגז המדמיע ששימש את המשטרה הגיע כחלק מסיוע אמריקני. העובדה הזו לכשעצמה היא שולית, אבל האזכור החוזר שלה מצביע על כך שלרבים, כולל להרבה אמריקנים, נמאס ששוב ושוב מסתבר שהממשל, למרות קריאתו לדמוקרטיה, מוצא את עצמו במיטה עם הצד הרע של הסיפור.

בישראל סביר שתשמעו עוד ועוד דברים קודרים על ההתקוממות ועל תוצאותיה. אתם לא חייבים שלא להאמין, אבל מומלץ לשמוע גם קולות אחרים, וגם להקשיב לאנשים בשטח. טוויטר הוכיח את עצמו כבר באירן ובתוניסיה, וגם כאן האנשים עצמם משדרים מהשטח. גם אם לא הצטרפתם, אתם יכולים לקרוא את הציוצים בדרכים אחרות, כמו אתר טוויטר או חיפוש בגוגל. דיקטטורה היא דבר רע אפילו אם היא רק דיקטטורה של מידע מפחיד.

כמה מקורות:

אתר אל ג'זירה באנגלית (מאפשר צפיה בשידורים)

אתר אלערביה באנגלית (מאפשר צפייה בשידורים)

הארון מוגול (שאני מניח שרצחתי את שמו) בהאפינגטון פוסט, על למה ההתקוממות הזו היא לא איסלמיסטית

שריף עבדל קודוס בדמוקרטיה עכשיו, רשמים של מקומי שחזר למצרים

עמוס הראל, שבדרך כלל לא מצטיין באנטי מערכתיות, על כשלון מערכות המודיעין לחזות את הארועים (אפוף בהערכות קודרות לגבי העתיד).

דיווחים בטוויטר:

דנה שונרא וניתאי פרץ מעבירים הרבה דיווחים מהחזית. בציוצים שלהם אפשר למצוא הרבה מקורות מהשטח וממקומות אחרים (נכון לכתיבת שורות אלו יש ציוץ אחד ששגרירות ישראל בעמן פונתה. למרות שאין אישור כדאי לזכור שבטוויטר דיווחו על פינוי השגרירות בקהיר הרבה לפני שישראל הפסיקה להתעקש שלא כך הדבר).

ייתכן שקוראים שאינם הורים לילדים בני יומם לא ייתחברו לפוסט הזה. סביר שאני, עד לפני שנתיים, הייתי פוסח עליו גם כן. אבל גם אתם מוזמנים להמשיך לקרוא, ואולי יעניין גם לכם.

ב"הארץ" מתפרסם היום מאמר בשם "אך הסוף היה מדהים: מדוע הורים מצנזרים ספרי ילדים" (ההפנייה מהאתר הראשי עם כותרת שונה: “האריה שאהב תות כבר לא טיפש") של לימור גל, שמדבר על סיפרי וסיפורי ילדים שנכתבו לפני זמן רב, והורים רבים עדיין מקריאים אותם לילדיהם, אך משנים מילים מסויימות או ביטויים מסויימים (או שמשמיטים קטעים) שלא מתאימים לרוח התקופה. כך, “ילדה לא טובה" הופכת ל"ילדה שובבה" ב"ויהי ערב" של פניה ברנשטיין, “אך הסוף היה מבהיל" הופך ל"אך הסוף היה מדהים" ב"פילפילון" של מרדכי זעירא, “מה את מקשקשת יעל" מ"הבית של יעל" של מרים רות מושמט לגמרי, וב"האריה שאהב תות" המילה "טיפש" (“כבר לא מתנהג כמו טיפש") מוחלפת ב"עיקש" או "פשפש". כל אלו ציטוטים מהכתבה.

את ההתנהגות הזו אני מכיר כבר מחברים שלנו, שמגדלים ילד גדול מאיה ב-8 חודשים. שם נתקלתי בתופעת פילפילון, כש“פילפילון נבהל מאוד" הפך ל"פילפילון שמח מאוד" מאותן סיבות. אכן, אם להקשיב לשיר, ילד (פילפילון) שלא מצליח במשהו ואז נבהל מאוד כי אבא מגיע הביתה מעורר שאלות מאוד קשות, אבל זוהי המציאות. אני אישית לא מתחבר לגישה הזו, כי זה נראה לי ייפוי מציאות שלא מחזיק מים, כמו "לרדת בגדול" בין כל הפרסומות לאוכל ותכניות בישול, או "משפחת חורגת" של אלון גל, בים של פרסומות ותכניות שרק קוראות לך לבזבז. עלים ותאנים עולים לי בראש. אחרי הכל, מספיק שהילד ייצפה פעם אחת בערוץ הילדים או יקשיב לרדיו וישמע פניני עבר כגון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" (לפריז אאוט או לפיתוי מהיר?) בשביל שכל הכסות המתקתקה הזו תמחק. אחרי הכל, האלימות לא נעלמה. היא פשוט הפכה למשהו שלא מדברים עליו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על האריה שאהב תות.

אנחנו מקריאים לאיה ספרים כמעט מגיל אפס, לפני השינה וגם ככה סתם, ויצא לי להחשף להרבה ספרים, בעברית ובאנגלית, חדשים וישנים. ישנם ספרים שמתארים משהו אבסטרקטי, כמו "brown bear, brown bear, what do you see?” של ביל מרטין ג'וניור, שעובר סדרה של חיות ושואל כל אחת מהן מה היא רואה (והיא רואה את הבאה), אחרים מתארים סיפור דמיוני, שניכרים בו עוגנים מציאותיים. למשל "איילת מטיילת" של רינת הופר, שמתאר ילדה שהולכת בשביל ופוגשת חיות שמבקשות ממנה טרמפ, והיא מסיימת את הטיול בביתה, עם חיפושית בכיס, ציפור על הראש, ג'ירף על האף ועוד. למרות שהתסריט רחוק מן המציאות, אפשר לשמוע את האמא שיושבת ליד מיטת ילדתה וממציאה את הסיפור לפני השינה, כשכל ערב הן מוצאות חיות חדשות שירכבו על איילת במקומות שונים, והילדה מתגלגלת מצחוק עם כל צירוף חדש (לפחות, ככה אני מדמיין את זה).

ויש שנצמדים יותר למציאות, כמו "ברכבת יושבת ארנבת" של טובה שינברג, שמתאר משחק של ילדה, שמסדרת כסאות בצורת רכבת ולוקחת חבורת בובות לטיול, או "את זה" של נירה הראל שמתאר נסיון של אב לתת לבנו את מה שהוא רוצה בלי לדעת מה זה (את זה!). הפשטות והחרוזים הכפויים לעיתים (“אבא אומר בבקשה / ומביא בובת נחש חדשה") גורמים לי לחשוב שכל הרצף קרה כפי שסופר (והתופעה, סביר להניח שמוכרת לכל הורה צעיר).

"האריה שאהב תות" של תרצה אתר שייך לז'אנר הזה. למרות שמסופר על אריה, שחי ביער, קל מאוד להבין שלא מדובר בסיפור חיות. האריה רוצה לאכול תות (“לא בשר ולא גבינה…לא דיסה ולא קקאו") ואמו אומרת לו שאין להם תות (עד כאן הגיוני), כי ביער שלהם יש רק "פטל, שזיפים, סיגליות (?)…אורז, צ'יפס (??) קבב (???)”. האריה לא מקבל את ההסברים וממשיך לבכות. עד כאן, נשמע כמו תסריט קלאסי של ילד שרוצה משהו שאין (או שהוריו לא רוצים לתת לו) ומנדנד על זה שוב ושוב.

(זהירות, ספויילר!) ואז, מזדמנת לאריה הזדמנות לאכול תות והוא טועם אותו ואוכל עוד ועוד עד שהוא מגיע למסקנה שתות זה פויה והוא בכלל לא אוהב תות.

כאן, לדעתי, מגיעה נקודת המפתח, הפאנץ' ליין או מוסר ההשכל (בחר/י). הפסקה הבאה מבהירה שמאז הוא אוכל רק מה שאמו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש (ההדגשות שלי). ההחלפה של ה"טיפש" כאן חסרת משמעות כמו החלפת המילה fuck באות F באנגלית (למשל הביטוי הנקי והמשפחתי mother F-er). לקרוא למישהו "טיפש" לא מקובל כי סביר יותר שיקראו לו "דפוק", “בן זונה", "מנייק" או דברים אחרים, שסביר שהילד יישמע עוד לפני שידע לומר "אמא".

מצד שני, המטרה של כל הסיפור היא לחנך ילדים שלא לשאוף למה שאין להם, ולהקשיב תמיד להורים שלהם שאומרים להם מה לעשות (אחרי הכל, גם אם ימרדו יגלו שהוריהם צדקו מלכתחילה). המונח "טיפש" מקומם אותי כאן לא בגלל המילה הלא–יפה, אלא כי הוא מצייר לי תמונה של ילד שמתאר להורה תסריט, דימיוני אולי, של מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וההורה משיב ב"אל תהיה כזה טיפש". האפשרות הזו, שמוצגת בספר, מסוכנת גם להורים, שחושבים שבגלל שהם ילדו את ילדם הם יודעים יותר טוב ממנו מה הוא רוצה או צריך, וגם לילדים, שקולטים מתוך הסיפור שלרצות משהו שאמא שלך אמרה שאין ממנו, זה להיות סתם טיפש (או עיקש, או פשפש).

אני אישית מעדיף שהילדה שלי תקשיב לי, תחליט אם מה שאמרתי הגיוני או לא ותלך עם מה שהיא רוצה. זה נכון בגיל שנתיים כמו בגיל 16 או 27. אמנם, סביר שבשני הגילאים הראשונים התנגדות שכזו תגרור עימות ואולי סנקציות, אבל זה המחיר שאני מוכן לשלם, גם בשבילה (ואני יודע שאני כותב את זה בסיטואציה רגועה, כשהיא ישנה את שנת הצהריים). אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תקרא את זה לפני גיל 27 (ואם את קוראת את זה, איה, תשכחי מזה ואל תהיי טיפשה), אבל אני רוצה שהיא תדע שמותר לה לשאוף לדברים גם אם אני חושב שהם לא נכונים, ושהתנסות, גם אם כושלת, היא דרך מצויינת לפתח הבנה ותודעה. כמו שאמר שודד הקברים עלום השם לאינדיאנה ג'ונס הצעיר: הפסדת היום, ילד, אבל זה לא אומר שאתה צריך לאהוב את זה. לגזור ולשמור.

עוד בנושא:

מיץ פטל באופן טבעי

אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה?

 

עדכון:

נתאי הבלוג "הרהורים של אבא" קרא את הכתוב ופרסם התייחסות. כתבתי שם מעין המשך, או פרשנות לעצמי, וחשבתי להוסיף אותה גם כאן. מוזמנים לקרוא את שלו ולחזור:

אני רוצה להבהיר כאן, ורק בגלל שלי לא כל כך ברור אם בסוף אתה תומך במה שכתבתי או מזהה אותו עם הגישה שטוענת שהילד יודע הכי טוב ולכן אסור לחנך אותו אלא לתת לו יד חופשית.
ובכן – אני לא. אני חושב שהרעות החולות שאנחנו רואים היום בקרב מתבגרי 10-15 השנים האחרונות נובעות מהגישה הזו – היחס למורים, האלימות וכולי. כולן מעידות על חוסר הפנמה של נורמות חברתיות (שאולי אינן נכונות אבסולוטית, אבל הן החברה שהילדים האלו גדלו לתוכה), שלדעתי נובע ממנטליות ילדותית שלא שויפה על ידי הכוונה. אני משתדל לכוון את הילדה שלי כמה שיותר, להראות לה איך מתנהגים ואם יש צורך, גם להסב אותה בכח, סמכותי או פיזי, מדברים שהיא, ממרום 1.5 שנותיה, לא מסכימה איתי עליהם.
אבל הגישה הספציפית ב"אריה" לא נכונה. האמא אומרת שאין תות, למרות שברור בהמשך הסיפור שיש, במרחק טיול ילדים, די הרבה. אין הסבר למה היא לא רוצה להשיג לבנה קצת. (והאמת, שגם אם הייתה אומרת שאריות לא אמורים לאכול תות, זה קצת עלוב כשהיא מציעה לו צ'יפס וקבב). האריה לא מורד בהוריו, או עושה מה שבא לו. אחרי הכל, אף אחד לא אמר שאסור לו לאכול. הוא נתקל באפשרות, ניסה והגיע בעצמו למסקנה שהוא לא אוהב. והתגובה היא – אתה רואה, סתם היית טיפש.
תגובה כזו, לדעתי, מעליבה ומסרסת את הילד, ונותנת להורה כלי נשק עוצמתי נגד הילד כל פעם שהוא לא מסכים עם משהו בלי סיבה מובנת, אפילו לו עצמו (אולי גם לו קראו טיפש כשהיה ילד). זה שגוי.
מותר להסביר לילדים, בלשון של מבוגר, למה אסור להם לעשות משהו. זה לא דיון, ואפשר אחרי פעם אחת לחתוך את זה תוך הפעלת סמכות. המילים ישארו אי שם בזכרון של הילד עד לתקופה שבה הוא יוכל לפענח אותן, ואולי עדיין לא להסכים.
בסיפור הזה, אני לא רואה איך אפשר לצאת מזה ככה. השימוש המבודח במאכלי בני אדם בתור אוכל לגיטימי קצת מוריד את האפשרות של "זה לא אוכל של אריות", ואני לא מצליח לחשוב, באמת לא, מה הייתה הסיבה האמיתית של האם (וכנראה שהיא לא הייתה קרדינלית, שכן היא מתייחסת להתנסות של בנה בשוויון נפש, ואפילו בשמחה, כי הוא כבר לא "מתנהג כמו טיפש"). בעייה.

נעם חומסקי ניסה להכנס לגדה כדי לתת הרצאה באוניברסיטת ביר זית. במעבר אלנבי מישהו פעל לפי הוראות למעלה (או לפחות לפי רוח המפקד) ומנע ממנו כניסה. אכן, אור לגויים. הכתבה למטה.

מה שתפס לי את העין הייתה דווקא תגובתה של חברת הכנסת עינת וילף מסיעת העבודה. וילף, דר' למדעי המדינה ובעלת תארים במנהל ותולדות האמנות, נתפסה על ידי כתב "הארץ" והייתה צריכה לתת תגובה למקרה, שתגבה את הממשלה שסיעתה חברה בה, ושבוודאי לא תפטר את מי שחסם את חומסקי, אבל שלא תגבה את המעשה, כדי שלא תתפס כאספסוף נבער. התגובה שלה להלן:

ח"כ עינת וילף (עבודה) מסרה כי היא "מקווה שלא הגענו למצב בו אנו חוששים מדעות של אנשים. אמנם דעותיו של חומסקי אינן מקובלות עליי בשום אופן, אולם אני לא סבורה שעל מדינת ישראל לחשוש מכניסתו לשטחי הרשות הפלסטינית. זהו מקרה נוסף בשרשרת מקרים בה נמנעת כניסתם לישראל של אזרחים מחו"ל על פי שיקולים של גורמי ביטחון, בלי לקחת בחשבון את המשמעויות המדיניות שמהלכים אלה מחוללים למדיניות החוץ של ישראל".

כמובן שדיעותיו של חומסקי אינן מקובלות על וילף בשום אופן, כי צריך להדגיש את זה שהיא חלק מהקאנון, ולאיש מהבוחרים ומהטוקבקיסטים הנאורים אין מה לחשוש מדעותיה, אבל היא לא חושבת שצריך לחשוש מכניסתו לשטחי הרשות. רגע, הרשות? לא לישראל, לרשות?  מישהו פעם בדק מה משמעות המילה רשות (או authority) במילון?

וילף מוכיחה כאן כי היא אכן ראויה לשרת בפוליטיקה הישראלית, ובמפלגתו של אהוד ברק. תגובתה היא מופת של ישיבה על הגדר, או "ללכת עם ולהרגיש בלי". מצד אחד, היא מוציאה את עצמה כנאורה, שלא מפחדת מדעות של אחרים עליה, וסביר שבדברי הימים היא תצא יותר טוב מעתניאל שנלר מ"קדימה", שתגובתו מיד לאחריה. מצד שני, היא דואגת להשאר מהצד שגירש. שכן, מה דעתה על כך שחומסקי יבוא לישראל? כן, לישראל הריבונית ולא המסופחת צבאית. האם היא תלחם למנוע את המקרה הבא בשרשרת המצערת? ובכלל, למה וילף חושבת שחומסקי נדחה על ידי גורמי בטחון, ומסיבות בטחוניות? הרי ברור, אפילו לוילף, כי חומסקי לא בא כדי לבצע פיגוע, ואפילו לא לתאם אחד, ולא משום כך נדחה. חומסקי נדחה כיון שהוא יוצא כנגד מדינת ישראל, ואין למדינה את הטיעונים כדי להתווכח עמו. מניעת חופש הדיבור ממי שאינו מסכים איתך היא מפלטו האחרון של הנבל (בפרפרזה), ווילף, שמורידה את זה לדרגת טעות של גורמי בטחון תומכת בהחלטה, אם כי עושה זאת בצורה אינטלקטואלית יותר משנלר, שדובר את אשר ליבו, כמו כלב שקשור בשרשרת קצרה מדי.

<עדכון>

מקריאה בכתבה אחרי שנוספו לה עוד קצת פרטים, יכול להיות שהשומר בש"ג כן ילך הביתה. משום מה, נדמה לי שהמבוכה שלו יותר אמיתית משל האחרים…

</עדכון>