לפני שנה וחצי (בערך) כתבתי כאן על שכונות ואזורים שדייריהם מרשים לעצמם לנכס את ההיקף של ביתם, להתאגד (תופעה יפה לכשעצמה) עם שכניהם ולהגדיר את הרחוב/שכונה בה הם חיים כאזור סגור עם שומר. אז מחיתי נגד התופעה, שהיא בעצם חלק מאותו מנגנון שהביא לנו את וועדות הקבלה לישובים. הכל נובע מאותה קסנופוביה שהולכת וגוברת בישראל בשנים האחרונות. רובה (אם כי לא כולה) מופנה כלפי 'ערבים' כקבוצה מכלילה – פלסטינים מהגדה ומעזה, פלסטינים אזרחי ישראל ("ערבים ישראלים"), בדווים וכיוצא בזה (למרות שאין לי כל כך מושג מי עוד יוצא בזה). הרי ידוע שהמשטרה לא נכנסת לישובים מסויימים, שאחוז גניבות הרכב ממזרח לכביש חיפה הישן הוא מהגבוהים בעולם ושבני נוער שמסתובבים בדרך חיפה או בהוד השרון מהווים סיכון שיש להתרחק ממנו.

היום מתפרסמת ב-"הארץ" כתבה (תמונת מסך) על עמיקם קימלמן מהוד השרון, שהגיש תביעה נגד המחסומים הללו בעירו מהסיבה הכי פשוטה והכי הגיונית: הם מפריעים לו ללכת איפה שהוא רוצה. או בציטוט: "למה שמישהו ימנע ממני ללכת ברחוב בעיר מגוריי?". אכן, למה?

אז אם להתעלם מהעובדה שאני מסכים עם קימלמן, הסיבה האחורית כנראה קשורה יותר למנטליות שהזכרתי למעלה. אחרי שכולנו גדלנו כאן על האתוס שזהו המקום שבו אף אחד לא ירדוף אותנו, אנחנו מנסים לפרקטל את זה שוב ושוב לתוך החיים שלנו – אם נסגור בחוץ את הדברים הרעים, הם לא יגיעו אלינו. אז אלימות, אונס ושימוש באלכוהול מרקיעים שחקים בקרב מתבגרינו, אבל כל מקרה כזה שמדווח מלווה במילמולי תדהמה של ההורים על איך לא ידענו, הוא כזה ילד טוב. כי גם את גידול הילדים סגרנו בחוץ, השארנו אותם מול הטלוויזיה שתלמד אותם איך לחיות. אלו הפירות. נושא גדוש בפני עצמו.

שני דברים חיוביים שאני יודע לגבי מה שכתבתי למעלה.

האחד, זה שיש גם אחרת. מישהו שאני מכיר בקרית אונו סיפר לי שאחת הדרכים של ההורים להתמודד עם עליית כמות בני הנוער השיכורים היא סיירות לילה של הורים. הייתי רוצה להאמין שהם מדברים עם הנערים ומשכנעים אותם להפסיק, אבל מתוך תודעת מציאות אני מוכן גם להסתפק בזה שיגררו אותם הביתה בוכים וצווחים, להתחיל טיפול משפחתי.

השני הוא שלפי הכתבה, עמיקם קימלמן זכה במשפט והעיר תסיר את המחסומים הפיראטיים, ופסק הדין הזה תקדימי לגבי ישובים אחרים (גם כאן, הייתי שמח אם ארסוף וה-YOO היו נופלים ראשונים, אבל הם בטח יקנו מישהו שיבטיח שזה לא יקרה). אם זה יגיע לידי ביצוע, אולי סוף סוף אנשים יתחילו להתמודד עם מה שלא מוצא חן בעיניהם במקום לעצום עיניים ולקוות שזה ילך.

בזמן האחרון התחלתי לקרוא קצת (בלוגים) על תכנון ומרחב עירוני. נחשפתי לזה די במקרה (שוב, דרך בלוגים) ואני חייב להודות שזה נושא מרתק. דברים שאני מקבל כמובן מאליו, כמו מה הופך בלוק רחוב לפעיל או למת, שילוב של בניינים עם הרחוב על מנת לשרת גם את הולכי הרגל (ולא רק את הדיירים) מקבלים פתאום קווי מתאר ואפשרות השפעה שמהממים אותי לפעמים (ולו רק בזכות אפקט ה"זה כל כך ברור!").

קראתי היום את הפוסט הזה של אדריכל הלל שוקן על המפלץ המוקם בתחום דרך חיפה – ההלכה – נתיבי איילון – ז'בוטינסקי, שבתקופה שאני עבדתי באזור התנאה בשם "ה-YOO של תל אביב" (וכנראה שמאז השתנה ל"שכונת פארק צמרת"). כבר אז סלדתי ממנו ומשלטי החוצות המפרסמים אותו, עם מעצב האסלות פיליפ סטארק, שבה להגיד לי שהוא אוהב את העיר הזו, ולכן מגיע לה יותר (!!) וקיוויתי שאיכשהו יתגלו שרידי בית קברות יהודי עתיק מתחת ויזרקו את כל הפרוייקט לפח.

אדריכל שוקן, בתור איש מקצוע, מתמקד בהיבטים של הפרוייקט על סביבתו והקשר שלו לעיר (שלה הוא בא להציע "יותר"), אבל אותי תפס הציטוט של דודי שירזי, מנכ"ל נאמ5, שפורס את תפיסת עולמו:

"שכונת פארק צמרת בנויה כך שהיא למעשה סגורה משני הכיוונים ויש לה 2 כניסות ויציאות“, הוא אומר. “התוכנית שלנו מדברת על סגירת השכונה באמצעות שער או שומר כדי לסנן גורמים שליליים מלהתקרב למגדלים.  מדובר בתוכנית שהיא מענה לצורך אבטחתי אמיתי של התושבים הפוטנציאליים כיוון שמדובר במגדלים מאוד יוקרתיים ובמכוניות מפוארות, החבר’ה האלה באים בכנופיות ואנחנו נמנע מהם להיכנס, כאשר גם עצם העמדת השומר תרתיע".

אם עוברים דרך הלינק לכתבה ב-YNET, מגלים שדודי הוא לא היחיד שחושב כך:

ארז שקד, סמנכ"ל קבוצת אביב הבונה את פרויקט 'אביב בצמרת' במתחם פארק צמרת התייחס אף הוא ליוזמה: "מרבית הרוכשים בפרויקט, הנם בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה מאוד המעדיפים לעבור מבתים פרטיים לדירות במגדלי יוקרה. התנאים הגיאוגרפיים של הפרויקט מאפשרים לחברה ליצור טבעת מגורים מבודדת המאפשרת גישה פרטית בעיקר לתושבי השכונה, דבר המבטיח בטחון ופרטיות מלאה לדיירים".

כשקראתי את הדברים האלו, עלו לי בראש תמונות מסרטים עתידניים קודרים כמו "רובוקופ" ו"זכרון גורלי" (ועוד רבים שמתארים יותר טוב את התופעה, אבל אני לא זוכר אותם), בהם המרחב הציבורי (והמציאות) מחולקת ומופרדת בין מי שיש לו ומי שאין לו. שכונה עם שומרים בלב תל אביב (בשביל להגן על הדיירים מפני "הכנופיות" שמסתובבות שם) היא תקדים מאוד מסוכן, ולא ירחק היום שגם חלקים מאלנבי/שדרות רוטשילד יסגרו כדי להגן על דיירי מגדל רוטשילד, או חלקים מארלוזרוב/בן יהודה, כדי להגן על דיירי מגדל חניון חן אנריקו. ואולי לא תקדים.

לא יכלתי שלא להזכר בפואמת השואה על כל אלו שלקחו לפני ואני לא דיברתי: כשהם בנו שכונה שכזו בארסוף לא אמרתי הרבה, כי מי בכלל נוסע עד שפיים בשביל הים. וכשהם עשו את זה ביפו רטנתי בשקט כי בתכל'ס – למי אכפת מהערבים* כל זמן שיש גישה לאבו חסן. ועל השירותים הפרטיים בשכונת פארק הצמרת – כן, עברתי ליד ונגעלתי, אבל גם אז, מה כבר יכלתי לעשות? עד שמישהו מהדיירים הממוגנים יחרבן לי על הראש דרך אסלה של פיליפ סטארק.

*הרגשתי צורך עז להגן על מי שיקרא את הפוסט הזה בלי להכיר אותי ויחשוב שבאמת לא אכפת לי מיפו או מערבים. אז לא. זו ציניות.