בכיתה י' הצטרפתי לעיתון בית הספר. כיון שמאוד אהבתי מוזיקה רציתי לכתוב מדור של ביקורת מוזיקה, אבל כשדיברתי עם המורה האחראית היא אמרה "אני מצטערת, אבל מישהו כבר ביקש את זה".

"מי?" שאלתי.

היא הצביעה של ילד מהשכבה מעל ואמרה: "הוא. אבל אולי תדבר איתו על לחלוק. הוא מאוד נחמד, קוראים לו איל".

ואני, באגואיסטיות של חוסר מודעות עצמית, אמרתי לה: "אה, אני מכיר אותו. הוא לא ממש מבין במוזיקה".

בסופו של דבר כתבתי טור אחד על Out Of Time של R.E.M.

ואז גדלנו והלכנו לדרכנו. אני גדלתי להיות אחד שממש אוהב לשמוע מוזיקה, ואיל גדל להיות קוואמי דה לה פוקס. כי ככה זה בחיים. אירוניה זה תמיד אחורה.