יצא לי לראות את "ראלף שובר את האינטרנט".

האמת היא, שכששמעתי על הסרט הזה בפעם הראשונה, האינסטינקט הראשון שלי היה "הו לא, עוד סרט אימוג׳י!". סרט האימוג׳י היה, בעיני, יציאה מבחילה שכנראה שעלתה במוחם של כותבים שיכורים שנגמר להם מה לכתוב. ערימה של פרסומות לחברות אינטרנט ובאזז וורדז, שתיווכו לילדים את האינטרנט ועולם המחשוב בצורה הגרועה ביותר שיכולה להיות.

ובכן, החדשות הטובות הן ש"ראלף שובר את האינטרנט" הוא לא סרט האימוג׳י. עד כאן החדשות הטובות.

ראיתי את ראלף הראשון, או wreck it Ralph, אחרי Ralph breaks the internet. הסרט הראשון באמת חמוד. סיפור על הדמויות ממשחקי הוידאו של בני דורי, עם רפרנסים מעולים והומור טוב מהסוג של הסרטים האלו – כזה שמדבר גם לילדים וגם לגדולים, כל אחד בדרכו שלו.

הסרט השני, כמו שאמרתי, לא גרוע כמו האימוג׳י. וזה בעיקר בזכות תיווך קצת יותר נכון של הדברים המציאותיים (קניות באינטרנט, לייקים, פופ-אפים וכו') לאובייקטים בסרט. אבל הסרט הוא כולו, למרבה הצער, ערימה מהבילה של פרסומות. פרסומות על פרסומות, שבמרכזן פולחן עצמי של דיסני. חלק גדול מהסרט מוקדש לדיסני, על שלל דמויותיהם וסרטיהם (וזכיונותיהם, כגון מלחמת הכוכבים), וכמה שהם נערצים על ילדים.

כמו שאמרתי, היו רגעים יפים, כמו אוסף נסיכות דיסני שמדברות במיאוס על זה שתמיד יש גבר שחושב שהוא צריכים להציל אותן. מה שפוגם היא העובדה שדיסני עצמם שיווקו (ומשווקים) את הגישה הזו. זה, והעובדה שבקטע המדובר אחת הנסיכות שותה ספרייט(!) ואחת אחרת מחזיקה קפה קר של סטארבקס.

בקיצור, אם היו קצת פחות מתעסקים במה אפשר למכור על גב הסרט הזה, אולי היה אפשר קצת יותר להינות מהרפרנס לבדיחות אבא, מהריקרולינג ועוד. אבל אני, מצאתי את עצמי מעקם את הפרצוף יותר מדי פעמים, שממש הייתי צריך מסאג׳ אחרי.