זהו? בנאדם יוצא קצת להתאוורר, חוזר 7.5 שנים אחרי וזה מה שהוא מוצא? מה זה הבלאגן הזה?

וכשכבר חשבתי שיצאתי מהדרעק, והגעתי לארץ הנימוס המזויף, איך יצא שהדביל הזה, הרני רהב האמריקני, האיש עם הרטוריקה של יאסר ערפאת, האוהב ישראל הזה, הפך לנשיא?

בכלל, מה קרה לעולם?

עושה רושם ששבעים שנה, שני דורות בערך, זה הזמן שלוקח לבני אדם לשכוח שחברתיות היא משהו שצריך לשמור אותו ועליו. ואני לא מדבר על "חברתיות" במובן של להיות חבר, או אפילו להיות סוציאליסט, אלא במובן הכי פרימיטיבי, של החברה.

בני אדם הם לא טורפים עליונים. אנחנו לא אריות, לא זאבים ולא כרישים. למעשה, היתרון ההישרדותי היחיד שלנו הוא ביכולת להתאחד ולשמור אחד על השני. אבל כל אחד מאיתנו רוצה להיות אריה, או זאב, או כריש. כולנו גדלנו לתוך האינדיבידואליזם, וכולנו רוצים להיות הגיבורים של הסרט, אלו שמצילים את העולם. ולפעמים אנחנו לא חושבים על זה שאלו לא סטטיסטים בסרט שלנו, אלא אנשים אחרים.

הדמוקרטיה, כמו שאמר צ'רצ'יל, היא צורת המשטר הגרועה ביותר, אחרי כל הצורות האחרות. הדמוקרטיה השכילה לייצר כלים שישמרו את חבריה מלעשות שטויות מתוך עצבים, או תחושת עליונות מדומיינת. למרבה הצער, היכולת לחרב את הדמוקרטיה מוטמעת בתוכה גם כן. גם היטלר עלה לשלטון בבחירות. היי, גודווין.

אנחנו נוטים מדי פעם לשכוח את זה שאנחנו אחראים על גורלנו, ואין איזו גננת שתכנס תכף ותסדר הכל. ואם אנחנו נישבה, או נירדם, ולא נשמור על הסדר, לא יהיה.

נאצים תמיד יהיו. בספר "קריפטונומיקון", אחת המשימות שלקחה על עצמה את הדמויות, יהודי בן לניצולי שואה (אם אני זוכר נכון), היא לרכז את כל המידע על זיהוי דפוסים דומים ואמצעי התגוננות ומרי לפני שמאוחר מדי. באחד הדיאלוגים הוא אומר שאי אפשר לחגוג שלא תהיה עוד שואה. תמיד יהיו אנשים שירצו להשמיד אנשים אחרים, וצריך לדאוג לזה שלפחות לקורבנות העתידיים יהיה כמה שיותר מידע על איך להלחם בדבר כזה.

תמיד יהיו נאצים. ברובנו יש נאצי קטן. שנאה היא רגש אנושי בסיסי, שניזון מהרבה אחרים. החכמה היא לא לתת לו לצאת. אני יכול לכעוס או להאשים אחרים במצבי, אבל אני לא מממש את הכעסים האלו. וזו המשמעות האמיתית של להיות חלק מחברה – לדעת לחיות עם אנשים שלא בא לי לחיות איתם. כבר היכרתי אנשים שחשבו שאם רק נוריד את הנשק – כולם כבר יאהבו ויסתדרו אחד עם השני. אני לא עד כדי כך אופטימי, לפחות לא כרגע, אבל חושב שיש עוד באמצע.

אז תמיד יהיו נאצים. ויהיו את אלו שיחשבו שהם יותר טובים, ובגלל זה מותר להם להשמיד אחרים. החכמה של לשמר את החברה היא לא לתת לגיטימיות לעמדות כאלו, ולטפל באלו שחושבים שכל זאת מותר. כי תמיד יהיו כאלו. וצריך לדעת איך להתמודד איתם.

אז מסתבר שהשיטה האמריקנית של לחייך כל הזמן ולשמור הכל בבטן לא עובדת לטווח הארוך, ודונלד טראמפ הצליח לרכב על גל הביוב הזה עד לבית הלבן. ואם יכול להיות משהו יותר עצוב, זו התפיסה המטופשת שלו כאוהב ישראל. יש לי הרבה להוציא על טראמפ, נקווה שיצא בהמשך.

זהו, קצת בליל אחרי כל כך הרבה זמן, מקווה שייתפקס בהמשך. תודה על ההמתנה.