לחלק הראשון

לחלק השני

יש לי קרובי משפחה בניו יורק. קרובים רחוקים מאוד, אבל עדיין, והיום ביקרנו אותם.

התחלנו את היום בהליכה ברגל כמובן, לכיכר הזמנים, או טיימס סקוור. הכיכר הזו היא הומאז' למחקרי אפילפסיה ואיך אפשר לעורר התקף בעזרת גירויים חיצוניים. למי שלא יצא, מדובר בעשרות שלטי פרסומת אלקטרוניים, שמהבהבים אליך מכל צד, מתיימרים לספק חדשות לפעמים, אבל בעיקר באים למשוך תשומת לב בגודל, בעוצמה, בצבע. אפילו באור יום, כשהאפקט מוחלש, קשה שלא להתנשם מול עומס הגירוי הזה, שבא לעורר אותך לסוג מסוים של פעולה. מתחת לשלטים פועלות חנויות ענק של רשתות ענק, ואני לא יכול שלא לתהות מי בא לכאן כדי לקנות משהו, בין המוני אדם, במחיר שסביר שגבוה יותר מאשר באותה חנות, שני בלוקים משם. ואף על פי כן, הכל מלא.

כן, הכיכר הומה אדם, ובמבט ראשון קצת קשה להבין למה. וגם במבט שני, ואפילו במבט לאחור. מה יש כאן? מעבר למונומט, אין כאן שום דבר שימשוך אליו את כולם. אפילו תיירים. מונומט? באים, מצטלמים, הולכים. אה, כן, מצלמים כאן פרק של Glee. אנשים מסביב. במעבר החצייה מוצב שלט של חברת פוקס שאומר שבעוברך את הכביש אתה מסכים לכך שאולי יצלמו אותך לטלוויזיה ואם זה לא מתאים לך, אתה מוזמן לעבור במקום אחר. הגירסה הסופר קפקאית של הסכם משתמש.

הקרובים שלי גרים באזור רחוב 73, בצד המערבי של הפארק. פעם, לפני כמעט 10 שנים, ישנתי אצלם כמה שבועות בבית בעת ביקור בעיר, כשהם לא היו. בוקר אחד, בסביבות שמונה בבוקר, העירה אותי ידידה מהלימודים ושאלה אם אני יודע מה הולך מסביבי. הדלקתי טלויזיה בדיוק כדי לראות את המטוס השני מתנגש בבנין שביקרתי בו יומיים קודם, הספקתי להוציא שיחת טלפון אחת לאמי, לומר שאני בסדר, ואז העולם השתנה לתמיד. הגג שלהם לא פנה לכיוון הנכון, אבל הצלחתי לראות ענני עשן, ואחר כך ענני אבק.

ניו יורק נראתה באותו ערב כמו יום כיפור פוגש את רצח רבין. הרכבות היו מושבתות על פני יותר מחצי עיר, ומכוניות לא נסעו, מלבד ניידות ואמבולנסים. ביוניון סקוור התאספו אנשים, הדליקו נרות, ציירו, בכו ושרו. כמו נורה שמקבלת מכה ומתחילה להאיר חזק יותר, לקראת ההישרפות הבלתי נמנעת, כך רגע קצר-ארוך של סולידריות, תמיכה הדדית וכאב, תמימות ילדותית בדומה לפעם הראשונה שמבינים מהו המוות, חיבוקים תחת הסינר של אמא, לקראת ימים של חשד הדדי, אמצעי בטחון מוגברים, הסתגרות ותחושה, מוכרת משהו, של "כולם נגדנו". עם כל המפלצתיות של הארוע, היה משהו נעים, מחמם בערב ההוא. ואולי לא, ואני סתם סוטה.

ובחזרה לימינו – סיימנו ביקור נימוסין ונסענו לגריניץ' וממנה לאיטליה הקטנה. עוד יום אחד נגמר לו, בדרך ללבד הגדול. המשמעויות של הלבד הגדול מתחילות להכות בי, ואני מרגיש את הבנאים הפנימיים כבר בונים את החומות במרץ. אני מתנצל על המיעוט בפרטים.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

לילה טוב