ניו יורק בשישה חלקים, חלק ראשון

חזרתי לניו יורק אחרי הרבה זמן שלא הייתי בה וגיליתי שאני עדיין מאוהב בעיר הזו. זו קלישאה, אבל כדרכן של כל הקלישאות היא גם נכונה, ואין כמו ניו יורק לקלישאות.

הגענו לכאן במסגרת טיול משפחתי, וכיון שאני הולך להיות כאן 6 (ודוק, שישה) ימים, החלטתי לכתוב קצת כל יום, גם על חוויות הטיול אבל גם כדי לנסות להסביר, גם לעצמי, למה אני עם עיניים נוצצות ומחייך חיוך טיפשי כבר בשדה התעופה, אחרי טיסה.

אז כן, היום הייתה רק טיסה, ונחיתה ב-JFK ב-22:45, מה שלא משאיר הרבה מה לעשות במסגרת משפחתית, מעבר לנסיעה למלון, מקלחת ולישון. סליחה, ולכתוב.

בדרך, לבד עם נהג מונית שתקן (המשפחה הגיעה כבר קודם בטיסה אחרת) אני יכול להסתכל מהחלון ולבחון את הנוף. כבישים מחוררים ולא מאוזנים, גשרי מתכת מתחלדים, סיבובים חדים מדי. מפעל עם 4 ארובות בכניסה מצד גשר קווינסבורו. מה יש כאן לאהוב?

ואולי את זה. העיר הזו נראית כמו בסיס ישן, שעליו הרכיבו טלאי אחרי טלאי של דברים, כשהיה צריך. בגלל זה חוצים מעליך כבישים לא קשורים שמשמשים כבש לגשר כלשהו, או ארובות פלסטיק באמצע הכביש לניקוז קיטור מהרכבת התחתית. כל כך הרבה שינויים, כל כל הרבה תוספות העמיסו על המקום הזה, ותחושת סחרחורת הכאוס ששולטת כאן בכל משכרת אותי. יש הרבה נוחות במקום מתוכנן כמו זה שאני גר בו, בקליפורניה, ויש המון קסם בבלגאן הקסום הזה, שמזכיר לי ציור של אשר במקומות מסוימים בעיר.

ומצד שני, זה לא עובר את רמת הפונקציונליות. אף אחד לא משקיע בשפצורים האלו מעבר למה שצריך לתפקוד שלהם. הגשרים הם קורות מתכת וברגים, בקושי צבועים נגד החלודה, הארובות בכביש נראות כאילו תקעו אותן שם אתמול, כתחליף זמני עד לפתרון הקבוע. כבר 40 שנה.

אם בתל אביב צריך להוסיף גשר, זה יהיה פרוייקט של שנתיים ובסיומו הגשר יהיה מעוצב, השינוי במרחב ישתרע ברדיוס של 50 מטרים נוספים מהגשר והכי חשוב – לא יראו את קו התפר. ישקיעו הרבה בלדאוג שיראה כאילו זה מה שהיה שם מעולם.

לניו יורק אין זמן לשטויות האלו. זו לא עיר שיכולה להרשות לעצמה לסגור משהו ליותר מדי זמן. פועל עם קומפרסור, חור לאדים וסיימנו. הכביש העילי הזה יציב מספיק? קדימה, לפרוייקט הבא. ואולי, ניו יורק התבגרה כבר ממחשבות על יופי. עם כל כך הרבה אנשים, ועוד הרבה יותר שבאים לבקר או שרוצים לבוא, ועם זה שכל העולם מכיר בה, היא כבר לא מרגישה צורך להתגנדר לכבוד אף אחד. היא לא צריכה להסתיר את גילה ואת הקמטים. היא כבר ידעה מספיק אהבה ויודעת שיש הרבה שאוהבים אותה טבעי, בלי כחל ובלי שרק. ומי שלא רוצה, מי שמחפש עור מתוח וליפסטיק – שילך לסינגפור.

אז לילה, ומגיעים למלון. מהקומה ה-36 אפשר לראות את האמפייר סטייט המואר צבעוני, וגם הרבה בתי מגורים נמוכים ואפורים. יש כאן הכל, ביחד, דחוס לעיסה בלתי אפשרית שבכל זאת עובדת.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שבת.

לילה טוב.

לחלק השני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s