את הקטע הקצר הזה אני כותב בלי שראיתי את האח הגדול יותר מ-10 דקות במצטבר, מבלי שידעתי מיהו יורם זק או דנה רון עד כה(הייתי צריך עכשיו לחזור לאתר כדי להזכר בשמה). אבל בעיתון לאנשים חושבים ראיתי את השם שלו, עם המילים “פליטה” ו”קשת מכסים את התחת”. לא הייתם נכנסים?

אז יש עורך אחד, יורם זק. הוא עורך ב”האח הגדול”. יש מין משפט כזה שאומרים למתמודדים, כנראה, לפני שמדיחים אותם מהתועבה, שהולך בערך ככה: “מתמודד ינקל, יש לך חצי דקה להסביר לאח הגדול לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את צריכה להישאר בבית האח הגדול”. ואז, יום אחד, העורך יורם זק, במהלך בדיקת מיקרופונים, אמר, בהתייחסו למתמודדת דנה רון ובפראפרזה על המשפט לעיל: "ערב טוב דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים בבית ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". אבל המקרופון היה פתוח, וערוץ 20 קלט את האמירה ושידר אותה, והשאר היסטריה.

המקרה הזה ממש לקוח מספרי הלימוד. באופן אישי, אין רע באמירה של זק. כל מי שגדל בארץ בין בנים והיה בצבא שמע את סגנון הדיבור הזה. משתמשים בו בין החברה ולא ליד בנות, אף אחד לא משתמש בו להתחיל עם אף אחד (חוץ, אולי. מאמני פיתוי) או ליד אבא ואמא. מי שאומר את זה הוא בדרך כלל זה שאין לו סיכוי לעשות את האמור במשפט וזה מעיין ונטילציה עבורו.

משפטים מהסוג הזה הם כמו לחטט באף, להפליץ, לטעום את הפירה עם האצבע, חוק 3 השניות או כל דבר אחר שלפעמים עושים כשחושבים (או מקווים) שאף אחד לא רואה או שומע. לכל אחד יש דברים כאלו, שמלווים אותו כבר הרבה זמן, והוא לא יכול או לא רוצה להשתחרר מהם. אריק שמידט, טעה כשאמר שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך פרטיות. טעה כי לכל אחד יש מה להסתיר. בגלל זה מסביב לאסלה יש קירות.

והאמירה הזו היא אולי שוביניסטית, ילדותית, מיזוגנית ועוד, אבל מכאן ועד צקצוקי הלשון כלפיה קצת מתחסדים. אנחנו חיים במדינה שבה השר לבטחון פנים קורא לערבים "ערבושים", מפקד חיל האויר אומר שכשהוא מטיל פצצה במשקל טון על בית מגורים הדבר היחיד שהוא מרגיש זו מכה קלה בכנף, וששדיה של דנה רון, מבלי שאכיר אותה ומבלי להפחית מכבודה, בוודאי שיחקו תפקיד בוועדת הקבלה של האח הגדול, שבה ניסו לצפות מה ימסמר את הצופים (הגברים) למסך. אמירה מסוג זה היא לא הדבר שאם היינו מבערים (אותה או את הלך המחשבה שמוליד אותה) היינו הופכים לבריטים.

מצד שני, וזה תמיד הצד השני שיש לו יותר חשיבות, יש כאן בעיה. והבעיה היא המקרופון הפתוח. הדברים הללו, שמותר שיאמרו בפורומים מסויימים, אסור שיזלגו החוצה, ואם כן – מי שאמרם (או מי שאחראי עליו) צריך לשאת באחריות ולקחת את עצמו למקום אחר (או, בהתאמה, לבעוט אותו לכל הרוחות). בדיוק כפי שאם אני אפליץ בגינה ומישהו יעבור לידי ויתן בי מבט מובחל, לא יעזרו לי טיעונים של אוויר פתוח, או שלא ראיתי אותו. האחריות לשמור את השגעונות שלי פרטיים היא שלי, ואני לא יכול להסתתר מאחורי התביעה לפרטיות אם פישלתי. אני לא יכול לדרוש מאותו עובר אורח לשכוח את הריח, ויורם זק ומשלמי משכורתו לא יכולים לפטור את עצמם בטענה שאלו סתם אמירות והן נאמרות בכל מקום וכל הזמן. הן נאמרות בכל מקום וכל הזמן, אבל לא כשאמא ואבא והילדים בסביבה, וגם לא כשאשתך או החברה שלך או המרצה למשפטים באיזור, ולא כשהמקרופון פתוח. וכשהוא כן פתוח, קשת צריכה לפחות לעשות הצגה של מישהו שיש לו ערכים ולהחליף את יורם זק, ובקול רם ויציב.

הערה: אני מוכן גם לקבל את התסריט שבו קשת טוענת שאין שום בעיה ומשאירה את זק בתפקיד, ואז פורץ חרם הצרכנים הראשון בישראל וכל האחים הגדולים עפים לעזאזל. או שלא. מה אכפת לי? אני לא רואה ערוצי טלוויזיה.

הערה 2: את הלינקים באתר "הארץ" קראתי בשיטת postorder. כלומר, לחצתי על כל לינק קשור שהגעתי אליו והתחלתי לכתוב כשהיה לי מספיק. רק אחרי שסיימתי חזרתי וקראתי את מה שנשאר, ואז גיליתי שניב שטנדל, בכתבה הראשונה, כתב בערך כמוני (או, נכון יותר לומר, אני כתבתי כמוהו) כולל צירוף המקרים המטריד של השימוש בביטוי "צקצוקי לשון". החלטתי לפרסם למרות זאת, כי לא קראתי את שלו לפני. מה שכן, הריני להודות כאן שהוא היה לפני.