נכון לזמן כתיבת שורות אלו, כמו שאומרים אצל המקצוענים, נראה שנשיא מצרים (לשעבר), חוסני מובארק, נכנע סופית והתפטר מתפקידו. הוא עוזב את מצרים, אחרי שלושים שנות שליטה ביד חזקה ובזרוע נטויה. השבועות האחרונים הם אולי המקבילה של המצרים ל-10 המכות, שבעקבותיהן הבין פרעה של המאה ה-20 שהוא חייב לשחרר את עם העבדים (אם כי הפעם הוא עוזב, ולא הם).

אני חייב להודות שהדבר שהכי הדאיג אותי במהפכה הזו היא ההתמוססות שלה. בכל פעם שמובארק נאם והציע כפשרה את הדברים שהיה אמור לעשות מבלי המהומות (דמוקרטיה, צדק שיוויוני יותר, זכויות) עצרתי את נשמתי הוירטואלית בצפייה מתוחה: האם הפעם הם ישברו? האם הם עייפים, כואבים, מוכים כבר יותר מדי, ויקבלו את הפשרה, ויהפכו את המהפכה הזו, את חגיגת הדמוקרטיה הזו (ואני שונא קלישאות) למשא ומתן על תנאים, שבהם האנשים הקטנים מקבלים משהו קטן ולא חשוב שהיה צריך להיות שלהם מכח הזכות, ואילו האנשים הגדולים מבססים מחדש את מעמדם, עם חיזוק של "תראו כמה אנחנו טובים ומוכנים לוותר למען ההמון". משהו כמו מאבקי השמאל או מאבקי הסטודנטים בישראל (מישהו אמר פיצה?).

ובכל פעם מצאתי את עצמי משחרר את הנשימה בהקלה למקרא התגובות. בכל פעם שקראתי שההמון צעק בוז, שההמון הבטיח מהומות בתגובה לפשרה, כשההמון קרא "החוצה!” מבלי להתבלבל, עלה לי חיוך עם הפנים שאולי (וכבר אמרתי שאני שונא קלישאות) יש עוד סיכוי למין האנושי.

אני עדיין מודע לכך שאני כותב מהמקום הנוח שלי בקליפורניה. אני לא חוטף מכות בכיכר, או עובר עינויים של המשטרה החשאית. ואני עדיין משתדל לעקוב מקרוב אחרי מה שבעיני, יהיה אחד הארועים המכוננים של המאה. אני מקווה, לפחות.

כמה דברים צדדיים שעולים מהסיפור הזה:

אמריקנים. אחרי השבוע הראשון של ההתקוממות, שבו ארצות הברית עדיין לא ידעה במי לתמוך, נראה ש(כרגיל) הולכים עם המנצחים. אני אומר את זה למרות שהם לצידי, כי אני בטוח שאם באותו שבוע הסוקוריטטה של מובארק הייתה רוצחת 2000 איש ומענה עוד 20,000 ושוברת את ההתנגדות, אמריקה והעולם שמאחוריה היו מגיבים בהודעת גינוי קלה (ומתואמת עם מובארק, סביר להניח) שאחרי היו חוזרים לתת לו כסף ונשק ולארח אותו אצלם כמנהיג המדינה הערבית החזקה באיזור. אבל זה הדבר הקטן. הדבר הגדול הוא שמאז שנפלה ההחלטה לתמוך בעממי ולזרוק את מובארק לכלבים, נראה שברק אובמה ועוזריו לא מסוגלים לסתום את הפה. מזכיר הבית הלבן אומר שהעם המצרי רוצה <…>. ברק אובמה ומנהיגי המערב מאוכזבים מנאום מובארק. באמת? זה מה שנראה חשוב? מי אתה שתגיד? מה, ארה"ב לא ידעה את זה קודם? חיכיתם עד שהאנשים בכיכר יחטפו כאפות אמיתיות בשביל שאתם לא תחטפו כאפות וירטואליות? לא נתתם לו את האמצעים בהם הוא היכה במתקוממים? באמת, איזה כיף שההמונים הפילו את הבריון הגדול, ועכשיו הבריונים הקטנים יכולים לבעוט בו בלי להפגע באמת.

ישראלים. כצפוי, זמנים קשים עוברים על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (לבינתיים, ועאלק). עיתונאי הוילה, לוחמי צדק וחופש דיבור שכמותם, מדבררים את מערכת הבטחון. ולא את החיילים, אלא את מערכת הבטחון הפוליטית, את האנשים שרוצים שלום ובטחון כמו שחברת אנטי–וירוס רוצה שלא יהיו וירוסים, או כמו שחברת תרופות רוצה שלא יהיו מחלות. והאנשים האלו, שהביאו לכם את גרסת הבמאי ל"בכל דור ודור קמים עלינו" (מצרים, סוריה, פלסטינים, אירן) ממשיכים לתת את הטון ולהזהיר שהשינוי לא לטובתינו (במקרה הטוב). בהאחזות החמאס בסיני (גם הפחדה וגם מורשת מוזיקלית צבאית), האחים המוסלמים, הברחות לרצועת עזה – אלו כולם מושגים שיחזרו הרבה בזמן הקרוב.

קצת מצחיק לקרוא פרשנות **ישראלית** שקוראת למצרים 'דמוקרטיה בחסות הצבא'. במדינה שהמתאם בין אלופים ומעלה לפוליטיקאים (כושלים וחוזרים), שבה דובר צה"ל הוא מין אורקל, שלמרות שנתפס בשקר העיתונאים ממשיכים להתייחס לדבריו כאמת צרופה, מצחיק להצביע על שכאלו בין עיני המצרים. דני דור כתב פעם שהיתרון של אזרח בדיקטטורה הוא שהוא יודע שכל המערכת מסביבו היא שופר השלטון בעוד שאזרחי דמוקרטיות מאמינים שמהדורות החדשות באמת מייצגות איזושהי אמת. בפראפרזה על זה אפשר לומר שהחסרון בלחיות במדינה שמעריצה את הצבא הוא בחוסר היכולת ליטול את הקורה הירוקה–זית הזו (ולא חאקי, תום) מבין העיניים.