על אריות, תותים וחופש

ייתכן שקוראים שאינם הורים לילדים בני יומם לא ייתחברו לפוסט הזה. סביר שאני, עד לפני שנתיים, הייתי פוסח עליו גם כן. אבל גם אתם מוזמנים להמשיך לקרוא, ואולי יעניין גם לכם.

ב"הארץ" מתפרסם היום מאמר בשם "אך הסוף היה מדהים: מדוע הורים מצנזרים ספרי ילדים" (ההפנייה מהאתר הראשי עם כותרת שונה: “האריה שאהב תות כבר לא טיפש") של לימור גל, שמדבר על סיפרי וסיפורי ילדים שנכתבו לפני זמן רב, והורים רבים עדיין מקריאים אותם לילדיהם, אך משנים מילים מסויימות או ביטויים מסויימים (או שמשמיטים קטעים) שלא מתאימים לרוח התקופה. כך, “ילדה לא טובה" הופכת ל"ילדה שובבה" ב"ויהי ערב" של פניה ברנשטיין, “אך הסוף היה מבהיל" הופך ל"אך הסוף היה מדהים" ב"פילפילון" של מרדכי זעירא, “מה את מקשקשת יעל" מ"הבית של יעל" של מרים רות מושמט לגמרי, וב"האריה שאהב תות" המילה "טיפש" (“כבר לא מתנהג כמו טיפש") מוחלפת ב"עיקש" או "פשפש". כל אלו ציטוטים מהכתבה.

את ההתנהגות הזו אני מכיר כבר מחברים שלנו, שמגדלים ילד גדול מאיה ב-8 חודשים. שם נתקלתי בתופעת פילפילון, כש“פילפילון נבהל מאוד" הפך ל"פילפילון שמח מאוד" מאותן סיבות. אכן, אם להקשיב לשיר, ילד (פילפילון) שלא מצליח במשהו ואז נבהל מאוד כי אבא מגיע הביתה מעורר שאלות מאוד קשות, אבל זוהי המציאות. אני אישית לא מתחבר לגישה הזו, כי זה נראה לי ייפוי מציאות שלא מחזיק מים, כמו "לרדת בגדול" בין כל הפרסומות לאוכל ותכניות בישול, או "משפחת חורגת" של אלון גל, בים של פרסומות ותכניות שרק קוראות לך לבזבז. עלים ותאנים עולים לי בראש. אחרי הכל, מספיק שהילד ייצפה פעם אחת בערוץ הילדים או יקשיב לרדיו וישמע פניני עבר כגון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" (לפריז אאוט או לפיתוי מהיר?) בשביל שכל הכסות המתקתקה הזו תמחק. אחרי הכל, האלימות לא נעלמה. היא פשוט הפכה למשהו שלא מדברים עליו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על האריה שאהב תות.

אנחנו מקריאים לאיה ספרים כמעט מגיל אפס, לפני השינה וגם ככה סתם, ויצא לי להחשף להרבה ספרים, בעברית ובאנגלית, חדשים וישנים. ישנם ספרים שמתארים משהו אבסטרקטי, כמו "brown bear, brown bear, what do you see?” של ביל מרטין ג'וניור, שעובר סדרה של חיות ושואל כל אחת מהן מה היא רואה (והיא רואה את הבאה), אחרים מתארים סיפור דמיוני, שניכרים בו עוגנים מציאותיים. למשל "איילת מטיילת" של רינת הופר, שמתאר ילדה שהולכת בשביל ופוגשת חיות שמבקשות ממנה טרמפ, והיא מסיימת את הטיול בביתה, עם חיפושית בכיס, ציפור על הראש, ג'ירף על האף ועוד. למרות שהתסריט רחוק מן המציאות, אפשר לשמוע את האמא שיושבת ליד מיטת ילדתה וממציאה את הסיפור לפני השינה, כשכל ערב הן מוצאות חיות חדשות שירכבו על איילת במקומות שונים, והילדה מתגלגלת מצחוק עם כל צירוף חדש (לפחות, ככה אני מדמיין את זה).

ויש שנצמדים יותר למציאות, כמו "ברכבת יושבת ארנבת" של טובה שינברג, שמתאר משחק של ילדה, שמסדרת כסאות בצורת רכבת ולוקחת חבורת בובות לטיול, או "את זה" של נירה הראל שמתאר נסיון של אב לתת לבנו את מה שהוא רוצה בלי לדעת מה זה (את זה!). הפשטות והחרוזים הכפויים לעיתים (“אבא אומר בבקשה / ומביא בובת נחש חדשה") גורמים לי לחשוב שכל הרצף קרה כפי שסופר (והתופעה, סביר להניח שמוכרת לכל הורה צעיר).

"האריה שאהב תות" של תרצה אתר שייך לז'אנר הזה. למרות שמסופר על אריה, שחי ביער, קל מאוד להבין שלא מדובר בסיפור חיות. האריה רוצה לאכול תות (“לא בשר ולא גבינהלא דיסה ולא קקאו") ואמו אומרת לו שאין להם תות (עד כאן הגיוני), כי ביער שלהם יש רק "פטל, שזיפים, סיגליות (?)…אורז, צ'יפס (??) קבב (???)”. האריה לא מקבל את ההסברים וממשיך לבכות. עד כאן, נשמע כמו תסריט קלאסי של ילד שרוצה משהו שאין (או שהוריו לא רוצים לתת לו) ומנדנד על זה שוב ושוב.

(זהירות, ספויילר!) ואז, מזדמנת לאריה הזדמנות לאכול תות והוא טועם אותו ואוכל עוד ועוד עד שהוא מגיע למסקנה שתות זה פויה והוא בכלל לא אוהב תות.

כאן, לדעתי, מגיעה נקודת המפתח, הפאנץ' ליין או מוסר ההשכל (בחר/י). הפסקה הבאה מבהירה שמאז הוא אוכל רק מה שאמו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש (ההדגשות שלי). ההחלפה של ה"טיפש" כאן חסרת משמעות כמו החלפת המילה fuck באות F באנגלית (למשל הביטוי הנקי והמשפחתי mother F-er). לקרוא למישהו "טיפש" לא מקובל כי סביר יותר שיקראו לו "דפוק", “בן זונה", "מנייק" או דברים אחרים, שסביר שהילד יישמע עוד לפני שידע לומר "אמא".

מצד שני, המטרה של כל הסיפור היא לחנך ילדים שלא לשאוף למה שאין להם, ולהקשיב תמיד להורים שלהם שאומרים להם מה לעשות (אחרי הכל, גם אם ימרדו יגלו שהוריהם צדקו מלכתחילה). המונח "טיפש" מקומם אותי כאן לא בגלל המילה הלאיפה, אלא כי הוא מצייר לי תמונה של ילד שמתאר להורה תסריט, דימיוני אולי, של מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, וההורה משיב ב"אל תהיה כזה טיפש". האפשרות הזו, שמוצגת בספר, מסוכנת גם להורים, שחושבים שבגלל שהם ילדו את ילדם הם יודעים יותר טוב ממנו מה הוא רוצה או צריך, וגם לילדים, שקולטים מתוך הסיפור שלרצות משהו שאמא שלך אמרה שאין ממנו, זה להיות סתם טיפש (או עיקש, או פשפש).

אני אישית מעדיף שהילדה שלי תקשיב לי, תחליט אם מה שאמרתי הגיוני או לא ותלך עם מה שהיא רוצה. זה נכון בגיל שנתיים כמו בגיל 16 או 27. אמנם, סביר שבשני הגילאים הראשונים התנגדות שכזו תגרור עימות ואולי סנקציות, אבל זה המחיר שאני מוכן לשלם, גם בשבילה (ואני יודע שאני כותב את זה בסיטואציה רגועה, כשהיא ישנה את שנת הצהריים). אני לא יודע אם אני רוצה שהיא תקרא את זה לפני גיל 27 (ואם את קוראת את זה, איה, תשכחי מזה ואל תהיי טיפשה), אבל אני רוצה שהיא תדע שמותר לה לשאוף לדברים גם אם אני חושב שהם לא נכונים, ושהתנסות, גם אם כושלת, היא דרך מצויינת לפתח הבנה ותודעה. כמו שאמר שודד הקברים עלום השם לאינדיאנה ג'ונס הצעיר: הפסדת היום, ילד, אבל זה לא אומר שאתה צריך לאהוב את זה. לגזור ולשמור.

צילומסך

צילומסך

עוד בנושא:

מיץ פטל באופן טבעי

אנחנו באמת מגינים על הילדים שלנו ככה?

 

עדכון:

נתאי הבלוג "הרהורים של אבא" קרא את הכתוב ופרסם התייחסות. כתבתי שם מעין המשך, או פרשנות לעצמי, וחשבתי להוסיף אותה גם כאן. מוזמנים לקרוא את שלו ולחזור:

אני רוצה להבהיר כאן, ורק בגלל שלי לא כל כך ברור אם בסוף אתה תומך במה שכתבתי או מזהה אותו עם הגישה שטוענת שהילד יודע הכי טוב ולכן אסור לחנך אותו אלא לתת לו יד חופשית.
ובכן – אני לא. אני חושב שהרעות החולות שאנחנו רואים היום בקרב מתבגרי 10-15 השנים האחרונות נובעות מהגישה הזו – היחס למורים, האלימות וכולי. כולן מעידות על חוסר הפנמה של נורמות חברתיות (שאולי אינן נכונות אבסולוטית, אבל הן החברה שהילדים האלו גדלו לתוכה), שלדעתי נובע ממנטליות ילדותית שלא שויפה על ידי הכוונה. אני משתדל לכוון את הילדה שלי כמה שיותר, להראות לה איך מתנהגים ואם יש צורך, גם להסב אותה בכח, סמכותי או פיזי, מדברים שהיא, ממרום 1.5 שנותיה, לא מסכימה איתי עליהם.
אבל הגישה הספציפית ב"אריה" לא נכונה. האמא אומרת שאין תות, למרות שברור בהמשך הסיפור שיש, במרחק טיול ילדים, די הרבה. אין הסבר למה היא לא רוצה להשיג לבנה קצת. (והאמת, שגם אם הייתה אומרת שאריות לא אמורים לאכול תות, זה קצת עלוב כשהיא מציעה לו צ'יפס וקבב). האריה לא מורד בהוריו, או עושה מה שבא לו. אחרי הכל, אף אחד לא אמר שאסור לו לאכול. הוא נתקל באפשרות, ניסה והגיע בעצמו למסקנה שהוא לא אוהב. והתגובה היא – אתה רואה, סתם היית טיפש.
תגובה כזו, לדעתי, מעליבה ומסרסת את הילד, ונותנת להורה כלי נשק עוצמתי נגד הילד כל פעם שהוא לא מסכים עם משהו בלי סיבה מובנת, אפילו לו עצמו (אולי גם לו קראו טיפש כשהיה ילד). זה שגוי.
מותר להסביר לילדים, בלשון של מבוגר, למה אסור להם לעשות משהו. זה לא דיון, ואפשר אחרי פעם אחת לחתוך את זה תוך הפעלת סמכות. המילים ישארו אי שם בזכרון של הילד עד לתקופה שבה הוא יוכל לפענח אותן, ואולי עדיין לא להסכים.
בסיפור הזה, אני לא רואה איך אפשר לצאת מזה ככה. השימוש המבודח במאכלי בני אדם בתור אוכל לגיטימי קצת מוריד את האפשרות של "זה לא אוכל של אריות", ואני לא מצליח לחשוב, באמת לא, מה הייתה הסיבה האמיתית של האם (וכנראה שהיא לא הייתה קרדינלית, שכן היא מתייחסת להתנסות של בנה בשוויון נפש, ואפילו בשמחה, כי הוא כבר לא "מתנהג כמו טיפש"). בעייה.

10 מחשבות על “על אריות, תותים וחופש

  1. מבחינה חינוכית, החזון שאתה משרטט למשפחה שלך טוב גם בעיני.
    אבל דווקא הנסיון שלנו אומר שאפשר להקריא את הקטעים האלה ולדבר עליהם עם הילדים, והשיחות הופכות מפורטות ומשמעותיות יותר עם הגיל. בגיל שלוש אנחנו כבר מסבירים ממש – "פעם היו אומרים 'ילדה לא טובה'. אנחנו יודעים שאת ילדה טובה תמיד, וגם הילדה הזאת היתה טובה, ושרק ההתנהגות היתה רעה, נכון?"
    ובמובן הזה הספר דווקא עזר לנו להנחיל פה את התפיסה שלנו בנושא הזה. כך גם ה"טיפש" יכול להיות בסיס לשיחה עם הילדה על שמות גנאי וקללות.
    מצד שני, באמת היה משונה שבסוף הכתבה ד"ר ליבנת אומרת שזה לא בסדר (נו נו נו, אבא!). כל איש יחנך את ילדיו בדרכו. אם זה מפריע לך, זכותך לשנות בלי רגשי אשם.

  2. אני מסכים איתך גם כן 🙂
    כמו שכתבתי, אני לא נמנה על המשנים (כרגע, לפחות) וזה נראה לי קצת מיניסטריון אמת. אני לא רוצה לחנך את הילדים שלי שאין כזו מילה "טיפש", שאין ילדים שמפחדים מאבא שלהם. זו המציאות ואפשר אולי להסביר אותה. אבל לשנות מרגיש לי מוזר.
    אבל הנקודה שאליה התייחסתי הייתה ספציפית והיא הרעיון שמעביר "האריה". אין כאן מילה ספציפית שאפשר לשנות. יש כאן רעיון חינוכי שנראה לי קלוקל לא רק אישית, אלא בכלל. אני רוצה שהילדים שלי ירצו דברים שאולי אני לא רציתי, ואולי גם יתאכזבו מהם. אני לא רוצה שהם יעשו דברים או יאמינו במשהו רק כי אני אמרתי. גם אני לא רוצה להאמין בדברים רק כי מישהו אמר. זה גישה שמובילה להרבה דברים אפלים בהיסטוריה האנושית.

    • בעניין הזה אין לנו שום ויכוח. ולראיה: הילדה שלי חושבת שטוק טוק של קישה הוא שיר מהמם.
      🙂

      • טיק טוק! אתה לא תאמין מה היא היתה עושה לי בגלל הטעות הזאת.

        והמילים… תודה לאל שהיא לא יודעת אנגלית וגם את הקליפ היא לא רואה, רק שומעת את השיר.

  3. לא מת על האמירה הגורפת – תקשיב לי, תחליט אם נשמע לה הגיוני, ותלך על מה שנראה לה.
    זה לא תופס לא לגבי הכנסת אצבע לשטקר בגיל שנתיים, לא לגבי ריצה לכביש בגיל חמש, ולא לגבי להביא הביתה תיכוניסט בן 17, כשהילדה בת 12 ובמקרה התפתחה טיפה מוקדם יותר מהרגיל.
    להורה יש אחריות ללמד את הילד דברים מסויימים, וזה בסדר "לכפות את דעתך" במקרים מסויימים. כשתגדל תבין זה לא בהכרח אמירה מתנשאת – ישנם דברים שילד עדיין לא מסוגל להבין וזקוק להדרכה.

    • אני אוהב את העקביות – אתה אומר לי שזה בסדר לכפות את דעתך, ואז מתנשא מעלי באמירה "כשתגדל תבין". זה יפה. כמו תמיד, מי שחווה חוויה מסויימת חושב שהדרך שלו היא היחידה, וכל השאר טועים. עם קצת יותר נסיון (אני מניח שזו הכוונה ב"כשתגדל") אני אולי אשנה את דעתי. זה נכון בכל גיל.
      ולעניין – כתבתי גם שאני מודע לכך שזה עלול להביא עימות וסנקציות. אני מודע לכך שיש דברים שאני לא יכול להרשות, ואני רב איתה עליהם. זה לא קשור לעובדה שאני לא רוצה שהיא תחשוב שאני האלפא והאומגה, ושלרצות משהו שאני אמרתי שאי אפשר זה להיות טיפש. הפוסט התייחס לנקודה הזו עצמה, ולא לתרבות הבא-לי-לא-בא-לי שאפיינה את הילדים בדורות האחרונים. אני מספק הכוונה ומשטור במידה (אני מקווה). מכאן ועד להגיד לילדים שלי שהם טיפשים כי הם לא הקשיבו לי המרחק גדול.

      • ועכשיו, כשנזכרתי שאני ואתה מכירים, זה נשמע לי קצת אחרת (וסליחה על הפרוטקטיביות המתפרצת). אני ואתה רואים קצת אחרת גידול ילדים (ואולי, יש לכל אחד מאיתנו מישהי שונה שעוזרת לנו להתכוונן 🙂 ), ולא צריך לקחת את זה קיצוני לכל כיוון. אני מניח שאתה לא רוצה שהם יתקשרו אליך באמצע ישיבה כדי לשאול, בגיל 6, אם זה בסדר לחבר את הטוסטר לחשמל. אני לא מדבר כאן על דברים קטנים שכאלו, אלא על דברים יותר גדולים. בפראפרזה על אתגר קרת ב"עמודו": אני רוצה שהיא תהיה כמוני לא כי אני אומר, אלא כי זה נכון.

  4. אהוד, "כשתגדל תבין" לילד, לא אליך.
    משום מה הוורדפרס כתב לי כינוי מצחיק. כנראה שם המשתמש שלי.

    בץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s