בסוף השבוע האחרון היכתה שוב ויקיליקס את הדיפלומטיה העולמית ושחררה לידיעת הכל מסמכים ומברקים אמריקנים רשמיים, אליה וממנה אל מדינות אחרות. כמות המידע ששוחרר היא עצומה, ורסיסי מידע חדשים עדיין מתגלים בתוכם, כמעט שבוע אחרי.
לצערי, סף הסבלנות שלי לקרוא מסמכים רשמיים באנגלית די נמוך, ואני חייב להסתמך על דיווחים ממקומות שונים על המידע. אבל רציתי לומר משהו על החשיפה עצמה ותגובת הציבור, או, נכון יותר – חוסר התגובה.
סודיות היא כלי נשק שנמצא בשימוש בשני סוגי מקרים: סוג 1, כאשר מדובר במבצעים מול אויב (צבאיים/אנטי התקפיים/התקפיים בדרך כלל, אבל לא תמיד) ויש צורך להסתיר את המידע כדי למנוע מהאויב להתגונן; וסוג 2 – להסתיר מעשים שיש מי שחושב שעלול להפגע מהחשיפה שלהם (לאו דווקא פגיעה פיזית). וזה כולל מעשים של מדינות (למרות שאין כזה דבר, ומעשים של מדינות הם בסופו של דבר מעשים של אנשים שהחליטו ואישרו) שנעשו כדי להשיג מטרה, לכאורה ראויה, באמצעים שלכאורה אינם כאלו.
על חשיבות הסודיות הצבאים ניתן להתווכח, אבל דבר אחד ברור – המבצעיות שבדבר רלוונטית רק אפריורית. אחרי ביצוע הפעולה המשמעות היחידה לסודיות היא אולי חזרה על אותה פעולה, במקרה והאויב עדיין לא מבין איך זה קרה. סיכויים קלושים. אחרי הביצוע, הסודיות הזו הופכת לסוג 2 – אותה סודיות שבאה להגן על אנשים מפני תביעה משפטית, פעולות נקם או פשוט בושה.
חשיבות הסודיות מסוג 2, לעומת זאת, אמורה להיות יותר שנויה במחלוקת. סודיות שאמורה להגן על מבצע הפעולה מפני מבוכה היא התשובה להיווצרות המוסר המדיני וחוקי מוסר למיניהם (חוקי מלחמה, זכויות אדם) – היא מאפשרת להפר הסכמות שהובעו על ידי המדינה בריש גלי, ולהמשיך לפעול בצורה שמפירה את 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך' בחסות הגנות פוליטיות ודיפלומטיות.
הסודיות הזו היא בעייתית, בלשון המעטה. אפילו אם נקבל את ההנחה שלעיתים מותר לבצע מעשים נוראים כדי לקדם מטרה ראויה (ובאופן מקרי, ההבנה הזו היא תמיד לגבי מקרים שבהם הצד ה'מבין' הוא גם הצד המבצע. אף אחד במערב לא היה מקבל את ההנחה שהטלת פצצת אטום על ניו יורק הייתה כדאית אם הייתה מסיימת את המלחמה, אפילו בנצחון בעלות הברית), הרי שהסודיות, בהגדרתה, לא מאפשרת לבדוק האם מושא ההסתרה אכן ראוי מספיק כדי שיסתירו אותו. שותפי הסוד הם מעטים ובדרך כלל מעורבים, בדרך זו או אחרת, במעשה עצמו ולרוב ניתן להניח כי מהימנותם מוטלת בספק – בין בגלל מעורבות ישירה ובין בגלל פנקסנות וחשבונאות – במקרה הבא שיעמוד למבחן הסודיות יתכן כי העושים והשופטים יחליפו תפקידים, ועדיף שלא להרגיז תליינים לעתיד.
כיון שרוב המעשים האלו נעשים בחברה סגורה – הממשל, חברי הכנסת, הצבא, המוסד לתפקידים מיוחדים ושירות הבטחון הכללי מורכבים מאותם אנשים לרוב, וחברים חדשים שמובאים בסוד העיניינים כל כך שמחים שהתקבלו למועדון, שהם מקבלים בלי עוררין את מדיניות המועדון האקסקלוסיבי – הציבור צריך לברך על כל בדל מידע שזולג לו החוצה, כל פרור שמגיע לעיתונאי כלשהו, שעדיין לא נפל למלכודת הדבש של 'עדיף לא לריב עם מושאי הסיקור'.
ולא כך. הדיון העיקרי שמתנהל עכשיו אינו על הדברים שפורסמו, אלא על הפרסום עצמו, על ויקיליקס, על אישום באונס נגד ג'וליאן אסאנג' – מייסד ויקיליקס והאיש המזוהה ביותר עם המושג, ולא נמצא תובע מקומי שיאמר 'יש כאן האשמות חמורות ואולי כדאי לחקור אותן'. ואולי זה עוד יבוא. מי יודע.
דובר הבית הלבן גיבס הגיב לקריאתו של אסאנג' להתפטרותה של הילארי קלינטון על אם יתברר שאכן ביקשה משגרירי ארה"ב לעסוק בריגול ב:'מדוע עלינו להתחשב בדעתו של איש אחד?'. צודק. הבעייה הגדולה היא שאכן הדרישה היא של איש אחד. אין הפגנות ענק מול הבית הלבן בקריאות 'לא רוצים שינהלו את המדינה שלנו כך'. להפך – סביר שגם אוסטרליה, שמנסה להתחנף לארה"ב ולמצוא דרך לעגל את אחד הריבועים החוקיים שלה ולעצור את אסאנג', נפגעה גם היא מהפעולות שנחשפו.
ציטוט שמיוחס לבנג'מין פרנקלין אומר שעם שמוכן לוותר על מקצת מחרויותיו כדי לקבל קצת בטחון, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. אם נקבל את העובדה שמידע וידיעתו הם חירות, הרי שהמצב הזה הולך וגובר בחלקי העולם המערבי, עם אנשים שמוכנים שייענו אחרים, כל זמן שלא יספרו לנו על זה (ולפעמים אפילו לא זה). ההכחשה העצמית הזו, שלא נדע מה עושים בשמנו, פורסת מטריה רחבה שתחתיה מלבלבת שחיתות, קידום עצמי על חשבון אינטרסים ציבוריים, בטלות בתפקיד ועוד.
בשנות השבעים, חקירת פריצה לבית המפלגה הדמוקרטית (בנין ווטרגייט) כדי להתקין מכשירי ציתות הובילה להתפטרות נשיא ארה"ב. והיום, הדרישה משרת החוץ להתפטר כיון שקראה לשגריריה לרגל אחרי מדינות ידידות היא דרישה של איש אחד. כמו שאמר סחרוף: כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו.
ויקיליקס היא אור באפילה. היא אחד הסימנים השפויים האחרונים שנשארו לנו, אור בודד בחושך ההולך ומתעבה.החושך שמקודם בידי אותו גוף עלום של אנשים, שחושב, כמו קולונל ג'סופ, שאין לו זמן או צורך להסביר את עצמו לאדם שישן ומתעורר תחת שמיכת הבטחון שהם מספקים לו, ואז מעז לפקפק בדרכים בהן הם מספקים אותה. הגוף הזה מעדיף שנגיד תודה, נסתום וניתן לו לעשות מה שהוא רוצה. ואם אנחנו לא רוצים לדעת – יותר טוב.
ורשות הדיבור לעוד נשיא לשעבר, ג'ון קנדי:
צוגצוונג 