על תבונה ורגישות

במסגרת מועדון הסרט הגרוע, הלכנו הערב לראות את הסרט האחרון של סטאלון, העונה באנגלית לשם The Expendables.

אי אפשר להתחיל לדבר על הסרט הזה בלי לומר שהוא סרט גרוע. מה זה גרוע. גרוע כמו הכי גרוע שיכול להיות. אני לא יודע אם לומר שבאנו עם ציפיות נמוכות ברצפה או שבאנו עם ציפיות מאוד גבוהות שהסרט יהיה גרוע, אבל לאיזה כיון שלא ניקח את זה, הסרט לא אכזב. מבחינת הגריעות שלו.

ועכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר להתחיל לדבר על הסרט. כי מי שגדל על סרטי פעולה גרועים, שהרעים בהם הם הכי רעים שאפשר, שאם הם רואים זקנה מנסה לחצות את הכביש הם יתנו לה לעבור רק בשביל שיוכלו לנסוע אחריה על המדרכה ולהפוך בדרך את דוכן הפירות של הילד העני והיחף; שהטובים הם לוחמים חזקים ואמיצים, שיודעים לחטוף מכות כמו גדוד של סטטיסטים של הרעים, מהסוג שכל אחת הורגת סטטיסט, ואז לקום, להרים את הרע הראשי (שהוא ממש ממש רע, ולבוש ממש טוב. ומה שמעניין אותו זה אך ורק כסף) ולנעוץ אותו על צינור שבור שבמקרה בולט שם מהרצפה; מי שגדל על סרטים שכאלו יראה שהסרט הזה הוא כולו הומאז' אחד גדול לז'אנר שבו הקונפליקט המקסימלי היה משהו שנשאר מוויאטנם (או מבוסניה במקרה הזה. וויאטנם זה פאסה), שבו ברור שיהיו מכות ופיצוצים כמו שצה"ל יודע לעשות כשתאריך התפוגה של התחמושת מגיע.

הומאז', כיון שסטאלון (שהוא גם הבמאי כאן) לא פספס שום קלישאה בדרך לקלישאה הבאה. החל מהמכוניות שנוסעות דרך זכוכיות, מחסניות שלא נגמרות וסכינים מעופפות של מחטיאות. דרך טובים שלא מתים (עד כדי אבסורד, בסצינה הסוגרת) ורעים שלא מפסיקים למות. ועד משפטי המחץ הקצרצרים המהווים את התחליף לדיאלוג, ומופיעים לפני כמעט כל הרג. ואיך אפשר בלי ההוא שחוזר אחרי חודש לבחורה שהכיר, כדי לגלות שהיא מצאה מישהו חדש כי הוא הלך, לוותר באבירות רק כדי לגלות שהחדש מרביץ לה (או שהיא שמה יותר מדי איפור סביב עין אחת), לכסח לחדש את הצורה (ולחברים שלו גם) ולנסוע משם על האופנוע, עם הבחורה מאחור.

אבל הגדולה האמיתית של הסרט היא הליהוק. סטאלון הצליח לשכנע את כל מי שעשה אי פעם סרטים כאלו (ועדיין חי) להשתתף אצלו, אם בתפקיד ואם כאורח. ומעבר להרגשה הלא נעימה שאנשי שרירים לא מזדקנים יפה, מדובר בצומת ענקי. סטאלון ודולף לובסבהבהסהנסהדגרן בתפקידים ראשיים עם ג'ייסון סטאטם הצעיר והענק העונה לשם היוצר-ציפיות סטיב אוסטין. הסצינה בכנסיה היא יצירת מופת משל עצמה: ברוס ויליס בתור האיש שמזמין את העבודה, ומציע אותה לשני יריבים: סטאלון, ולא אחר מאשר ארנולד "קליפורניה" שוורצקכדגכערקהר. וכראוי, נותנת גירסת הפעולה של עופרה וירדנה עימות ראוי עם הקנטות הדדיות והבדיחה המתבקשת על ארני, בעודו צועד אל מחוץ לכנסיה (ולסרט): "מה יש לו?" "הוא רוצה להיות נשיא". דובדבן.

יש דברים שלא צריך לקחת ברצינות מדי, ולא תמיד צריך לראות רק יצירות מופת. זו פלצנות. אם כי, לא בטוח שלא שווה לחכות לגרסה הביתית.

התלבטתי אם לשים אזהרת ספויילר למעלה, אבל זה נראה לי מגוחך. אם בכל זאת הרסתי למישהו – כנראה שלא ראית מספיק סרטים כאלו.

 

עדכון: האח! מסתבר שסטאלון כנראה קרא את הרשומה הזו, ובסרט ההמשך(!) הולכים להשתתף גם ז'אן קלוד (!!) וצ'אק נוריס(!!!!!!!!). האיש יודע בדיוק את מי צריך להביא.

גנב מתסריט של מישהו אחר? איפה אתה חי? הרי כל פריים בסרט הזה הוא קלישאה שחוקה שהופיעה במליון סרטים אחרים. אם כבר, אפשר לפתוח תביעה קולקטיבית בשם כל סרטי הפעולה הגרועים שהיו אי פעם. ויוה ל'אבסורד!

5 מחשבות על “על תבונה ורגישות

  1. איך יודעים שהסרט הוא טראש אייטיז לילדים בגיל בר-מצווה – סצינת האהבה! בד"כ האורך שלה הוא משהו כמו חצי דקה, גיבור הסרט ואהובתו מתגפפים לצלילי סקסופון או גיטרה חשמלית רכה, המצלמה מסתובבת סביבם, ויש הרבה קפיצות על חלקי גוף שלהם וכמובן שלא רואים שום ציצי…
    וכמובן, שסצינה כזאת מופיעה גם באקספנדיבלז…

    ועוד הערה, בלטו בחסרונם ז'אן קלוד ואן-דם (שאין לי מושג מה הוא עושה בימים אלו), וסטיבן סיגל, שמופיע ב-machete, ועושה תפקיד מעולה!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s