אחד הפטישים (בפה' לא דגושה וצירה, לא אלו של המסמרים) שלי הוא לתכניות ריאליטי נמוכות. אני עוקב אחרי Hell's Kitchen של גורדון רמזי, אבל זה עוד גבוה. Jersey Shores, למשל, היא נמוכה כמו שאני אוהב. אני עדיין משלה את עצמי שאני נמשך לזה בתור אנתרופולוגיה למרות שאני פתוח לרעיון שאולי אני נמשך לזה כמו שאחרים רואים "הישרדות" (למרות שלשם עוד לא שקעתי).
אז היה די ברור לי, מרגע ששמעתי על TLV, שאני לא אוכל להתאפק הרבה זמן. ואכן, בסוף היום התיישבתי והתחלתי.
אני לא הולך לזיין את השכל על הרדידות, או לחם ושעשועים, או להתנשא על משהו או מישהו. וזה לא שאני לא. אני מזדכך, כמו כל אחד אחר, מלראות את האידיוטיזם הזה, המצולם, שבא לספק את עצמו בהקרבה העצמית של האנשים, שיותר ממה שהם אקסביציוניסטים, נראה שהם הפנימו את המסר שטינקרבל העבירה לפני שנים, שהדרך הכי קלה להתפרסם זה להתפשט מול כמה שיותר אנשים. (ראיתם? וזה כשאני לא מתכוון לזיין את השכל).
אני רוצה לדבר על היחס המזלזל של ההפקה בצופים, שמתבטאת בזוויות הצילום. זו מין הכרה כזו שאחריה שום תכנית אירוח לא תשוב להיות מה שהייתה – המודעות בתור צופה, למצלמה. אם המראיין, בגבו למצלמה, מקיש בדלת ואז בשוט הבא, הדלת נפתחת מבפנים ורואים את המראיין מעבר לכתף של המרואיין, אין סיכוי שזה לא מבוים. וזה לא "אין סיכוי" כמו ב-"אחי, אין סיכוי שזה לא סיליקון", זה "אין סיכוי" מתמטי. וסביר שגם אם המצלמה נשארת בחוץ, זו לא הפעם הראשונה שהסצינה הזו צולמה.
כל מי שקרא את זה עכשיו אומר לעצמו "דא, ברור! וזאת נראית לך תובנה?" אבל שאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה שמתם לב לזה.
בתכניות מפגש עושים את זה בשביל לשפר את הזרימה. אי אפשר לעשות את זה טבעי, כי יש מצלמות, תאורה, מיקרופון (בום, למקצוענים) וצריך לסדר אותם קודם וגם להפעיל אותם בזמן ה-. בקולנוע קוראים לזה Suspension of disbelief (השעיית חוסר האימון), וזו הנכונות לא להגיד "גיח, אין כזה דבר סקייטבורד מעופף" כדי להנות מ"חזרה לעתיד 2".
אבל בתכנית שמציגה את עצמה בתור "ריאליטי", זה קצת יותר קשה.
ניקח לדוגמה את המפגש הראשון עם גבי גזית, בפרק 2 (מי שרוצה לעקוב ואין לו "מוקלט" יכול לעשות את זה באתר של "הוט" *הערה למטה). כשליאור ומנהל התכניות נכנסים למשרד וגבי, ברקע, מנהל "שיחת עבודה" עם מישהו, ואז אומר לו שיש לו אורחים והוא "יחזור אליו אחר כך" – המצלמה מצלמת אותם מבפנים, לפחות מאמצע המשרד. ואם יש מצלמה אז כבר אמרנו – יש צלם, ותאורן, ובום, אבל דבר אחד אין – הפתעה.
וכך, כל פינה, כל התפתחות, כל מילה בתכנית מריחה מבימוי מראש. הבחורות שיוצאות עם ליאור ומתנהגות "טבעי" מול המצלמה, או הבחור שהשיג את הטלפון שלו דרך כרטיס אשראי אבוד, חנה לסלאו שנכנסת במקרה, או נועה תשבי בשיחת סקייפ וידאו (מזל שזה חינם!), או ליבי רן, שזורק, ממש באלתור, את השם של רועי לוי, או החברים של ליאור, שבאים "במקרה" לבקר אותו כשהוא עם בחורה, ומכינים לעצמם ארוחת סנדביצ'ים בסצינה שנראית לקוחה מ"בית החיות" או "האחים בלוז".
הסדרה הזו מתיימרת להאיר על העליבות של החיים האלו, שזכו משום מה להקרא "תל אביביות", של חיפוש משמעות במותגים ובסלבריטיז. גם דרך ההתנהלות הכושלת של "גיבורי" הסדרה, כמו גם דרך שיר הפתיחה ("הנה עיר, הנה אנשים, שיש להם הכל, אבל אין להם מאום"), והיה טוב יותר אם באמת היו מצמידים מצלמה מודעת לסיטואציות ולא מנסים להראות טבעיים כמו אוכף על פרה הולנדית. מגוחכת מכולן היא אחת הסצינות בסופרמרקט, שבין עשרות השוטים ממרחק אפס מתחבא אחד שבו בקבוק פלסטיק מסתיר קצת, כאילו "הם לא רואים אותנו".
זו רשלנות וחובבנות של יוצרי התכנית במקרה הטוב, או זלזול מופגן בקהל שלהם (שאני מתעקש לומר שאינני שייך לו). אם באמת היו רוצים ליצור כאן מראה (כמו mirror, לא כמו look) לבוהמה החדשה מוטב היה אם באמת היו נותנים למשתתפים (מתחרים? יש מנצח?) ליצור את הסיטואציה. בבימוי העלוב והגלוי הזה, על שלל הידוענים שמשתפים איתו פעולה הם יוצרים את ההפך – האמונה/ידיעה הקונספירטיבית שאין באמת תלאביביות כזו ואין התרחשויות שכאלו. לכל היותר יש כמה אנשים שדגמו מקרה אחד כזה בכל החיים, והרבה אנשים שהיו רוצים לחיות את האשלייה הזו, שמישהו מביים בשבילם. או לפחות כותב על זה… 🙂
* הערה לגבי הוט – הייתי אומר את זה לגבי כל חברה גדולה, אבל על אחת כמה וכמה לגבי חברה שמכנה את עצמה חברת אינטרנט – אין דבר פחות ייצוגי מאשר לרכב על הדומיין של חברה אחרת (כלומר, hot.ynet.co.il). זה כמו שהמנכ"ל שלהם ישלח דואר בג'ימייל. ואולי גם זה חלק מהאשלייה.
צוגצוונג 
אני לא מבין את ההערה על השרדות. זו השעשועון המבוים (כלומר, תוכנית הריאליטי) הכי טובה שיש. היא פחות או יותר המחזה של משחק הגיון תחרותי עם בחורות ובחורים חשופי גוף. אבל אולי אתה מתכוון לגירסה העברית, שאותה לא הצלחתי לצלוח מעולם בגלל שהעריכה כל כך מטומטמת.
ההערה על הישרדות כוונה לגירסה הישראלית שיצא לי לראות ממנה מעט מאוד, וגם זה היה יותר מדי. לא יצא לי לראות את הגירסה האמריקנית, אבל אני חושב, לפי ביטויים כמו 'התחת של המדינה' שגם הישראלית לא נופלת ברמת החשיפה.
שלא לדבר על הפרסומות הבוטות ממש לפלאפוניפ, בנקים, מוצרי מזון. בוטות עד כדי: תראה את הפלאפון החדש שלי, יש לו תכונה מדהימה שהוא יכול לשלוט על המחשב מרחוק!!! לא, זה לא מספיק כדי להבין שכל הסידרה הזאת מבוימת בכזאת רשלנות לא תיאמן. הם יודעם כמה הקהל שלהם טיפש ואפילו לא מנסים להסתיר את זה. זאת למעשה לא סדרת ריאלטי. זאת פרסומת אחת גדולה שמשלבת את הנוסחה האולטימטיבית: אנשים יפים מפלסטיק שחיים בבית יפה מפלסטיק, מטומטים על גבול האכזריות, וכל היום עושים קניות. ותראו, תראו כמה טוב להם.
השאלה כאן היא למה, לכל הרוחות, יש לסדרות כאלו רייטינג? האם כולם כאן אנתרופולוגים?
לא. אני חושבת שפשוט הם לגמרי צודקים. קהל היעד של הסדרה הזאת אכן נראה בדיוק כמו שיוצריה מדמיינים אותו: טיפש עד אימה והבררנות ממנו והלאה. הוא לא רואה מניפולציות, פרסומות, זלזול. הוא רואה סדרה "מגניבה" על אנשים "מגניבים" בעיר "מגניבה" ויוווו תראה תראה זה ההוא מכוכב נולד!! יוווו איזה חמוד הוא! זה כל מה שהוא רואה, זה כל מה שאכפת לו. דיונים כאלה, לא מעניינים אותו. הוא קורא פנאי פלוס.
אני לא בטוח שאני כל כך מסכים. למרות ש-TLV עושים את זה בכל הכח, האלמנט הזה שמנסה להסתיר את התפאורה קיים בכל תכנית טלוויזית-תרבות (רוצה לומר, לא בדיוני אלא מציאותי, אבל לא דיווחי כמו חדשות), במינונים שונים. האם זה אומר משהו עלינו? האם אנחנו כצופים ביקשנו את החוויה הזו, או אולי נמנענו מלמנוע אותה, מטעמים שעליהם כתבו בודריאר ולאקאן? אולי אנחנו בעומק ליבנו רוצים להרגיש עדים לחוויה ולא סתם לקבל דיווח עליה, כמו שכמות הפרסומות שם בחוץ מעידה שיש בנו (לא בי, ברור! לאחרים 🙂 ) משהו שרוצה שיספרו לו איך להיות מגניב יותר, מעניין יותר, ובאיזה דיאודורנט להשתמש כדי להשיג יותר זיונים.
צמד הקומיקאים הבריטיים (המבריק!) מיטצ'ל ו-ווב מרבים להתייחס לתופעה בעבודתם. כנראה שהיא נפוצה גם בבריטניה… למשל מנחה טלוויזיה דופק בדלת של מישהו ומבשר לו שעומדים לערוך בביתו ארוחה מפוארת. האדם מופתע ואומר "עוד אחת? הרי היתה ארוחה אתמול בערב". או כשהמנחה דופק בדלת ומציג את עצמו כאילו רק הגיע האדם אומר "אבל יצאצ מפה רק לפני שתי דקות, הלכת מעבר לפינה וחזרת. תראה, המצלמות והתאורה עוד פה בפנים". כמובן שכולנו "יודעים" שהדברים מבויימים אבל מתעלמים מכך. לכן הטוויסט הבלתי צפוי במערכונים האילו הצחיק אותי.
אחת הדוגמאות שקרובות ללבי היא תוכניות "רציניות" שבהם רואים למשל מישהו נאבק בזרמים קטלניים בסירה רעועה. הצילום תמיד דרמטי ומחדד את הסכנה, עד שאתה חושב "אם יש שם צלם ומצלמה שמצלמים את כל האירוע מתוך הסירה, כנראה שזה לא כל כך רציני". היתה סדרה בריטית אחת של מישהו מופרע שהתחביב שלו היה לחצות מדבריות רכוב על גמלים. שם הבנת שמדובר במצב אמיתי ואיש באמת תקוע לגמרי לבד מאות קילומטרים ממקום ישוב כיוון שהוא צילם את עצמו לבד, מחזיק מצלמת וידאו רגילה ביד מושטת לפנים.
את הקטע המדובר של מיטשל וווב (http://www.youtube.com/watch?v=dNjO-1t8KRQ) אחי שלח לי מייד אחרי הפוסט. משעשע מאוד וחד, ובאמת משקף את מה שכתבתי.
אני חושב שהעניין מתחיל מהרצון להפוך את המדיום (הטלוויזיה) לבלתי מורגשת, ולגרום לצופה להרגיש כמה שיותר קרוב, עד כדי הרגשה שהוא נמצא שם ליד שני האנשים שמשוחחים, ליד החותר הנאבק בזרם, או ליד כתבת פנאי פלוס מתלמדת, המתלבטת אם למחוק את התמונות של שני הידוענים שצילמה בבר, לפי דרישתם, או לא. ומה שקוראים במדע בדיוני suspension of disbelief מבקש מאיתנו שלא לתהות בשאלה למה הדרישה היא שבחורה אחת תמחק תמונות שצילמה בטלפון שלה, ולא שכל צוות הצילום ימחק את כל הסצינה מהמצלמות.
להתנהלות הזו יכול להיות אפקט חינני אם לא מגזימים בה. אחרי הכל, הרבה יותר מרגש להרגיש שאנחנו ריאיינו את מיק ג'אגר או ג'וני דפ, ביקרנו בבית של ליידי גאגא או צילמנו את אוחובסקי בבר, מאשר שבר-מזל אחר עשה את זה, ועוד שילמו לו, ועכשיו הוא בא להשוויץ. אבל מרגע שיוצרי טלוויזית-תרבות התחילו להאמין בשיט הזה, שהם מספקים חוויה ולא מידע, זה הפך להיות מגוחך. אני לא יודע כמה אחרים מתעוררים מזה, אבל הדחיפה (או הקיק, כמו באינספשן) שצריך בשביל להתעורר היא קלה שבקלות.