לקראת סוף האינתיפאדה השנייה, אחרי שקראתי את הדו"חות המעולים של מרכז קשב, ולאחר כניסתו של דיוויד לנדאו לתפקיד העורך הראשי של "הארץ", בוקר אחד, התחילו להתפרסם שמות של קורבנות פלסטינים. לא שמות של מטרות, או עוד ארכי מחבל, או השני בחמאס, אלא שמות של אנשים פשוטים, כמו שאצלנו מפרסמים שמות של אנשים שנהרגו בפיגוע, או בהפגזה. אני חייב להודות שזה ריגש אותי. ההשוואה הזו, שבה אין דוד וגוליית, אין טובים ורעים, יש רק קורבנות של סכסוך שהם לא התחילו, לא רצו למות בגללו או בשבילו, ואולי אפילו לא רצו בו. אנשים. בני אדם.

זה ריגש אותי כי חשבתי שזו יכולה להיות הסנונית הראשונה של ישראל (או אולי הישראלים) להבין שמלחמה היא לא סרט אמריקני. הרעים הם לא רעים לגמרי, הם לא יורים באנשיהם מתוך גחמה או מרביצים לנשים, הם בסך הכל בני אדם. אמנם בעיתון האליטיסטי והמתנשא, אבל אולי ממנו זה יחלחל הלאה.

השנים נקפו, העורכים וגם הגישה השתנו. והיום, בעמודת המגזין בצד שמאל (ולצערי אין לי תמונת מסך), תחת הכותרת "חוסל מחבל שרצח איש מג"ב", עם הקישור הבא:

הופיעה הכתבה הבאה:

לכאורה, עוד יום צייד מוצלח לכוחותינו, שחיסלו רוצח. ולא סתם רוצח – רוצח שוטרים.

אבל בגוף הכתבה מוצגת תמונה קצת שונה. השוטר, יניב משיח, נהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים. כל מוות הוא נורא, אבל קשה להגדיר את זה בתור רצח. בדרך כלל זה נקרא "נהרג בפעילות מבצעית". אולי אפילו פעולת טרור, אבל רצח?

המחבל (רוצח?) לעומת זאת, נהרג כנראה כאשר דחפור הרס את ביתו. רוצה לומר שצה"ל, הצבא המוסרי בעולם, קבר אותו בחיים תחת הריסות ביתו.

קשה. קשה לי. אין לי מושג מה עובר על משפחת השוטר, וקשה לי לבקר אותם אם הם מרגישים יותר טוב לשמע הידיעה, התלושה לכשעצמה, שהאיש שהביא למות בנם מת בעצמו. אבל אין לי ספק שמכבסת מילים שכזו, ניוספיק במיטבו, לא עוזרת לנו למנוע את מותם של הקורבנות הבאים, יהיה שמם ומוצאם כשיהיה.