אני לא יודע איך נראים שידורי האולימפיאדה בישראל, בעיקר כי באמריקע משדרים טלוויזיה אמריקעית. בטלוויזיה הזו (או ט"ו, כמו שקוראים לה כאן), השידורים מתחלקים, בערך שווה בשווה, בין כדורעף חופים לכל השאר.

כל השאר כולל ענפים אולימפיים מכובדים, כמו התעמלות קרקע (היכולות של גוף אנושי שאומן מגיל 0 מדהימות אותי כל פעם מחדש), קפיצה למים (זו הפעם הראשונה שאני נחשף לקפיצה בזוגות, ואני חייב לומר שיכולת הסינכרון בין שני הקופצים מדהימה לא פחות) ושחייה, עם הפלא האנושי מייקל פלפס, שמתקרב המהירות לשיא המדליות של מרק ספיץ (וגם על זה הם מדברים).

לעומת כל אלו, כדורעף חופים נראה כמו בדיחת מסטולים שהצליחה יותר מדי.

"אחי, אתה יודע מה יהיה מגניב באוליפיאדה? אם יהיה שם כדורעף". "אבל יש כדורעף!", "לא, כמו שאנחנו משחקים בים!!". "וואיייייי, נככככוןןןן. ומטקות ו..", "לא מטקות, כדורעף! יצא לך פעם לראות בנות משחקות? הציצי שלהן קופץ כל מכה, אחי, זה מעולה. מטקות זה לערסים ובנות שרוצות להיות בנים". "יייוווואאאאווווו, בנות עם ציצי קופץ. מגנאאאיייב". אתם יכולים לדמיין את הטונציות ולהשוות לשיחות מסטולים אחרות.

את הספורט הזה הביאו האמריקעים, מקליפורניה. אלה שתמיד בסדרות על קליפורניה משחקים, נו, כדורעף בחוף. מין ספורט שופוני כזה, שמשחקים אותו בלבוש מינימלי, קופצים ומשתטח על החול ומעיפים את הכדור לאנשהו, בתקווה שמישהו אחר יגיע אליו. בשביל הספורט האולימפי הזה, הסינים היו צריכים להביא חול ים מאחת מערי החוף שלהם (ושם זה לא מתל אביב לכפר המכביה), כי הרי זה כדורעף חופים. לשחקנים אין אפילו מודעות אביזרית. אחת האמריקעיות שיחקה עם טבעת הנישואין שלה, שכמובן נפלה ואבדה בחול. אחרי המשחק, היו צריכים 18 מתנדבים שירדו על הברכיים עם מגלי מתכות כדי לאחזר את הטבעת. והמאבדת המאושרת, בתמורה, נתנה לסיני החייכן שמצא את הטבעת חולצה ותקליט, חתומים (שיהיו שווים המון כסף. פעם. ב-eBay. בתור קוריוז).

אני כבר רואה איך הקו של מה-זה-ספורט הולך ונפרץ. אולי הספורט האולימפי הבא יהיה האבקות נשים בבוץ, או מלחמת אגודלים.